:

דמיטרי אלכסנדרוביץ' פריגוב: שיחות מקדימות

In נקודתיים: 3-4 on 5 בנובמבר 2013 at 18:30

שיחה מקדימה לקובץ "המטפוריות החדשה"

 

שוטר: אזרח, על מה הספר שלך?

אני: הספר הזה, חבר השוטר, על זה, מה שמו, על גֶנזיס הריאליות.

שוטר: על מה, על מה?

אני: נו, זה כאילו, כמו שבן-אדם יצא מקוף.

שוטר: א-א-א. מובן.

אני: כן. מה שלא תיקח הכל מקוף. אם שׂמתָ לב…

שוטר: שׂמתי.

אני: …כבר אמצעים של אלו, אם אפשר להתבטא כך, נדבכים גיניאלוגיים תואמים אחד את השני. ואם להמשיך עד הסוף ההגיוני, אז בכלל אפשר לדבר רק על סיבת-הבראשית האחת והיחידה.

שוטר: איזו היא?

אני: נו, כמו, למשל, תיקונים לחוק מובילים לחוק הפלילי והחוק הפלילי מוביל אל החוקה עצמה. והיא היא סיבת-הבראשית במובן מסוים.

שוטר: מובן, מובן. ואיזה מין שם זה "המטפוריות החדשה"?

אני: זה כבר פשוט לחלוטין. אם שׂמתָ לב…

שוטר: שׂמתי.

אני: … שבשירה המטפורית שוררת ההרגשה המופלאה של הקשר ההדדי בין כל תופעות העולם. אבל התפקיד האופמיסטי חזק בה מאוד.

שוטר: איזה, איזה?

אני: אֶוּפמיסטי, זאת אומרת, מחליף. זה כמו סגן, למשל, או ממלא מקום.

שוטר: מובן.

אני: ובנוסף לכך משתקפת בה יהירות אצילית שכזאת.

שוטר: זה רע.

אני: ברור שרע. כאילו משורר יודע על דברי העולם יותר מאשר הם יודעים על עצמם או מאשר השפה יודעת עליהם. הוא מקנה אותם לפי דרכו וחושב שהם נעשים כאלה.

שוטר: לכנות זה לא יפה.

אני: מסכים. לכן רציתי לשמור על הקשר ההדדי של תופעות העולם, אבל לא בדרך נתינת שמות שונים אלא בדרך בנית הנדבך הגיניאולוגי.

שוטר: איזה נדבך?

אני: נו, זה כמו פקיד כזה של מחלקה כזאת של מדור כזה של הנהלה כזאת וכזאת.

שוטר: של משרד כזה?

אני: כן, כן משרד כזה של מדינה כזו.

שוטר: איזו מדינה?

אני: מדינת הפועלים והאיכרים הראשונה בעולם.

שוטר: ברור. ואיזה מין מוסף זה?

אני: זה כבר פשוט ביותר. הוא על כך שחיינו שמתחילים מהפשוט מקבלים איזון צורני, מצמיחים כל מיני הסברים, תוספות, תיקונים, הערות, ועל הדרך שבה הם נעשים מורכבים יותר ומתפתחים באופן הרמוני.

שוטר: מובן. אז על מה, בכל זאת, הספר שלך?

אני: איך זה על מה? על זה, מה שמו, כאילו, כיצד בן-אדם יצא מקוף.

שוטר: הכל מובן, חבר, סלח לי על הטרחה.

 

 


שיחה מקדימה לקובץ "קובץ התוספות"

 

מיור: מה קוראים, חבר השוטר?

שוטר: הנה, "קובץ תוספות".

מיור: א-ה-ה. ראוי לשבח, ראוי לשבח. סוף-סוף אנשים צעירים קוראים מילים שמחוברות לפי רוח הזמן.

שוטר: הרי קניתי, חשבתי, תוספות לחוק, וזה, השד יודע מה, שירים.

מיור: כן, אבל השד יודע מה, שירים, זאת אומרת, של משורר מעניין. אני כבר מזמן עוקב אחריו.

שוטר: עוקב?

מיור: לא. לא במובן הזה. עוקב אחרי יצירתו. ובמקרה הנוכחי, עיקוב לא רק רצוי אלא גם הכרחי.

שוטר: עיקוב הכרחי?

מיור: אבל לא באותו מובן. זה משורר לא רק של התוכן העכשווי אלא גם של שיטה יצירתית עכשווית. אפשר לומר, טכנולוגיה. החלפות הסגנון הבלתי-פוסקות האלו, הנטייה הזאת לכמות זאת עצם מהות חיינו, מהות הקצב של עליית היצור של מודרניזציית אמצעי-היצור הבלתי-פוסקת, מהות של התחרות הסוציאליסטית. זה ערעור היסודות…

שוטר: ערעור היסודות?

מיור: אבל לא באותו מובן. אצל המשורר הזה יש חד-גוניות חמורת סבר, קמצנית מבחינה חיצונית ומשעממת למבט בלתי-מורגל, מאורגנת באופן מודע השתקפות המונוטוניות המאורגנת הבלתי נמנעת ברוב המקרים גם באידיאלים וגם בשאיפות של חברת העתיד, של האורגניזם הקומוניסטי, שמתחת לדלותו החיצונית מסתתר כוח הנפץ האדיר.

שוטר: כוח הנפץ?

מיור: אבל לא באותו מובן. דרך אגב, דווקא היציבות של האידיאלים ושל הנושאים המתאימים מהווה תוספת חייתית לאותה דינמיות החלפות הסגנון והקובץ הזה משמש הוכחה מבריקה. רוב הנושאים של המשורר כאילו שבו מחדש ממחוזות רחוקים.

שוטר: ממחוזות רחוקים?

מיור: אבל לא באותו מובן. הנה, למשל, גם נושא השוטר חזר. הוא מאוד קרוב ללבו של המשורר. פעמים רבות הוא העלה אותו בשיריו ומחזותיו. וגם עכשיו סיבכו אותך, כבר בדו-שיח שני.

שוטר: במה סיבכו?

מיור: אבל לא באותו מובן. סיבכו בדו-שיח. הכריחו לדבר על הספרות ואילו אותי הוציאו בפעם הראשונה. אמנם אני טועה. כבר הייתי במחזה על השׂעיר. ובכלל הנושא הפטריוטי של הכוחות המזוינים, של היסטורייתם ומעשי הגבורה הקרביים שלהם השתקפו באופן רחב ביצירתו. בשם הצבא הסובייטי אני מודה מעומק לבי למשורר על עמדתו האזרחית.

שוטר: כן, חבר המיור. תמיד נכון!

מיור: משוררים כאלה נחוצים לנו גם מהצד האחר. הנה, נגיד, פושקין מובן ועליז, טיוטצ'ב מובן אבל אינו עליז, חלבניקוב אינו מובן אבל עליז, מנדלשטם גם אינו מובן, וגם אינו עליז. נחוצים לנו פושקינים חדשים!

שוטר: פושקין? אלכסנדר סרגייביץ'? יבגני אונייגין? זה מצוין!

מיור: מה אני אומר, אדרבה. את פושקין אף לקרוא משעמם. הכל ישן – כרכרות, נשפים, טטיינות… לנו נחוצים פריגובים חדשים! הרבה פריגובים! ברית המועצות שלמה של פריגובים! להכריז על חיפוש כלל-ארצי של פריגובים!

שוטר: חיפוש כלל-ארצי?

מיור: אבל לא באותו מובן.

 

 


שיחה מקדימה לקובץ "פיוטים לכל יום"

(אורלוב, שוטר ופריגוב)

 

(אורלוב יושב, השוטר נכנס)

 

שוטר: מה אתה קורא, חבר?

אורלוב: הנה הקובץ האחרון של פריגוב.

שוטר: חכה, חכה, פריגוב… פריגוב… נזכרתי. זה שכותב כאלה שירים כאילו?

אורלוב: ומדוע כאילו, חבר?

שוטר: נו, בשפה כזאת כאילו לא-שירית.

אורלוב: ואיזו היא השפה הלא-שירית הזאת?

שוטר: איך להסביר את זה? הוא כותב לא בשפה הרוסית אלא באיזשהו לשחדש. כמו שהייתי בא לאישה ושוכב איתה בסגין.

אורלוב: כן, אבל גם בפְרק לא תשכב איתה.

שוטר: אבל זה בכל זאת איכשהו מקובל יותר כאילו.

אורלוב: ולמשמר תצא בפרק?

שוטר: נו, זאת עבודה, תפקיד. על כך – שיחה מיוחדת.

אורלוב: על כל דבר שיחה מיוחדת, אבל זו אותה שיחה.

 

(משורר נכנס בריצה, הפעם בשם המשפחה פריגוב)

 

פריגוב: שלום, שלום, חברים! מה אתם קוראים?

אורלוב: הנה את שיריך, דמיטרי אלכסנדרוביץ'!

פריגוב: הייתכן ששירַי?

אורלוב: כאילו אינך יודע, דמיטרי אלכסנדרוביץ'.

פריגוב: מעין לי לדעת, בוֹריס קונסטנטינוביץ'?

אורלוב: אח, משוררים! רק תן להם להתגנדר. הרי את פיוטיך אנחנו קוראים, דמיטרי אלכסנדרוביץ'.

שוטר: זה הוא קורא. אני לא קורא.

פריגוב: א-א-א… הפיוטים (פוזל לכיוון השוטר) כן, הכל נכון. אבל אני בעצם משורר לירי. אני בלוק.

שוטר: בלוק?

פריגוב: אז מה?

שוטר: לא, שום דבר.

אורלוב: ולדעתי הפיוטים מצוינים.

שוטר: מה באמת?

אורלוב: באמת, אתה רואה, בשיר בעל קצב ומשקל המחשבה תמיד נראית דבר מקרי, זאת אומרת, תמיד יש תחושה של איזשהו להטוט.

שוטר: להטוט?

אורלוב: נו, כן. כל הזמן אתה חושב איך זה קרה שאל תוך הקצב הדרוש נכנס – ועוד דבר-מה נכון. ובפיוטים, המחשבה מתגלה כמו עקרון קונסטרוקטיבי של שיר. אתה מרגיש כמעט באופן מוחשי כיצד המשפט עם כל ההסתייגויות והנסיגות הצידה הבלתי-נמנעות ברפלקסיה מגיע בריצה לחרוז הבלתי-נמנע והצפוי כמו מנוחת ביניים בדרך הזאת האין-סופית, הנמשכת והמולידה את עצמה. ומה שיוצא איננו מחשבה בשיר אלא שיר באמצעות מחשבה.

שוטר (לפריגוב): אלה פיוטים שלך?

פריגוב: לא, לא שלי, זה שלו. הוא חכם. ואני תמים. אני איסקובסקי*.

שוטר: איסקובסקי? והוא אמר ששלך.

פריגוב: אח, משוררים! רק תן להם להתגנדר. הרי הם צנועים באופן פתולוגי. זה ממש נורא! כי הרי הוא יודע את כל הפיוטים האלו ומבין הכל. הם בהחלט שלו. אח, לפני שתכריח משורר להודות, כל כך הרבה דברים יחלפו. אתה כנראה הפחדתָ אותו, לכן הוא אמר שאינם שלו.

שוטר: לא, לא הפחדתי אותו. לא ביקרתי את השירים.

פריגוב: לא ביקרת? מובן. מובן. נו, אז איך לומר לך. באמת, אלה הם שירי במידה מסוימת. וזה שהם לא שלי – זה התבטאתי בהשאלה.

שוטר: איך זה בהשאלה?

פריגוב: נו, באותו מובן, שעכשיו אני כותב שירים אחרים. ואלה הם כאילו כבר לא שלי. הם כבר יותר של מישהו אחר, שקורא אותם, משתתף ברגשותיהם ומבקר אותם. למשל, של אורלוב. ומה זה ענייני? א? אני שואל אותך, חבר השוטר?

שוטר: איך זה, מה זה עניינך?

פריגוב: ככה. אני כבר אחר. לי הם כבר זרים. ולמי הם קרובים ברגע זה מאלו תשאלו, ולמי אינם קרובים יחד איתם תשאלו. ואני כרגע כותב ליריקה טהורה ועדינה. כבר אינני לומונוסוב**. אני עכשיו משורר ללא מחשבה בראש, אף הקטנה שבקטנות. אני עכשיו יסנין.

שוטר: יסנין?

אורלוב: וחבל. לדעתי, הפיוטים זה הדבר הטוב ביותר מכול מה שכתבת, דמיטרי אלכסנדרוביץ'. וכפי שנדמה לי הם הם דווקא הביטוי ההולם ביותר של המהות השירית שלך.

פריגוב: אח, קוראים, קוראים, הרי מה נורא הדבר להיות חוקי אפילו לגבי עצמי! אולם לא. אינני צודק. רבים אף בנו מזה איזה כסא מנהלים לעצמם. יושבים פשוט גרצנים*** האצילים, והנה לדירתם הלונדונית, או למוסקוואית כאן, נכנס ניצ'אייב**** במעילו השחור ומקלקל את כל העסק האצילי. ושוכחים שהם בעצמם אותם ניצ'אייבים ובכלל לא גרצנים.

שוטר: אז מי אתה באמת, אזרח ניצ'אייב או גרצן?

פריגוב: לא, לא, לא. הנה מי אני. (מושיט את הפספורט)

שוטר(קורא): דו-סטוי-יב-סקי. אז מה זה, אתה אותו סופר מפורסם עצמו?

פריגוב: הוא עצמו.

שוטר: אז, זאת אומרת, אתה המצאת כל זה?

פריגוב: המצאתי.

שוטר: וגם אותי?

פריגוב: הכל, הכל המצאתי. וגם אותם.

שוטר: ואותו? (מצביע על אורלוב)

פריגוב: גם אותו! גם אותו! הוא בכלל לא כזה. הכל המצאתי. את כל העולם המצאתי. ואת עצמי גם כן! את עצמי המצאתי! אני בכלל לא דוסטוייבסקי. אני פריגוב! פריגוב! השומעים אתם פריגוב!

 

 

מרוסית: גלי-דנה זינגר


* איסקובסקי, מיכאיל וסילייביץ' (1900-1973) – פזמונאי סובייטי, מחבר הטקסט של השיר "קטיושה".

** לומונוסוב, מיכאיל וסילייביץ' (1711-1765) משורר ומדען רב-תחומי רוסי.

*** גרצן, אלכסנדר איוונוביץ' (1812-1870) סופר רוסי, משנת 1847 חי וכתב בגולה.

**** ניצ'אייב סרגיי גנדייביץ' (1847-1882) – מהפכן רוסי, ידוע בדבקותו בטרור ובשיטותיו הפרובוקטוריות.





































מודעות פרסומת