:

ישראל מלר: אַפ-פוֹלי-נר ושירים אחרים

In נקודתיים: 3-4 on 30 בנובמבר 2013 at 18:10

אַפ-פוֹלי-נר

אהובתי!

בטרם כתבתי את המילה התוויתי אותה על פני שולחן לח בבית קפה, המלצרית הניחה שד אחת על הכתף שלי ומנסה לפענח את הסימנים הלא מוכרים לה. התוויתי את המילה וראיתי כי יפה.

אני רוצה לשלוח לך את התצלום שלי במדי צבא פולין ותחבושת על ראשי. חייל שנפצע מכדור מועד בצורה מצחיקה. הרוגים נופלים סתם.

הייתי רוצה למות בגן עדן – לילידי גהנום יש זכות לכך אולי.

אני לא רוצה לצלול אחרי חגורתו של רמבו. אינני מאמין במות מוצרט. לא ידוע לי דבר על אודות גורלו של יוהן היקר.

פילים חסרי שם מדשדשים בין השולחנות. יין נשפך במהירות אחרי שהוא מתהפך. אתמול באו עם הבדיקה. זמן רב דפקו בדלת וזמן רב הביטו בכרית המקומטת והלא-נקייה שלי. אחד נעץ ופילח בכידונו את מזרוני המסכן, אשר הורכב משאריות חיינו הקודמים. השני נעץ בבשר רגלי. כשעזבו צחקתי ארוכות – הרי את העיקר הם לא יודעים.

מה שהכי טיפשי בחיים: לבעלי-מלאכה הילוך של בעלי-מלאכה, למדלן – בירכי מדלן. רופאים לובשים חלוקים לבנים.

לא שאלתי את עצמי: האם היטלר הופיע בחלומותיו של מוסוליני? אלא שאלתי את עצמי: האם סטלין היה נכנס בלילות לחדרים של איזנשטיין, האם הטיף רעל לתוך הכוס? אילו התקין איזנשטיין מצלמות-סתר, היינו יודעים זאת היום.

אי-פעם בכל העולם לא יישאר אף פונדק שנפוליאון התאכסן בו בדרכו למוסקבה.

 

ולמרות זאת אני נעשה סנטימנטלי ובוכה ממלודרמות כדי לא לבכות מהדרמה שלי. כתבתי אותה במשך ארבעה ערבים וכבר בערב השלישי שמתי לב עד כמה שהיא חסרת השראה. אז מה, אמרתי לָך, לעומת זאת, אלה שמהן אני בוכה, הן חסרות השראה עוד יותר.

לו רק ראית איך התעצבנת, את ממש נסערת, היית מוכנה לשבור סט פורצלן ובנוסף לנפץ בקבוק על ראשי.

איזה מזל: הכול מתייבש בעולם פרט לשולחני הקטן ואני יכול לכתוב עוד ועוד.

אַפ-פוֹלי-נר II

ארבעה נשאו אותי. שניים מכול צד.

הלוויה היתה מצוינת.

הייתי מת להציץ לך שוב בין הרגליים. אל אותו מקום, שממנו העולם נפתח בשבילי.

לדודו טופז נולד בן.

כשחציתי את הכביש הבטתי קודם שמאלה, אחר כך – ימינה.

תשמעו, אמרתי, תשמעו. תשמעו, אמרתי, תשמעו. תשמעו. ארבעה נשאו אותי, שניים מכול צד.

יש מילים שהן יפות. יש כאלה שהן לא רק יפות בפני עצמן. אהבתי את המילה "אביק". אהבתי את המילה "אכסדרה". אהבתי את שמך. כשלבי נעצר נזכרתי בך. היה לי חבל נורא על הארבעה האלה, שחייבים לשאת אותי שניים מכל צד לכיוון. אמרתי לך מילות חיבה בקלות כזאת, שאפשר היה לחשוד. אמנם… לא – עדיף "אבל", אבל רק בפניך בלבד העזתי לבטא. אותן.

תשמעו, הייתי אומר, תשמעו. תשמעו, הייתי אומר. איבן טופייל תיאר את שתי המולדות של גיבורו. סימפליציסימוס עבר מאה מיתות. בעת ביקורי בריגה נוכחתי לדעת מה אמרו שם לאחר מותי.

ארבעה נשאו אותי. שניים מכול צד. שולי הטלית נפתחו וכולם ראו את הפיג'מה, שלא הספקתי להחליף. הם הסתובבו.


אַפ-פוֹלי-נר III

איש זר תיפף לי מברק. "גיא היקר," כתב, "אני מצר עד מאוד על אי-השלמות של עולמך. הגשמים שוטפים ומסירים את שכבות הקרקע הפוריות. החום גורם לסחף". מכרים שואלים אותי מה העניינים ומחייכים בעידוד בעודם מקשיבים לתשובותי.

אהובתי, הזמנתי כרטיס מברטאן לפירנצה, אבל הבלונדינית הצבועה – קופאית, כמדומני – ענתה לי, כי אין נסיעות בין ברטאן לפירנצה. יש בין אנטוורפן לבריסל, אמרה.

אהובתי! היא הציעה לי סלוניקי, לונדון וקראגנדה לבחירה.

קניתי לך נעלי-שרוך גבוהות עשויות זמש חום. הן נמצאות מתחת למיטתי, בקופסה. עכברים כרסמו את החוט, אבל איני ישן בלילות ומגרש אותם.

החלטתי להזמין לי ארמון אצל גאודי. ארמון ובית תפילה קטן עבור ילדינו, כאשר ייוולדו. הם יחבשו מגבעות קש עם סרטים ארוכים וישחקו בסֶרְסוֹ. אני שמח שלא הכירו בינינו לפני מלחמת העולם השנייה, ילדינו לא הצטרכו לחוות את הפצצת דרזדן.

גאודי סירב להזמנתי מפאת טרדה.

העוסק בהיסטוריה נתקל בניגודים כל פעם. אני צוחק אפילו כשאני חותך בצל. הרכב משתתפי הקרנבל הברזילאי משתנה מפעם לפעם. איש קורסיקה הקטן ארב לי בחשמלית ובסתר הוציא מהכיס האחורי של מכנסי (מתנת פרנסוא) את הארנק שלי וגם את הארנק שהיה מורשתו של השכן שלי לספסל במקלט לילה (הוא לא הספיק לשתות את יינו האדום עד תומו). תמונתך היתה בתוך הארנק. מחר אצלם אותך שוב.

איש זר, לגמרי לא מוכר, שלח לי מברק. הוא מתלונן על אי שלמות עולמנו. כמה שהוא טועה, מצחיק שכמותו! העולם שלם בהחלט, אם כי לא לגמרי מוצלח. הרי את זוכרת שאני צוחק אפילו כשאני חותך בצל.

הדמעות זולגות מעיני, הלב נעקר וצונח לתהום. אני יודע לצחוק, לשיר שיר, לרקוד ריקוד, לשתות יין.

טורקוומדה היה יהודי, דנטס היה צרפתי, קורטס היה ספרדי, איש קורסיקה היה נפוליאון, וגם אני הרי אינני איטלקי.

אַפ-פוֹלי-נר IV

אני מרוגז, אני כועס, אני אחוז זעם, אין לי מילים לתאר את קובלנתי. אינני מבין – עד מתי זה יכול להימשך. תור הזהב חלף על פני כוכב אחר.

והכול עוד יכול היה להסתיים בכי טוב אילמלא נטלתי עיתון מהספסל בפַרק. מי היה מתכסה בו?

מה טוב לשבת עם חברים בבית קפה ולשוחח על אודות החרקים. תיבת הדואר מפוצצת מרוב הודעות זימון. אתם מעדיפים עיתונים. יש בהם מודעות אֵבל. הצעתי לפרסם תפריט של ארוחת יום שישי שלי. האידיוטים האלה – רק לחשוב! – העזו לטעון, שהדבר לא מעניין אף אחד! הבלים! אם זה מעניין אותי, מוכרח להימצא עוד אחד, לפחות, שגם אותו זה יעניין. אפילו בעוד מאתיים חמישים שנה.

סלח לי, דופקים בדלת… השכנה הטרדנית מחדר המדרגות שלי. רצתה להשאיל לי קצת מלח. הרבה זמן הסברתי לה, שאני אוכל רק את המלח שאני גונב בעצמי בחדרי-אוכל של פועלים, שאני לא סומך על אחרים, אני סולד. סלחי לי.

ואילו אתמול אווירון ביצע טיסה מעל לה-מאנש. סילביה המליטה גורים. חסכתי עוד עשרה דולר על זונה. מדוע לא שילינג או פרנק?

סלחי לי, דופקים… היא.

מכחול הגילוח שלי התייבש לחלוטין – אצטרך לגדל שפם.

כשימציאו שחרחוק אטלפן לך בהכרח. אני תיקווה שגם אצלך הכול בסדר.

המשרת הודיע! אישה צעירה חפצה לראותי. לבשתי פְרק, למקרה שזו את. טוב שאת אוהבת מוזיקה. רכשתי בהזדמנות סט תקליטי רַבֵל. אשאיר לך אותם.


העלייה השלישית

בוקר אחד הטנקר "הומרוס" נכנס לנמל סימפרופול. הארבּה "סאפו" הטילה את עצמה לקראתו. ל"סאפו" היה צוות עליז ובקי במלאכתו. ל"הומרוס" היו עיניים גדולות לבנות ובת-ים על החרטום.

התותח ירה ממבצר פטר ופבל לאות צהרים. הכדור כמעט נחת על סיפונה של "סאפו", אך הדיזל "אלכסנדר מטרוסוב" ביצע איזו תפנית תחבולתית והיטה את הכדור מ"סאפו". "הומרוס", מרוב פחד, פלט כתם נפט קטן.

מתנדבים התאספו מכל העולם. הם הוציאו קרפיונים מבריקים מתוך הים, מירקו אותם והחזירו לים. בין המתנדבים היו גם מרגלים, כמובן. כשמירקו את הקרפיונים הם סיפקו אינפורמציה בשפת מורס באמצעות זהרורי אור.

הכלבה יַקִים טס* בלוויין מעל כדור הארץ. הוא ראתה אותות מוזרים ומיד דיווחה לי.

ארזתי מזוודות ועליתי לישראל. "מדוע?" שאלו אותי. "אקולוגיה" עניתי. אז הכירו לי אישה, שגם היא באה מארצות הברית. היא הבטיחה לסדר לי עבודה.

ארזתי מזוודות ועליתי לישראל. רוצה לשרת את המולדת. אני עונה. זמן רב הוליכו אותי בין המשרדים.

ארזתי מזוודות ועליתי לישראל. אבל זה רק סוף הסיפור.

כדי לפתוח בו הייתי צריך לספר את סיפורם של הטנקר "הומרוס", הארבה "סאפו", הדיזל "אלכסנדר מטרוסוב", את שושלות היוחסין של רב-החובלים, את הרפתקאותיהם של רבי-המלחים, לספר על בית הספר לנווטים, על גורלם של הספּ…

אוליסס

העננים על רגליהם הדקיקות שטים דרך האורוות. בתקופות השמש הם עולים אל מתחת לתקרה ומסתתרים שם בפינות.

אוליסס יושב על עור של אריה. הוא מסתכל על שרידי הספינה. השמש ייבשה אותם. הם נעשו נקבוביים.

החברים הלכו. עזבו אותו. החול שטף את העקבות.

ישחט את אישתו העליזה. ייתקע בבית המרזח על יד התירוש.

אוליסס שם לב: החול נע. סרטן-ים עבר, חיפושית שחורה, שחף, חופית.

עש.

ועוד פרחה ציפור.

הניפה משוט, נטתה מעבר לקו האופק.

אוליסס פותח ספר של הפילוסוף הצרפתי. הוא קורא: "סבתא שלך עדיין מתה? האם לא כן?"

הוא צוחק.

השמש היתה נעלמת מעבר לעננים, הירח – מעבר לים.

קורי עכביש ארסיים מוטלים על החלונות.

נו, אומר אוליסס, כל כך נמשכתי לבית, אבל עכשיו איני יכול לעבור את הדיונות האחרונות, מפני שאיני יודע מה מחכה לי.

כך הוא יושב על עור של אריה, אשר על פני החול.

איש הולך לאורך החוף.

"אני," אומר האיש, "אני אוליסס. עברתי ימים וחלמתי לחזור הביתה, התגברתי, אבל ממש ליד ביתי סטיתי מן הדרך והלכתי לאורך שפת הים".

"אני אוליסס," עונה אוליסס, "קשרתי את עצמי לתורן, כדי שקריאות הסירנות לא יוליכני".

"עיוורתי את הקיקלופוס כי לא היה לי רצון עז מרצוני לחזור לאיתקה מולדתי".

"שטתי בין סקילה וכריבדיס…"

"לא נבהלתי מפוסידון…"

הם הבעירו מדורה ומשוחחים ביושבם על חוף התקווה.

יכולים היו להתחלף בבגדיהם. יכולים היו לבקר איש בבית רעהו, ולאחר מכן להיפגש במקום מוסכם מראש ולהתחלף במידע הנרכש. יכולים היו סתם לקום וללכת.

אבל הם יושבים ליד המדורה על שפת הים, בטוניקות בלויות, בסנדלים מעוקמים. נזכרים בכל מה שהצטרכו לעבור, במכשולים שבדרך הביתה, איך השתוקקו, איך התפרצו, איך התחבטו בקשיים. כי ידע שולל תקווה.

נעליים

קנו נעליים, אמר המוֹכר, נעליים טובות, לוחצות במידה, נופלות במידה. קנינו לנו נעליים – נעליים טובות, לוחצות במידה, נופלות במידה. נעל אחת לקחנו במתנה לדוור, שלא ילך בראש גלוי. עם הנעל השנייה סרנו לחווה, חלבנו ושתינו את החלב. ישבנו מתחת לשיחים, הנעל בידינו – חיכינו עד שהעגל יגדל. כשגדל העגל, לקחנו את הנעל אל פרשת הדרכים, אמרנו: מצטערים, נעל, את דווקא נעל טובה, אבל העגל – זה כבר בשרי, אי אפשר לך, בשום פנים.

והנעל נעלמה – הנעל הטובה, גבוהה כזאת, העליונית רכה, החרטום קשה, ובעקב מסמרונים שנועצו עד לשושנות ממש, כדי לא לשרוט את הדרך. נעלמה הנעל. הנעל.

וכעבור שנים רבות התגלו יומני הנעל.

שם היא כותבת בין היתר:

"גורלה המר של נעל בודדה ידוע – לעשות היסטוריה גדולה: שליטים בעלי רגל יבשה נועלים אותן, סוכנים סודיים וכובשים. היה רק משרת-השטן אחד, שידו יבשה. ודווקא אליו הגעתי".

 

 

מרוסית: נקודא זינגר


* כך במקור (הערת המתרגם).





































מודעות פרסומת