:

ולדימיר חנן: שלום לך, קרונצ'יק

In נקודתיים: 3-4 on 30 בנובמבר 2013 at 18:20

כשגייסו לצבא את בעלה של אחותי הועברו אלי התפקידים של חוטב-העצים ושל נושא-העצים. אמנם הבניין ברחוב פִיוֹטְר לַבְרוֹב (שנקרא עכשיו כמו לפני המהפכה – פוּרְשְׁטַדְסְקָיָה) נמצא במרכז לנינגרד, אבל עד תחילת שנות ה-70 הוא היה מוסק בעצים. בתחילה באתי לשם כפעמיים בשבוע מבית הורי בצַארְסְקוֹיֶה סֵלוֹ, ובהמשך עברתי לשם סופית, אל סָבָתי ואל אחותי, אל מקום דאגתי הלא-מכבידה. בכלל, את החדר ברחוב פיוטר לברוב תפסתי בתור קן משפחתי שכזה מפני שסבא שלי קנה אותו בשנת 30, אם אינני טועה (אז מותר היה לקנות חדרים). מאותו חדר יצאנו ואליו חזרנו, עד שהתפזרנו סופית ב-73 בגלל הגרמנים. המערב-גרמנים פתחו בבניין הסמוך את הקונסוליה שלהם ושלטונות העיר פינו מיד את שני הבניינים שמצדדיו לצורך שיפוצים כלליים (ולפי דעתי גם לצורך אכלוס כללי של המישורים הסמוכים באבזרי האזנה למיניהם). אבל זה בדרך אגב. באותו שטח עצמו הופיע לראשונה בשבילי ובשביל אחותי שאר-בשר רחוק בשם מוּסְיַה אוֹרֵחוֹבְסְקִי-גוֹיְכְמָן. באותו זמן נוכחתי בבית רק במקרה: מעבר לעבודתי הוקדש זמן רב לשתיית וודקה, לטיולים מאורגנים בטבע (שבעצם נועדו גם הם לאותה מטרה), לחיזור אחר בחורות (שלעיתים היה מוצלח) ולייסורי אהבתי הראשונה המתמשכת (שהיתה לא-מחולקת) וכל זה – בנוסף ללימודי בהתכתבות בפקולטה להיסטוריה של אוניברסיטת לנינגרד, בה שימשתי דוגמה חייה לתזה של אחד המתמטיקאים המוכרים, שטען כי לימודים בהתכתבות שווים לאכילה בהתכתבות. סביר להניח שהוא התכוון לתוצאות. לפחות במקרה שלי הוא צדק. לכן לא הכרתי את מוסיה בימים הראשונים שלאחר בואו.

מראהו החיצוני הזכיר את אדוארד בגריצקי. יש סוג כזה של דמיון שאנשים נראים לגמרי לא דומים ביניהם כשהם עומדים זה לצד זה, אבל בנפרד הם מזכירים להפליא איש את רעהו. כך בדיוק היה הדמיון בין מוסיה למשורר המהולל. מוסיה היה רחב-גרם, היה מתנודד קצת בהליכתו, היתה לו בדיוק אותה תספורת ובנוסף לזה הוא היה אוֹדֵסָאי. לא הייתי אומר שהוא הפליא אותי – פשוט לא פגשתי אנשים מסוג זה עד לתקופה מסוימת. מאוחר יותר, כשנכנסתי לחוגים ספרותיים-בוהמיאנים, אנשים כאלה כבר לא גרמו לי להתפלא. לאמא שלו הוא קרא "חתולה". "אני והחתולה…", היה אומר, "החתולה אמרה…", וכדומה. ואילו לחתולות קרא "חתולניקיות" ולגברים שחיבב קרא "כלבונצי": "איזה כלבונצי חביב…" וכן הלאה. הוא עיצבן קצת את סבתא, שלא כמוני היתה בבית תמיד. אני כבר לא מדבר על זה שאיש רביעי וכמעט זר היה בולט לעין די הצורך בחדר אחד קטן של דירה משותפת, אבל בנוסף לזה היה מוסיה אדם בעל עקרונות מיוחדים ולכן כפה על בעלי הבית את סגנון חייו ואת סדר יומו. בחודש שבילה אצלנו, כשהתעוררתי באמצע הלילה ראיתי תמיד את מוסיה מתהלך בחדר עם כוס תה בידו, וכמובן באור מלא שלא הפריע לי, מה שאין לאמור באשר לסבתי המסכנה. אבל מוסיה עקר בנחרצות את טענותיה מן השורש והשאלה לא הועלתה עוד.

פעם אחת אמרה לי סבתא: "אתה יודע, מוסיה כותב שירים". אני עצמי באותו זמן, לאחר שכתבתי בתיכון כמה פואמות (בנעורי הייתי משורר של ז'נרים מקיפים בלבד) והבנתי עד כמה הדבר פשוט, עם השטויות האלה גמרתי (אבל לא לתמיד, הקורא שלי, לא לתמיד!), אבל חשבתי את עצמי למומחה בתחום.

"אתה כותב שירים?" שאלתי את מוסיה.

"כן," השיב לי בענווה אבל גם בנחישות.

"התסכים לקרוא משהו?"

"שפיר".

ומוסיה הקריא לי שני שירים. אין לי מושג איזה מין מומחה הייתי, וגם אינני זוכר את השירים כמובן, אבל עד עצם היום הזה נשאר מהם רושם, אפילו איזשהו קו-מתאר מטושטש… היו אלה שירים אמיתיים, ליריקה חזקה וזכה. בזה אני בטוח למרות כל הנסיבות הנ"ל.

"זה מוצא חן בעיני," אמרתי בהססנות.

"כמובן," מוסיה הגיב בבטחון. "גם שְׁצִ'יפַּצ'וֹב אוהב אותם וגם אֶרֶנְבּוּרְג". (ארנבורג אז היה בשבילי בן-סמך גדול.) "ארנבורג ביקש להעתיק אותם, אבל לא נתתי לו". (בזה, לדעתי, שלל מוסיה כל אפשרות להישאר בתולדות הספרות: ארנבורג אהב לצטט שירים יפים של אחרים והיה לו טעם מושלם בתכלית.)

כעבור זמן-מה ליוויתי את מוסיה לבית-הנתיבות. הוא נסע למוסקבה, אל ארנבורג דווקא. נשאתי את המזוודה הכבדה שלו שהיתה גדושת ספרים. מוסיה היה נכה, היתה לו מחלה כלשהי שלא שמעתי עליה, ואם שמעתי שכחתי מיד, לכן היה לו קשה לשמור על שיווי משקל והוא התנודד כמטוטלת בהליכתו, ולא עלה על הדעת שיישא את המזוודה. כפי שאני מבין עכשיו, מוסיה חי בצורה דומה לאורח-חיי כעבור זמן קצר ביותר, אלא שמוסיה ביצע את כל תזוזותיו על חשבון הפנסיה המזערית שלו ואילו אני חסכתי כסף ממשכורת מזערית של שומר או של מפעיל מעלית. כעבור שנתיים-שלוש נודע לי שמוסיה אורחובסקי-גויכמן מת זמן קצר לפני מות אביו או מיד לאחר מכן. עוד לפני זה מתה דודתו מקרונשטאדט, שסבתא שלי קראה לה תמיד "באָבא". אינני יודע על מוסיה דבר בנוסף לזה. כאן בישראל קראתי פעם בעיתון "וסטי" כתבה על מישהו בשם אורחובסקי שהיה כנראה מסנקט-פטרבורג, יתכן שגם אודיסה היתה מוזכרת שם בצורה כלשהי. אבל מרוב אי-התאמות לא ראיתי שום סיכוי ללמוד מאותה כתבה משהו על אודות קרוב משפחתי מוסיה.

בבית שלנו אף אחד לא קרא לו מוסיה שלא בפניו (דרך אגב אינני יודע את שמו המלא). תמיד היו אומרים כך: "הגיע שלום לך קרונצ'יק". זה היה שם-חיבה משפחתי. בילדותו, כשהיה נכנס באודיסה לקרון חשמלית, היה מוסיה המחונך אומר "שלום לך קרונצ'יק". דומני שהעובדה הזאת אומרת על קרוב המשפחה המסכן והיפה הרבה יותר ממה שמצליח לומר עליו מחבר השורות הנוסטלגיות הללו.

כמה מצר אני היום שלא שוחחתי אז בטעם, כאוות נפשי, עם מוסיה אורחובסקי-גויכמן, המשורר בן-שבטנו. איפה נמצאים שיריו כעת? אנשים זרים זרקו אותם, או ששארי-בשר רחוקים ואדישים דחפו אותם לפינה כלשהי כמו שיעשו, להשערתי, גם קרובי שלי במקרה הטוב? כמה חבל וכמה מוזר שאנשים, שחיים באותו זמן, יכולים שלא להתאים זה לזה עד כדי כך דווקא מבחינת הזמן, כפי שקרה ביני לבין מוסיה.

בעלת הבית הליטאית אַנְטוֹסְיָה, שנהגתי לבוא אליה לכפר במשך עשרים שנה, סיפרה לי שראתה פעם בחלומה גן עדן, "רוֹיְוּס" בליטאית. "אתה מבין," אמרה, "הרויוס הזה היה כמו הכפר שלנו, כמו לִישְׁקִיאַבַה – אותם בתים ובפנים אנשים". כמובן שמיד נזכרתי בסבדנבורג ובסְבִידְרִיגַיילוֹב ואחר-כך חשבתי בלבי שאולי לכל אחד גן עדן משלו, מדוע לא?

בשלושים השנים שעברו מאז מותו של מוסיה לא ראיתי שירים שפורסמו בשמו. אני סבור שהוא לא פירסם אותם בשום מקום וכי הם אבדו. אינני חושב שזו היא טרגדיה – יתכן שכך צריך להיות. אבל אני מקווה, ואף יותר מזה – אני חש בטחון, שבמקום בו נמצא מוסיה כעת ובו מעריכים אותנו לפי מהותנו האמיתית, מר אורחובסקי-גויכמן הלא-ידוע לקוראים, שאר-רחוק שלי מוסיה, "שלום לך, קרונצ'יק", נרשם כ… או, אם לדבר בסגנון גבוה (והמקום דורש זאת), נמנה עם המשוררים. אני אפילו מתאר לעצמי את גן העדן שלו. קרוב לוודאי שזה הוא חדר רחב ממדים, שאפשר להתהלך בו שעות עם כוס תה חלש ללא סוכר ולחבר שירים תוך כדי רטן חרשי. יחד עם זאת, להערכתי, אין שם שום צורך לשמור על שיווי משקל.

מרוסית: נקודא זינגר





































מודעות פרסומת