:

נקודא זינגר: מזרח קרוב – מזרח רחוק

In נקודתיים: 2 on 21 בנובמבר 2013 at 15:38

"לבי במזרח ואנוכי במערב הפרוע!" זעק זעקה גדולה הקלסיקון היהודי לפני כמה מאות שנים. באופן פרדוקסלי, הישראלי הרומנטי דהאידנא חש תחושה דומה למדי. חרף קיומם של בנק "המזרחי" ושל תחנת הרדיו "קול האמת", ולמרות התפתחותה ההולכת וגוברת של המוסיקה האוזבקית בארצנו, היהודי החדש, שאבותיו שאפו להתמזג במזרח, מרגיש את עצמו כטמבל מערבי מסכן, שמוצף מכל צד במקדונלדסים, בהבימות, ובשרידי ציוויליזציה פאוסטית אחרים. והנה הוא קופץ למטוס, לציפור הכסף פֶנְהוּאָן, כדי לטוס איתה מעבר לפסגות השלג של ההימלייה, לכיוון טַאי-גוּאוֹ, מהמזרח התיכון אל המזרח הרחוק והאמיתי.

עולה חדש, מאנשי שלומנו (בייחוד השמרני הנמנה בין אנשי הרוח) נוטה להלין על השתלטותה של המנטליות המזרחית על ארץ הקודש, הוא עדיין לא נקלט דיו כדי לחפש לו גוּרוּ או סֶנְסֶיי כנגד הרב עובדיה, וממשיך להחזיק בתסביכי לֶרְמוֹנְטוֹב שלו, כאילו, "לא, לא למזרח התשוש…" אך למרות הכול, פרחי שזיף הצליחו להתגנב לתוך האִיקֵבַּנָה שלנו, בדרך עקיפה, מהמטבחון האינטלקטואלי של רוסיה, משנות ה-70. הם עמדו שם בצנע בצנצנת ריקה של הוֹקוּסַאִי מוחמץ, על המקרר, ליד חפיסת סיגריות צפון-קוריאניות בלתי נסבלות עשויות מעשב ים, ומקלט רדיו, ששידר על אודות האיום הסיני וניצחונותיו של העם הוויאטנמזי ההרואי, הניצחונות המובהקים, בדומה לסגולותיו המרפאות של בלסם "כוכב הזהב". אופנת המזרח הרחוק ריחפה על פני רוסיה כבר בימים ההם. "פּוּ סוּנְג לִינְג – מחבר משנות השבעים" כתבה גלי-דנה זינגר בירושלים של שנות ה-90.

הֶחָלָל הַלֹּא-מְאֻרְגָּן שֶׁל הַמִּטָּה וְהַכַּלְבָּה

הַמְנַסָּה עָלַי אֶת קְסָמֶיהָ הַשּׁוּעָלִיִּים

וּמְגָרֶדֶת אַחַר כָּךְ אֶת גַּבָּהּ בִּמְבוּכָה.

אוּלַי גַּם אֲנִי אוּכַל לְהָרִים רֶגֶל יָמִין אֲחוֹרִית

אֶל אֹזֶן שְׂמָאלִית – רְפוּאָה סִינִית.1

הכלבה מגזע "מעורב ירושלמי" והמשוררת שזה עתה הגיעה מלנינגרד, נוטות להשתמש באופן זהה בשיטותיו של המזרח הרחוק, כדי להסתגל למציאותנו המוזרה.

ונזכרת הגברת לִיאַוֹ, השועלה של יֶלֵנָה שְׁוָארְץ, המביטה בספינכסים שִׁי צָ'ה על רציף של הנֵיבָה, וקְרִי בוּ לִין המנוח, שבעודו חי זכה לקבל ממנה את הסַאטוֹרִי שלו. נרהיב עוז לטעון כי המזרח הרחוק פרח אצלנו מניצני האסכולה הפטרבורגית, מפני שמקורה של השירה היִשׂרַפַּנִית בשפה הרוּסִינִית היא ביצירתו של אנרי וולוחונסקי, אשר השאיר אחריו בארץ לא איזה נחל צין אלא פראדיגמה שופעת, שמֵימיה סחפו איתם את הרפסודות, את הג'ונקות2 ואת הסירות חדות החזה3 של האוריאנטליסטים שלנו בדרך הטַאוֹ האינסופית.

ענייננו, מטבע הדברים, לאו דווקא בקיטש הסיני-היפני, שעוד הצאר פִּיוֹטְר אַלֶכְּסֵיֵבִיץ' הכניס לנוהג הרוסי דרך הולנד, אלא בניסיון החיבור בין המזרח התיכון למזרח הרחוק, החיפושים אחרי האִיטִידְזָה4האסתטית על פיסת האדמה הגדושה בתושביה, בדומה לסושי הגדוש באורז. אמנם אנו אוכלים סושי בין יושבין ובין מסובין רק שנים מספר, ואילו המייסד הנ"ל כבר מזמן עסק כאן בעיצוב חלל תרבותי מרומא ויוון, דרך יהודה, אשור ובבל, הודו, טיבט ומונגוליה עד לים הגדול ("חלל" היא גם מילה משנות השבעים, כמו שציינה ג.-ד. זינגר). בואו, בעזרת הוֹ שֵׁן5, נדון כעת באותו ניסיון מרתק.

הנבטים שלו צצו לראשונה בפרשת "יוֹגי וסוּפי" בספר שיריו שבהוצאת "ארמיטז'". נערוך עתה מדיטציה על הפואמה "מותו של פּוּ אִי":

עֲזֹב אֶת מַעֲשֶׂיךָ וְאֶת מַחְשְׁבוֹתֶיךְ.

אַתָּה תִּרְאֶה אֵיךְ נְקֻדַּת הָאוֹר הַבְּדוּיָה לִפְנֵי מִצְחֲךָ –

כִּדְמוּת מְסֻיֶּמֶת שֶׁל הָעַיִן הַשְּׁלִישִׁית

מִתְעַטֶּפֶת בִּפְקַעַת הַמֶּשִׁי שֶׁל סְמִיכוּת הַמֻּשָּׂגִים.6

זוהי שיטה של תפישת המיתולוגיה הכלל מזרחית, של קו-יצירתה הנמשכת עד עצם היום הזה, בה רשאי כל אחד ליטול חלק:

וְאִלּוּ אֲנַחְנוּ

נַעֲמִיד עַל רֹאשֵׁנוּ

אֶת סִיר הַקֶּרַח עִם הַוַּלְקִירָה הַמְבֻשֶּׁלֶת הָרוֹתַחַת,

הַהָמַדְרִיאַדָה הַמּוּכָנָה שֶׁל גִּידָם הַנִּיצוֹץ הַצּוֹנֵן,

נַחְכִּים לְאַלְתַּר וּנְהַרְהֵר עַל גּוֹרָלוֹ הַשָּׁקוּף

שֶׁל הַמְשֻׁלָּשׁ הַמִּצְרִי שֶׁלָּהֶם.

("האוֹרִיסְטִים של המיושן")

במתכוניו של וולוחונסקי זרויים הזרעים הזעירים של זריחת הנאו-אקלקטיקה7. עם עלות השחר של שנות ה-90 הכינה גלי-דנה זינגר סדרת קולאז'ים, שאת כותרתה סחב לטובת מאמר זה עבדכם הנאמן, אשר באותה תקופה עבד על מגירותיו, ששיקפו את יציאת מצרים של הרצועות הצהובות וקראו להצלתם של מיליארד יהודי סין.

אז מה, בעצם, פשר הדברים? לשם מה נוצר כל הבלגן, שמפריע להאחדת הכתיב המחמירה של המינימליזם הישראלי האותנטי? הייתכן שמשהו קרה תחת השמש, איזה משהו שעוד לא ידענו לאייך? משהו מת? משהו נולד? משהו התגלגל? איכה?

תַּגִּידוּ, הַאִם קִּינָה נִפְטְרָה?

הוֹי, לָמָּה אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים אוֹתָה לְעֵינֵי הֶהָמוֹן הֶעָצוּם?

("קינה")

תארו לעצמכם את היהודי שנחלץ מכבלי השלטון הסובייטי, הפיל עצמו אפיים על הארץ המובטחת בהשתוקקות לגעת בשורשיו, ובטירוף מוחלט גילה כי השורש הוא ג'ינסנג (וייתכן מאוד שהוצא מבקבוק הוודקה הקוריאנית שהיתה נפוצה בשנות ה-70). זה כבר לא פוסט-מודרניזם, קורא-סאן יקר. זה ממש האין הטוב, כן הוא.

וְהִנֵּה כֻּלּוֹ מַבְרִיק וְעָטוּף בִּתְחוּשָׁה

שֶׁל הֶעְדֵּר אִי-הַתְּלוּת בְּ

– הוּא מֵת – בְּנָם הַנֶּאֱמָן לְתוֹלְדוֹת עַמּוֹ

שֶׁאָפְיוֹ לָמוּת לְפִי הַתּוֹר

לִפְנֵי חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה בִּרְצִיפוּת.

זה גם עלינו. ומן הסתם, מעורר הדבר תקווה שמותן של האמנות, האמת, האהבה, וכמו כן מותם של הרעיון הלאומי, של היסטוריה, של רומן בר-מינן8, ושל כל מיני אבזרי חן אחרים, שנוגעים ללב ההומניסטי, כל זה – תהליך תמידי ושיגרתי, בייחוד בקירבנו, בשל מומחיותנו התהומית בענייני הזמן. בואו נשווה:

קָרֵב יוֹם, אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

רָם, הוֹדֵה כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה.

(שורות אלה – מתוך שירי סדר פסח)

יָא מְשָׁרֵת, חֲלֹט לִי יַיִן, קֻמְקוּם!

לַיְלָה קַרֵב וְהוּא אַף עוֹבֵר.

(ואלה – מתוך "שִי צִ'ינְג, שירי עיר הבירה" מאת וולוחונסקי)

האפתיאוזה של התמזגות התרבויות היא הפואמה "סינִי", פרי עטו של מיכאל קורול. הוא שואב את השראתו מבריכת המייסדים הנ"ל ומרהיב עוז בלבו ללגום מהמקורות, אבל בהיותו קשוב לרוח הזמן והמקום הוא מביא לארץ את יוּאָן צִ'י האגדי שלו בתור פועל זר. אבל הלז, במקום לבנות לו מה שצריך, מנסה לפתוח את שער הרחמים.

לָמָּה גָּנַבְתָּ אוֹתָן לְבֵנִים בַּלֵּילוֹת הָהֵם מֵהֶחָבִית?

שְׁתוֹק, יוּאַן צִ'י! לֹא יָבוֹא לְעוֹלָם בֵּן דָּוִד.

התערבותו הבלתי מוצלחת של הסיני חסר המנוחה בעניינינו המקומיים היא מובנת וסבירה למדי מבחינה היסטורית:

וּמִי אִם לֹא הַסִּינִים סִפְּקוּ לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ אוֹתָן תּוֹלָעִים

לֹא פְּשׁוּטוֹת, גַּלָּפוֹת שַׁיִשׁ וּבֶטוֹן נִפְלָאוֹת,

וְאַף חָרָטוֹת בַּזֶּלֶת…

נכון מאוד! ומי המציא את אבקת השריפה? קורול מוליך את גיבורו האקזוטי דרך אתרים רבים במרכז שלוש הדתות, ויואן צ'י מוציא מילה טובה לכל אחד, והקורא אסיר התודה חושף בכל הקְבלה סימני היכר של עצמו, של תחושותיו השורשיות, היודאו-קונפוציאניות. ואילו המשורר שואל במבוכה שאלה רטורית:

הוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים יוּאַן צִ'י, מַדּוּעַ שְׂפָתְךָ צְמוּדָה לִשְׂפַת אִילִיָה הַנָּבִיא?

הסיני שוקע במציאותנו לא פחות מאיזה יו סי פקינג או אהרוני, מסתגל מתאזרח ומגיע אף למילואים. ובכן, אחרי הפואמה "סיני" אפשר להכריז על השלמה כללית של בניית הטאואיזם במדינתנו הקטנה וההרואית. המהפכה התרבותית בוצעה באופן כמעט בלתי מורגש, בהתאם לספר אי צ'ינג וללא הדרכה והנהגה של מפלגת שי נוי. למרות תנאי הטבע הקשים:

אֵיךְ הִשְׁתוֹלַלְנוּ בְּמַמְלֶכֶת לוּ! בְּאֵיזוֹ הִתְרַגְּשׁוּת!

כִּמְעַט כְּמוֹ בְּמַמְלֶכֶת צ'וּ. וְכָאן זִה לֹא פָּשׁוּט…

כָּאן, בַּמּוֹלֶדֶת הַקְּדוּמָה שֶׁל כָּל הַיְסוֹדוֹת,

בַּתֹּהוּ, בַּלֶּבַנְט, בִּסְדוֹם, בְּאַפְרִיקָה, וְעוֹד

בְּ… אֵין דָּבָר, גַּם כָּאן אֶפְשָׁר לְהִשְׁתּוֹלֵל.

לִמְנַצֵּחַ הַכַּשְׂדִּים. עַל-נֵבֶל-צִין. הַלֵּל.

כמו שאמר מורנו ורבנו לִיאַוֹנִיד (אִיל יִּצ')9: "מזג אוויר לחוד ועבודה לחוד".

כל אוריאנטליסט טרי חייב מורה. שילמד אותנו כמו שלימד מורנו אִיקִיוּ סֶצוּן את אנשי סַאקַאִי מוכי החרב והתימהון, כשהוא שלף את חרבו, כדי שיתברר לכל שהיא אינה אלא מקל:

אֶת חֶרֶב הַשָּׁנִי עֲשׂוּיַת הַבַּמְבּוּק אֲדַמֶּה לַנְּזִירִים הַבּוּדְהִיסְטִיִּים. הֵם הוֹלְמִים לְמַעֲמָדָם בְּאֹפֶן חִיצוֹנִי בִּלְבַד, וּלְמַעֲשֶׂה נֶחֱשָׂפִים כְּכָל אֶחָד אַחֵר מִלְבַד הֶם עַצְמָם.

כך, דרך הציטוט, חושף א. זַנְדְמָן את טבעו הכוזב של העולם ומימיקריה של האליטה הרוחנית שלו. ואז הוא ממשיך:

אַל תִּגַּע בִּכְתֵפְךָ הָרָזָה בַּתְּלוּיִים, אַל תִּשָּׂא פֶּה אָדֹם וְזוֹעֵק, קַח אֶת חֶרֶב הָעֵץ עֲטוּרַת הַצְּבָעִים וַעֲלֵה לָאַרְגָּז הָרֵיק, וְעָלָיו חֲסִידָה וְתַפּוּז בְּמַקּוֹרָה…

מה המקור? איזה תפוז? תפוח זהב של פעם, שבא בארגז כזה לרוסיה ממרוקו, apfelsin – תפוח סיני, סמלה של מדינת ישראל – ארץ השמש העולה?

רבים פונים למורה, ל"מחנך הכיתה של הקולגות שלי", כמו שכינה את אנרי מיכאל גֶנְדֶלֶב, והקולגה הזה בראש וראשונה:

הָיִיתִי

בֵּן-שִׂיחוֹ שֶׁל אַנְרִי

הוּא בִּקֵּר

בַּקֵּיסָרוּת הַשְּׁמֵימִית

חשוב לא רק לציין את שייכותו לאותה מסורת, אלא גם לאשר את העובדה שבמזרח הכול נשאר כמקודם, למרות החילופים והשינויים:

עֲדַיִן יוֹשְׁבִים

שִׁי צִ'י

עַל גְּדוֹת פֶּלֶג יַאנְגְצִ'י,

וּבַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית –

מְנַבְּאִים לִי מַזָּל –

גָּד!10

או, למשל, הזיה אחרת של אותו משורר:

וְשֶׁהַ"מּוּ" שֶׁל שְׂפַת הַבָּקָר

אֶת רֹאשׁוֹ

יְנַעְנַע

סָחַבְנוּ לָהֶם אֶת שׁוֹר הַבָּר

שֶׁל מִלָּתָם הָאָרִית

"בִּינָה"

כך זה נשמע בתרגומו של פטר קריקסונוב. המשורר השתמש במילה "אוּם", שברוסית פירושה "בינה" ולא "אומות מאוחדות", כמו שחשבתם. יחד עם זאת הוא טוען שכוונתו לצליל "אוֹם" של הבודהיסטים. כזה ניסיון להתגנב למזרח, לקרוא מימין לשמאל. דרך אגב, "מוּ" זה היארוגליף שמסמל את הנצח, ובאמצעותו שרלטן ירושלמי אחד איים לתרגם את כל כתבי המשורר טַרַאסוֹב.

אז על מה אני – "על מִקדשים או על הכְחְמֵרים שאת מקדשיהם ראתה" גלי-דנה זינגר? לא ולא, על הנצח. כולנו כאן נמצאים בתוככי האַיִן הניצחי:


לֹא עַל הַמָּוֶת? –

בֶּטַח, לֹא עָלָיו –

כָּאן בַּשָּׁמַיִם אֵין לָזֶה לֹא אוֹת וְלֹא סִימָן הָרַע –

הַגַּן –

אַחֵר הוּא כָּאן –

גַּן אֲבָנִים אָפֹר נִצָּב –

הַיֹּפִי בּוֹ – שִׁפְחָה – כִּמְעַט כַּלְבַּת שְׁמִירָה –

כמעט כלבה? שועלה, כאילו? כלבה עם הֵרגלים שועליים? הכלבלב מחלומו של אִילִיָה בּוֹקְשְׁטֵיין?

הִתְעוֹרַרְתִּי: הוֹי!

חָלַמְתִּי: אֲנִי כְּלַבְלָב!

עוד מעט נהפוך לאיזה פרפר, או של גנדלב11, או של צ'וּאַנְג צוּ, שראה את עצמו בצורת החרק הנַבּוֹקוֹבִי. ככתוב אצל קורול:

"מוּמוּ-מוּמוּ!"12 אַל פַּחַד! רוּחֵנוּ אֵיתָנָה,

גִּלְגּוּלִים לֹא מַפְחִידִים אוֹתָנוּ!

צא וראה איך בוקשטיין מנסח את גישתנו המזרחית הרחוקה-ה-ה:

הָאָמָּנוּת הִיא סוֹד הַהֵעָלְמוּת

וְהֵהָפְכוּת לְכָל מַה שֶׁתִּרְצֶה

כָּךְ שֶׁהַפִּקֵּחַ בְּיוֹתֵר וְהָעִוֵּר

יוּכְלוּ לִרְאוֹת בְּךָ מַרְאָה.

לאט לאט אנחנו מגיעים להבנה איטית של התפישה, שאינה רואה את עיקר הדבר בפרטים האתניים של המזרח הרחוק. כאלה יש לנו כאן בשפע. נזכיר רק את קביעותיו חסרות הנימוקים של לֶאוֹנִיד שְׁוָאבּ כי "הארץ היתה סין" והכרזותיו ללא אישור כי הוא "הפליג למונגוליה", וגם את "המַאוֹ עגול הפנים" מתוך ארכיונו הסוציאלי של מיכאל גְרוֹבְּמָן. עצם היין-יַאנְג הוא בהשתקפות השקפת העולם, כמו שאנחנו רואים ושומעים אצל גלי-דנה זינגר:

הַנְּחשֶׁת רוֹכֶשֶׁת לְאַט אֶת כְּנִיעוּת הַבָּקָר

שִׁנֵּי שׁוּם מִתְכַּסּוֹת לְאִטָּן בַּקְּלִפָּה הַסְּגֻלָּה

וּלְאַט מִתְאַגְּדוֹת מֵחָדָשׁ לְרָאשִׁים וְזֵרִים.

לְאִטָּם חוֹזְרִים הַצְּלִילִים לַמֵּיתָר.

לְאִטּוֹ הַחֵרֵשׁ שׁוֹמֵעַ מִלָּה.

וּלְאַט רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן נוֹבְטוֹת בַּגְּזָעִים.

רַבּוֹת הֵן הַפְּעֻלּוֹת הָאִטִּיּוֹת,

הַלֹּא חֲשׁוּבוֹת וְהַחֲשׁוּבוֹת.

מִי שֶׁפּוֹעֵל לְאִטּוֹ מַבִּיעַ אֶת חָכְמָתוֹ וְאֶת תְּבוּנָתוֹ וְאֶת דַּעְתּוֹ.

[…]

הַנְּחשֶׁת רוֹכֶשֶׁת לְאַט אֶת כְּנִיעוּת הַבָּקָר.

הַקַּבְּלָן יַעֲרֹךְ לְאִטּוֹ אֶת אֻמְדַּן הַתַּקְצִיב

שֶׁהַמֶּלֶךְ יִבְדֹּק בִּמְהִירוּת.

לְאִטָּהּ הַתְּהִלָּה מַגִּיעָה עַד לִפֶה. הָעִקָּר

לְאִטּוֹ מַשִּׂיג אֶת כּוֹפְרוֹ. וְיַצִּיב

אַךְ לֵאֶה, חִלּוּף הֶחֳמָרִים מִתְרַחֵשׁ בְּדוּ- חַי. וְדַלְתוֹת הַחֵרוּת

נִסְגָּרוֹת בִּמְהִירוּת מֵאָחוֹר,

וּמַהֵר מִתְפַּשֶּׁטֶת סוֹפִיָּה לְאוֹר הַזַּרְקוֹר,

וּמַהֵר תִּשָּׂרֵף פַּחִית נֵפְט בִּידֵי הַנֵּאוֹפִיט,

וְסוֹפִיָה מַהֵר מִתְפַּשֶּׁטֶת סוֹפִית,

וְהַסְּתָיו בִּמְהִירוּת הוֹפֵךְ לִדְלַעַת,

בִּמְהִירוּת הָאָדוּק מְאַבֵּד אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת,

וְּלאַט הַחָכְמָה (זֹאת אוֹמֶרֶת, סוֹפִיָּה) יוֹרֶדֶת לַמִּקְוֶה,

חִישׁ שָׁכְחְנוּ אֶת רֹב הַשּׁוּרוֹת שֶׁל "הַתִּקְוָה"…13

במאמרו משכבר הימים הצביע המשורר ולדימיר טראסוב על גישת הזן של צבירה איטית והשתפכות מהירה, כאחד היסודות בפואטיקה של גלי-דנה. אף הוא עצמו אינו חש זרות כלפי משבי המזרח14, למשל בקומפוזיציה "תחושת הכתם", בה "מילה – היא נגיעה", ואילו "טקסט עד היום הזה באיזה מקום סמוך".15 "אסיה של הראייה", הוא אומר, ואנחנו שומרים בזיכרוננו את אחת האמירות שלו מתוך "גרסת הגאומטר":

וְזֶה שֶׁהִתְחָרָה בָּאַדְרִיכָל – יֵשׁ מְקַשְׁקְשִׁים

הָיָה מִגֶּזַע שֶׁל צָרֵי הָעַיִן.

אין מה לעשות, לטענתה של בֶּרְטָה דוֹרִיזוֹ:

כָּל הַגְּשָׁמִים – בְּנֵי אֻמּוֹת לֹא בָּנָלִיּוֹת.

גֶּשֶׁם זֶה – הוּא יַפָּנִי, צַר עֵינַיִם, פּוֹזֵל מְאֹד.

ולְאֵלֶּה שֶׁמְּעֻנְיָנִים בְּמֶנְטָלִיּוּת –

אַטוֹנָלִיּוּת, אֹרֶךְ קְלִיעָה, שְׁקֵדִיּוּת וּוִיטָלִיּוּת

וְנִפּוּי שֶׁל אֹרֶז מִבַּעָד לְאַלְפֵי רְשָׁתוֹת.

"מנטליות" – מילה משנות ה-90, אם מישהו כבר שכח. המנטליות של המטופלים שלי כוללת בעושרה גם את היוגי, גם את הסופי "הפיכח והשפוי כטמפלייר", וגם את לִין בִּאַוֹ עם קונפוציוס, שאותם אנו מרבים לבקר בתוקף לפי תקנת הוועד המרכזי. כאן אפילו יַאמַטוֹ נוֹ אוֹרוֹטִי עצמו ישבור את זנבו. ומה לדבר עלי, שלא הספיק לעבור את הקורסים למתקדמים… בדבר ברטה הגדולה:

בֵּין קַבּוּקִי לְנוֹ, בֵּין הַזָּ'נְרִים הָאֵלֶּה

אֵין לִי רֹאשׁ לְהַבְחִין, וְגַם לֹא מְשַׁנֶּה לִי.

יהי כן! כמו שכתב המורה אָן רִי:

זִין זֶן

מַה שֶּׁבַּשֵׂכֶל אֵין לְהַשִּׂיג

נַעֲלֶה עָלָיו בְּמִלְמוּל.

גרסה עברית של המחבר


1 מתורגם על ידי המשוררת ופטר קריקסונוב.

2 סירות קלות מהמזרח הרחוק.

3 תיאור מתוך שיר עממי רוסי על סְטֵנְקָה רַאזִין.

4 מצב של חיבור רוחני בין היפנים.

5 שם קיבוצי של אלילי האש במיתולוגיה הסינית.

6 קטעי השירים תורגמו על ידי, פרט לשירים המסומנים במיוחד.

7 מניפסט של נאו-אקלקטיקה פורסם ב"דימוי", גיליון 5-6, תשנ"ג, ובהרחבה – ב"אב", גיליון 1, 1993.

8 הרומן מאת אנרי וולוחונסקי.

9 כוונת המחבר למזכיר הכללי של מקברי"ה, ל. א. ברז'נייב.

10 המשורר השתמש במילה העברית במקור הרוסי.

11 המשורר גנדלב קורא לצורה הגרפית של שיריו "פרפר".

12 שם הכלבה, גיבורת סיפורו של א. ס. טורגנייב נושא אותו שם.

13 תרגום עצמי של המשוררת.

14 החמסין (חום סין) לא בא בחשבון, כפי שמסביר מיכאל קורול בהערותיו לפואמה "סיני".

15 תרגומו של יעקב בסר. קטעי הקומפוזיציה פורסמו ב"עתון 77", גיליון 192, ינואר 1996.





































מודעות פרסומת