:

סשה שצ'רבה: הסגורה העצובה

In נקודתיים: 1 on 17 בנובמבר 2013 at 15:01

ביבר

אחיות, כמעט כולן חיילות צעירות, תמיד נקיות, רעננות. כששתו תה, קפה, אכלו או רצו להצטחקק בינן לבין עצמן על משהו השייך לגילן, התבדלו מהמחלקה במחיצת פלסטיק שקופה, ששימשה במקום חלון זכוכית, כיוון שזכוכית – מסוכנת בבית משוגעים. הן לא נשמעו אבל נראו, וכמעט כל החולים, שעוד נשארה בהם נטייה לחיים נורמליים עמדו ליד החלון והביטו באנשים נורמליים: אנשים יפים שותים קפה ו – כיצד? אנשים נורמליים צוחקים מעבר למחיצה, מדברים… מחיצת הפלסטיק הזאת היתה כזו שרק אם תִפַרֵץ, מיד יימחק הגבול בין פגומים לבין מאושרים, בין אומללים לבן יפים… אבל אף אחד לא עשה זאת, ורק סימון, סימון המשוגע תמיד דפק במרפקו שבו, כמו גם באגרופיו חבט בקירות וברצפה במלוא אונו, כאילו במיוחד התאמן כדי לשבור לבסוף את המחיצה הזאת, למחוק את הגבול.

סימון – 1

בשיחות שניהלה איתי הרופאה מרצונה החופשי ובאדיבות פעם בשבוע במשך שעה, כל הזמן הזכירה לי את עצמי, כל הזמן ניסתה להוכיח לי שגם אני בן אדם – ויש לי זכות לחיים משלי. ואני הייתי אומר שלבן אדם לא יכולים להיות חיים משלו, שהנה, אם סימון המשוגע היכה אותי ברקה, ניחא, אין בכוחי להשיב לו, כיוון שהוא – אודה ולא אבוש – טוב ממני שבעתיים מבחינות רבות ולא בכדי היכה אותי – בלי לשאול היצתי סיגריה בסיגרית שלו.

כעבור חודש שיחותי עם הרופאה היו מתחילות בתלונותי על העולם, שאינו צודק אף כלפי סימון המשוגע וניחא, הוא רצה לשבור לי צלע, אני אוהב אותו, וזה שהוא מדי פעם מנסה לתפוס את צווארי בשתי ידיו אפילו נעים לי. והרופאה היתה אומרת שנכון, במצב החולה צריך למצוא את הדברים הנעימים – אבל לא בכך! ("צריך עוד לחפש חצוף כזה כמו סימון שלךָ!")

אחרי חודשיים אמרתי לרופאה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, אבל אני אוריד לסימון את המכנסיים ואטפח לו בפעם הבאה כשינסה לנשוך אותי בגַרְגֶרֶת. הרופאה משכה כתפיים.

בערב עמד סימון ליד החלון של חדר האחיות, דלית ליטפה את לחיו ושאלה, מה אמר לו הלילה באבא סאלי ז"ל, הקוסם הגדול, שלפי דבריו של סימון מופיע לפניו גם ביום וגם בלילה… ניגשתי לבקש ספל מאחיות, והחלטתי שאם סימון יכה בי כמנהגו במרפק כדי לכבוש לו מונופולין על החלון, אשיב לו, ועוד כך שיצטער, אבל סימון פנה אלי, משך אותי אליו ונישק אותי על אפי במציצה. ואחר כך דיבר ארוכות על נפוליאון שבא ומסתכל עליו, וקרא לי בשם אביו המנוח וביקש לא להעניש אותו, את סימון העלוב. בסוף המונולוג, כשראה שלא הבנתי מאומה, סימון אמר שאולי אינני מפותח די צרכי, ואולי הוא זה שאינו מפותח.

"אולי אתה טיפש, אבי?"

נשיקה

נינה וסימון השתזרו זה בזה ולא כולם הבינו מה הם עושים. אחר כך דלית, דלית הזאת שרק מתנשקת עם כולם, צעקה מתוך קנאה דרך החלון של חדר האחיות: "תביטו! תביטו! היא מחזיקה בו!" ג'ורג' השמן ואחות אחת מחיילות יצאו בריצה. בהתחלה צחקו, אחר כך בקושי הפרידו ביניהם.

נינה צרחה. רק מאוחר יותר הבינו, מה. התברר: "אני רוצָה נשיקה".

ג'ורג' שאל: "מי רוצה להתנשק עם נינה?" נינה שוב צרחה. נינה חסרת שיניים ובעלת שיער שׂיבה. שרה הזנזונת הקטינה, הורידה לה פעם תחתונים בחדר הגברים בשביל הצחוק: תסתכלו עליה!" אף אחד לא רצה להתנשק. אפילו סימון לא רצה, גימגם בפינתו אל ה"לא מפותח" הרגיל שלו.

עם נינה, עם נינה המכוערת, בין שתי מציצות סיגריה התנשקה שרה.

חתונה (מתוך יומן בית החולים)

היינו בחצר, שתינו תה. אמרתי בצחוק לנינה נביאה המכוערת שהיא יפה.

– אני אתחתֶ- ֶ-ן איתךָ, – נהמה.

– אבל אני לא רוצה, – נבהלתי.

– ואני אתחתן אפילו אם אתה לא רוצה-ה-ה!

– אבל רק עכשיו אמרתְ ששנינו מתים? אז איך זה יכול להיות?

– אז מה? חתונת המתים!

חשיכה (מתוך יומן בית החולים)

נינה התעוררה והתחילה להתגלגל מצחוק. כולם רצו אליה, נינה צוחקת.

– מה את צוחקת, נינה?

– ראיתי בחלום חשיכה ואני בתוכה, מצחיק.

סימון – 2

"עכשיו אני חי מהעבר.

נשאר לי רק לחכות

כשההווה יהפך לו לעבר".

באבא סאלי כבר מזמן לא היה בין החיים, באבא סאלי, הקוסם האהוב על כולם, על ערבים ועל יהודים, וסימון דיבר איתו, צייר מעגלים באוויר באצבע הארוכה שלו, קילל וגידף, עשה עיניים איומות – ממש נעשה מפחיד…

אמרו עליו שבזמן המלחמה פגעו בטנק שלו במדבר… וסימון ישב שלוש יממות שלמות בטנק שהתהפך… עם ידידיו המתים… שלוש זריחות, שלוש שקיעות… חום…

סימון הגבוה השחרחר המלבין…

בשבתות באה אליו אישה יפה מאוד ואחרי שהאכילה אותו מידה בדברי מתיקה, שכבר לא רצה בהם, היתה משאירה לו סיגריות והולכת לה בשקט, נושאת עמה את חידתה.

ל"דבר הזה" שלו היתה מידה בלתי רגילה וה"אמריקנית" הג'ינג'ית בעלת הגזרה החטובה, זאת שתמיד לובשת ורוד ולבן, פעם תפסה אותו ב"מקום" ועמדה איתו כך כחמש דקות בסלון… (כאילו ביקשה להראות שרק למשוגעת יש זכות לאהבה עם משוגע…)

סימון היה יושב בפינתו "המשוריינת" בחדר האוכל, בתנוחה לא נוחה בכפיפה ימים תמימים, בדלי סיגריות באגרופיו: אסור ללכלך במקום בו אתה חי, כפי שאסור, יש אומרים, לחרף ולגדף…

בדלי סיגריות באגרופיו… ושלוש-ארבע חפיסות סיגריות יקרות… האשה ידעה שגונבים לו סיגריות מן הידיים וקנתה מלאי גדול לעת מצוא.

עיניים ערמומיות!.. עיני קסם!.. אפילו כשהוא כועס…

אפילו אם הכניס לךָ או למישהו עוד אגרוף בין צלעות.

אבל באמת התאהבתי בו, כשהוא ליטף את צווארי בזרוע אחת, משך את ראשי אל ראשו בכוח, קירב את מצחו למצחי ונעץ בי מבטו הנוקב – אותן העיניים הערמומיות, הקסומות, העליזות – אמר לי כמביע אמון: "אבי! אתה לא מרגיש עכשיו טוב!… מה איתך?.. מה קרה?" – מלאו לי אז שלושים ושתים שנים…

היה בזה משהו מזעזע…

סימון – 3

לכל אחד יש בחיים טיפש אחד שאהוב עליו.

המכנסיים של סימון תמיד נופלים ועד שלא יצעקו עליו הוא לא ירימ אותם. סימון – סכיזופרני. "תסתכל על סימון: אתה רואה את סימון?", "תן אש לסימון העלוב!", "תן סיגריה לסימון העלוב!" בוכה וצוחק, צוחק ובוכה. אומר שכל הזמן הוא רואה את באבא סאלי הז"ל… מדבר עם הרוחות.

בשבתות באה אליו אישה יפה צעירה, מאכילה אותו מידיה, מלטפת את ראשו, והולכת לה בלי שירגיש, משאירה בשבילו סיגריות בחדר האחיות. סימון מרבה לעשן, כל יום הוא מדליק סיגריה מסיגריה ומחזיק את החפיסה לא בכיסו אלא ביד. רק עצל לא יסחוב אותן מידו, אחר כך כולם מודים לכוח עליון ששלח להם את סימון: סיגריות יקרות, למעלה מיכולתנו, והאישה מביאה הרבה, במחשבה תחילה שיגנבו לו חצי.

הוא נמצא פה הרבה-הרבה זמן – כל יום נותנים לו לפינת בה הוא יושב תמיד, קנקן שלם של שוקו מתוק…

בבית החולים חושבים שסימון חלה במלחמת ששת הימים: שמש, ירח, שמש, ירח, שלוש גופות בטנק שהתהפך, סימון חי ביניהן, לילה, יום, לילה, יום, שלוש גופות, המדבר וסימון…

אגדת בית החולים הכי יפה מכולן.

חיה

דלית ושרה הזנזונת ישבו בחדרו של ניסים ושינו את צורתן: חיה, אותה בלונדינית מבריקה, חיה שהחליטה להינשא לחולה, עשתה מהן נשים: ריסים, איפור… נתנה לדלית עגילים זולים במתנה, דלית השחילה אותם מיד בתנוכי אוזניה ונישקה את חיה בשביל משהו שרכשה זה עתה. ושרה הזנזונת, זאת שלא לוקחת הרבה עבור לילה, אבל מספיקה הרבה, אמרה לדלית אחרי שניסים גירש אותן מן החדר: "מה את רוצה? מה את בוכה? את ראית איך היא? ואתם שניכם – חולים…" (לניסים היתה פנסיה צבאית טובה וחיה רצתה לחיות עליה…)

הַתְקִינוּ לחולים שיניים חדשות, שימו אודם על שפתי חולות, תנו להם כסף, ואף אחד לא ישים אליהם לב ברחוב.

סיגריה

שאול, גברתן בן 54, אומר משהו – הרופאים מתגלגלים מצחוק, החולים מתגלגלים מצחוק, שאול מתגלגל מצחוק… כך בבדיחותיו, בחוש ההומור הטבעי יציק לכולם – שתגיד: איזה נודניק – הכול בא לו על נקלה.

תומר, בגלל שאביו, פוליטולוג, הדליק טלוויזיה בשבת, השליך את הטלוויזיה לרצפה ושבר אותה. טלוויזיה חדשה לגמרי, יפנית…

תומר יפה תואר, צעיר, בהשפעתו התחילו במחלקה תפילות, תקסים…

פעם קרה שלאף אחד לא היה מה לעשן, איזה אח רחום נתן לתומר סיגריה בחדרי חדרים. נשמה טהורה, לא האח אלא תומר, הדליק את הסיגריה בנוכחות כולם: גם וִיטוֹרְגָן הפרוע, שעיר כמו הִיפִּי, שסוחב סיגריות מהחפיסות של סימון היה שם, גם שאול, גם סימון. סימון, היחיד מכל החבורה לא קרא תפילות מפני שהוא בלתי מאוזן ואין לרסנו, לא התנדנד באקסטזה, לא אמר "אמן"… בהנאה, כפי שהוא חי, יפה, כפי שחי, תומר מעשן את הסיגרית שלו…

– תן לי סיגריה, תומר! – אומר לו שאול.

– אין לי.

– תן את זאת שאתה מעשן.

– מה עוד? עכשיו!

– תן, תעשה מצווה!

שאול יודע מה לומר – פניו פני בן אדם שמוכן לכל: תאמין לי, תומר, גם לי לא קל היה לבטא את המלה הזאת "מצווה", אבל החיים הכריחו אותי…

בעל כורחו תומר נותן את הסיגרית שלו לשאול, שאול בחיוך היפהפה הזדוני (כמעט מקפיא את הדם – החיוך הזה) נושם את עשן הסיגריה, סימון ניגש אל שאול, מוציא מפיו את הסיגריה, תוחב בפה שלו המלא רוק: אחרי סימון אף אחד במחלקה לא יעשן. סימון קורא לעצמו: עלוב. סימון הנעלב על ידי אלוהים…

ראי, רחל, ראי

נינה שוב חוללה הבוקר, כשהביאו את השחקן לשעבר צוקרטורט בכיפה משובצת מצחיקה והוא התחיל להתמקח בענייני זכויות. "מי בעולם יותר משוגע ממני?" – התכוונה להגיד "אולי אתה, צוקרטורט?"

"ראי, רחל, ראי

הם שבו לגבולם.

ראי, רחל, ראי

הם שבו לגבולם" – היתה התשובה. צוקרטורט שר לה. העבירו אותו למחלקה סגורה כיוון שהשתולל אך איכשהו בצורה מיוחדת: יחטוף לחם מן השולחן המשותף, יפתח חלון ומהר (כדי שלא יספיקו להשגיח בו) יזרוק את הלחם דרך החלון.

התאמרו: "לא ידוע למי?" אבל תמיד נחוץ לחם: בעולם הזה תמיד יש מישהו רעב. וצוקרטורט, שחקן לשעבר, הבין את זה. בגלל זה שזרק לחם על האדמה הרביצו לו מדי פעם.

ראי, רחל, ראי!..

צוקי

כשמגלחים את צוקי, תמיד יחתכו, אפילו עם סכין ביטחון. צוקי קם בחמש בבוקר בבידוד שלו, מזרזים אותו להתרחץ בשש וחצי, שעה וחצי הוא מקשיב לציפורים, שורק יחד איתן: ציפורים – זה אני, גם ציפור-צוקי-בן-אדם-אף-אם-אף-אחד-אינו-מאמין. כשמגלחים את צוקי, תמיד יחתכו אותו כי הוא מסובב את ראשו כל הזמן כמו אנקור. כבר איננו צעיר, ויעמוד ליד החלון, יפתח אותו לרווחה, יעמוד לו כשעתיים – על תפריע לו – הוא ינקר אותך עד מוות. הוא שר: "אני אוהב את אלוהים בכל ימֵי חַיי. אני אוהב את אלוהים בכל ימַי…" – שעה, שעתיים… מסביב ממש גיהינום – בוכים, אוכלים, מקללים, והוא שר: "בכל ימי חיי… בכל ימי…"

עת ארוחת צהריים. צוקי אוחז בלבו, מביים התקף.

– אחות, אחות. הלב שלי מתפוצץ – צוקי המתכופף כאגמו ברוח בקושי מניע אוויר במלותיו… – תני לי ספל חלב – אני הולך למות. (כך ידקלם שרק איזה קבצן אולי יפקפק בכך.) החולים מרעישים עולמות: "תנו לבן אדם כוס חלב! מה אתם – חיות רעות?"

בחדר האחיות צחוק, מביאים לצוקי חלב. צוקי תופס את הספל בזריזות, בדהרת גדי רץ לחלון, מעמיד את ספל החלב על אדן החלון – בשביל החתולה. ההחלמה מתרחשת לעיני כולם, אבל כולם ישכחו מהר את הכול עד לפעמים הבאות. צוקי מביט בחלון במבט המבין-את-הכול של משוגע…

– צוקי, הרי אתה – ציפור, אז בשביל מה אתה מאכיל את החתולה?

– אני אוהב את אלוהים בכל ימי חיי… בכל ימי…

דלית (מתוך יומן בין החולים)

נכנסתי למחלקה באף זקוף: שיער ארוך אסוף מאחור בצמה, כתפיים, ידיים… עברתי דרך כל המוסדות הרוסיים.

– את מלאך! – אמרתי לדלית ישר אחרי שהיא היחידה מכולם פרצה בצחוק בזמן שהופעתי…

– אתה אשכנזי, אני – מאירן, – היתה אומרת ובוכה, – אנחנו לעולם לא נהיה מאושרים…

הבנתי בקושי, אך תפסתי את העיקר וליטפתי את השפתיים הילדותיות שלה באצבע… אחר כך הפסקתי לשים עליה לב, מפני שהתאהבתי, כנראה התאהבתי, ברופאה חמורת הסבר מחדר המיון.

ישבתי בחדר האוכל והרהרתי בברכיים המפתות של הרופאה מחדר המיון, ובכך שאילו היתה לאשתי ולרופאתי… הרי אני חולה, חולה… בכלל לא היה רע אילו אופליה הזאת מחדר המיון היתה קופצת אלַי, אל המלט, למיטה לבדוק מה יש לי בפנים… דלית הפילה ברעש כיסא, כולם הפסיקו לאכול והתחילו להתבונן. היא זרקה חתיכת לחם לעבר מרדכי האנגלי, הוא זרק – לעברה… היא הביטה בי, פרצה בבכי, הלכה לה. לא אכלה… סלחי לי. כל הלילה ישנה בחדר הבידוד עם המצלמה התלויה על התקרה, האח המוסמך בדק לה את הדופק, ניענע בראשו… כעבור חודש ניסיתי להתקרב אליה, היא אמרה: "לךְ! היית אז כמו מת!"

יואל (מתוך יומן בית החולים)

האלוהים עסוק רק בחלוקת תסביכים.

אני בשנים הטובות שלי הדפתי בשכיבה 160 ק"ג, חשבתי שאני או-הו-הו: גם אני הרבצתי לאחד, לשניים, גם לי הרביצו ארבעה. למחלקה נכנסתי כמו פראייר.

סימון היכה ליואל ליד החלון של חדר האחיות – קינא באחת האחיות, יואל שיפשף את הלסת וזז הצידה: יואל דוחק 180 ק"ג.

דלית מפתה אותו: "יואל, אתה ניסיתָ נשיקה?" יואל רק בן 20, לעיתים הוא עוד מסמיק.

הוא השכיב אותי ביד ימין, ואני אותו – ביד שמאל. בבתי המשוגעים האלה יקום גזע של יואלים – בוני הגוף: כולם רק יאכלו, יעסקו בבודיבילדינג ויקראו את סֶנֶקָה. פעם אמרה לי אשתי, שאני – וריאנט אפס, שהחיים הם קצרים כמו כותונת של תינוק, שהיא עוזבת. שחקנית של תיאטרון בובות אחת אחרי הצעת הנישואין שלי חשבה יומיים ואמרה: "ומה תעשה אם אסכים?" אז לא מצאתי מה להגיד. יואל שוכב עם דלית, היא מנשקת אותו, כמו נחשול את הרציף. אני מסתכל בהנאה, אני גבר…

לא רוצה

– תגיד: חמודית!

– חמודית.

– תהיה בסיביר באופן מיידי.

(הומור של בית החולים)

היא תיגש למראה ותגיד לכולם: "מיס אוניברסיטה!" תקוד קידה – מכנסי ג'ינס קרועים על הברכיים לפי האופנה. ימים רצופים רדיו על הגלים האופנתיים – רוקדת, אפילו לבד, בחדר האוכל. "תגיד לי, אני יפה? כן? ומי יותר יפה ממני?" – "אף אחת". – "אתה משקר לי – יש גם יותר יפות". – "לא, אין". – "אין? נו טוב" – ומהורהרת היא פונה לרדיו כדי להוריד את הווליום, שלא יפריע להתבונן במראה.

דלית באמת יפה, אבל במיוחד – אם היופי הוא שינוי של צבע העיניים – מאפור לתכלת, מתכלת לחיוורון חסר צבע. (כך מתחלפת התאורה במחלקה: בלילה – האור מעומעם, ביום – טבעי ובערב – פוספורסצנטי וזאת הסיבה שאי אפשר להבין, וגם לזכור מה צבען של עיני אנשים.)

– אני שוב רוצה למות, – ירושה נכנסה לחדר האוכל במרוצה, אוחזת את עצמה בשתי ידיה בעצם הבריח הבולטת שבגללה היא מתביישת. – אני שוב רוצה למות. – אמרה באופן ענייני, שגור.

– אני לא רוצה לשמוע את זה (זה – צעקה!) אני לא צריכה לשמוע את זה! די! די! – צעקה – די!

הניפה יד לעבר ירושה הקטנה, נפלה על הרצפה, התחבטה בהיסטריה.

"עתיד!" – חשבה.

אליהו

האנושות נפרדת בצחוק ממכנסיה.

נתן לי סיגריה, נתן לי אש נסתרת מהרופאים-האלים, היות ואחרי תשע בערב אסור לעשן. איש מצחיק, בן 60, זקן שׂיבה… יושבים, מעשנים. אני מסתכל על בטן המזוודה שלו: משום מה הפיג'מה אף פעם לא נסגרת עליה, וחושב על מה שמשקרים עליו: "אליהו היה בסיירת, אליהו יכול להסתיר במחלקה לא רק גפרורים אלא גם טנק".

– אליהו, ואני – אנטי-לוגיקן.

– לא, לוגיקה יש רק אחת.

– איזו?

– פוזיציה של א-פוזיציה.

– רק אחת?

– רק אחת, אין אחרת.

)הוא מספר על עצמו שנולד בארגנטינה. אינו זוכר איפה בדיוק, אבל איפשהו בפטגוניה.)

)מה אתה עושה במדיטציה? – אני שומע "קול". – ואני אומר: "מֶגָה-מֶגָה-מֶגָה", כיוון שיש מגפוליס, מגטון…)

– ומה אומרת הפילוסופיה שלך, אליהו, על האלוהים: הוא קיים?

– כן.

– ומרקס?

– הוא גם אמר כך.

– ואתה פילוסוף…

– ואתה לפחות פעם אחת התבוננתָ ביקום דרך טלסקופ? לא? אז מדוע אתה מדבר על הפילוסופיה?

)את המשפט האחרון ביטא בזלזול.)

– מה זה יקום, אליהו?

– יקום הוא אלוהים1 ומזלות.

– ומה הוא אל?

– אל… – ואמר משהו כמו "פשוט" או "מופשט" ושכב לישון.

הֶרָה המיובשת2

ירושה רזה, בעלת שיער שׂיבה, היא מרימה את שרוולי המכנסיים כדי להראות לכולם כמה רזים סבכיה, מפשילה שרוולי כתונתה כדי להראות כמה כחושות ידיה. בוכה, בוכה: "קודם היו לי פנים, שדיים, גוף, עכשיו אין כלום. אלוהים, למה עשית את זה? הכדורים האלו יבשו אותי, אין לי גוף" (מתישהו, מזמן, בעלה של ירושה עזב אותה.)

– נסי דבש עם אגוזים ואהבה.

– היתה. יש לי חמישה ילדים. אלוהים, תן לי כדור שייקח מהגדול ויוסיף לי.

)מישהו מהחולים ביקש מרופא סיגריה מדברת, וזאת – את גלולת הצדק מאלוהים…)

"ויעזֹב זאוס את הרה למען אהבה חדשה. ותשקענה לחיי הרה ויפלו שדיה וירזו סבכיה ותיפנה העיניים ביופי קדחתי.

ותבכה הרה ותאהב את זאוס, ותקללהו, וכולם קראו לה 'ירושה ההיסטרית' וכדי שלא תבכה נטעו במצחה נשיקות כמו חיטה".

ירושה

– אני לא חייבת לאלוהים! לא חייבת! –

היהודיה השברירית צרחה במחלקה: "אני לא חייבת לאלוהים!"

השד יודע בן כמה שנים העם היהודי, והחולה יראת השמים המתכווצת בעיוותות צרחה: "אני לא חייבת לאלוהים!" – וברגע זה היתה חכמה מכולם. הרימו אותה מהרצפה ופתאום היא שוב צרחה, אבל משהו שונה: "אלוהים, תעשה לי זריקה!"

למה היא אמרה את זה?

אחר כך במקום לעוף היא יצאה לפרוזדור והריחה, כחולים רבים לפניה, את פרחי הקאלות המלאכותיים באגרטל החרס.

דֶּפוֹרְמַצְיָה

מרדכי האנגלי האומר ש"כוכבים זה טוב (עם חמאה)", כשירושה המתאבדת שואלת אותו" "מי זה לנין?" – הוא עונה לה: "ראש ממשלה… שקרן ושכור. מת מזמן".

סימן שאילה

הכניסו אותה למחלקה לא דרך הכניסה הרגילה; היא התהלכה בעיניים עצומות או שכך היה נראה; היה לה הרגל להיכנס בלי לשאול ולעמוד ארוכות לפני דלתות סגורות.

היא לנה במחלקה לילה אחד ושאול המתבדח, המלשין, שאל לפתע בבוקר, בחדר האחיות אצל הרופא התורני: "אף אחד לא מת הלילה?"

* * *

היא היתה מכוערת: אפילו מרדכי האנגלי המאופק, שלומר את האמת, גם לו היה הרגל לתופף ללא סיבה, ושתמיד ביקרו אצלו ידידיו מהישיבה ולמדו דף גמרא, אמר עליה: "כשהיא נכנסת, רגלי קופאות!.."

כשהיא היתה מופיעה, הבנות היו פותחות רדיו או מגבירות את קולו, חיפשו משהו קליל…

לכל רגל שלה היה אורך שונה, ידיה כוסו בשיער גס, על פניה החיוורות – שׁוּמה…

זאת היתה גברת מוות.

* * *

זמן רב לפני כן ירושה צרחה את "אני רוצה למות!.." שלה.

ירושה השיגה את מבוקשהּ…

– אבל את מכוערת!.. חשבתי שאת לא כזאת!..

– אבל קראת לי… ובכן באתי… כולכם קראתם…

* * *

ירושה מתה לאחר שבוע.

את גברת מוות העבירו לבית חולים אחר…

מתה ירושה הטובה.

במקום האפילוג

הייתי רוצה להעניק לספורַי איזושהי שובבות, לא להפר את המלודיקה של המחלקה הסגורה בשלווה יתרה.

הייתי רוצה לעשות מכל זה מחזה לתיאטרון בובות, כי מלבד מחזות איני יודע כמעט שום דבר.

הלא חשבתי, כשהסיעו אותנו דרך הערבות הקלמיקיות מכפר לכפר, מיישוב ליישוב שכל האנשים בעולם הם מובילֵי בובות איש לרעהו?

כשהתקינו לבסוף את התפאורה, לאחר שזללתי הרבה תרופות, בדרך כלל הייתי מוצא לי מקום אי-שם על השולחן, בין פרוֹטוֹמוֹת של לנין ומרקס ונרדם. וקרה שילדים באולם, בשומעם את נחירותי החולניות, צחקו במקומות הלא נכונים…

השחקנים בעצמם הכינו את התפאורה כדי לתת לי לישון בן ההצגות. כל יום שלוש הצגות בתוך שינה, בחשכת הקלעים, שלוש מאות בשנה… נעשיתי למחבר שקט היוצר בשנתו…

* * *

והנה, אני, הסופר הלא יוצלח, נכנס לבית החולים "טלביה", שנמצא כמעט במרכז ירושלים ובשער יושבת ז'נט, בת ה-45, הדומה לדובה, מלאה מאוד…

אני מספר לה שחיברתי עליה שיר והשיר מוצא חן בעיני כולם… הו, כמה אני מרוצה מעצמי!..

וז'נט אומרת שתמיד אהבה אותי, ואחר כך רוקעת ברגלה ומדקלמת את הדבר הכמוס ביותר:

"ז'נט – דובה,

זה פרחים, בובה!"3

זה השיר שלה…

"ז'נט – דובה – פרחים – בובה!.."

נו, איזה מין מחבר אני עכשיו? אני – העורב המקומי!..4

מרוסית: גלי-דנה זינגר

 

——————————–

1 במקור – מלה עברית.

2 בדרך כלל אומרים "הֶרְקוּלֶס המיובש".

3 השיר מופיע בעברית בטקסט המקורי.

4 הכוונה כאן לטוחן המשוגע, גיבורו של המחזה "בת המים" מאת א. ס. פושקין.





































מודעות פרסומת