:

פבל פפרשטיין: ליד חלב

In נקודתיים: 1 on 5 בנובמבר 2013 at 17:27

*

 

בנשף הבוקר שאלו את אחד הרוקדים: "מה היה לפני הולדתך?" הוא הפסיק לרקוד, הסיר מפניו סרט-סרפנטין, הרהר וענה: "ריק אפור. ללא חפצים, ללא צללים, ללא מעלה, ללא מטה. רק אור קצוב ללא מקור – רך, עכור, מעורפל בערפל קליל. ערפילית. ובריק הזה האין-סופי נשמע מדי פעם קול, שלא ברור היה מאין הגיע. הוא הגה רק מלה אחת – 'מולדת'. מלבד זה לא היה דבר".

 

*

 

כשהושיטו לה אסקימו, שאלו אותה: "מה היה, קרובה שלנו, לפני הולדתך?" היא ליקקה קצת אסקימו, הרהרה ואמרה: "ריק אפור מואר. רק אור שלֵו ורך ללא מקור. ובעומק האור, מאחורי ערפל קליל כאילו זרם פשוט לבן. כמה שניות לפני הולדתי קול אלמוני ביטא: 'לנין' וזה הכול. מלבד זה לא היה דבר".

 

*

 

רִיק אפור מואר ללא גבולות, ללא תחומים. אין לו תחתית, אין לו סוף, משתרע מעלה ומטה, קדימה ואחורה, לכל הכיוונים. ובריק הזה תלויה קופסה שמידותיה כמידות חדר רגיל, הקירות, הרצפה והתקרה עשויים נייר לבן דק. לא ברור מדוע כל הנמצא בחדר אינו נופל דרך הרצפה. הנייר, כנראה, בכל זאת יציב מאד.

בחדר – אנשים וחפצים. רואים שהמשפחה נחה. איש כבן שמונים יושב על ספה עם הספר וקורא בקול את הרומן של שרלוט ברונטה "ג'יין אייר". אישה כבת שבעים וחמש המתכרבלת בצעיף פוך אפור סורגת, ותוך כדי סריגה מציצה מבעד לזגוגיות המשקפיים במסך של טלוויזית שחור-לבן – שם שני גופים תמירים של נערה ונער (שניהם כבני חמש עשרה) חגים על מחליקַיים, מציירים צורות מסורבלות על פני הקרח.

גבר כבן ארבעים ושלוש עוקב בדריכות אחר מחולם ומנקה בו זמנית את מקטרתו ללא חיפזון.

אשה כבת שלושים וחמש מיניקה תינוק בן חמישה חודשים.

בחור כבן שבע-עשרה עומד על סף הדלת, גבו למשפחה ופניו הקודרות והבלתי-מרוצות מביטות בריק האפור המואר. נערה כבת ארבע-עשרה בכתונת לילה חצי שקופה שוכבת על מיטתה ומביטה בחיוך בתקרה. ילדה כבת תשע יושבת ליד שולחן ומכינה שעורי בית. ילד כבן ארבע לבוש פיג'מה צהובה מסיע על פני הרצפה רכבת צעצועים.

 

*

 

במשק הצטרכו לקום מוקדם כדי ללכת לחלוב. כשהלכו עם דליים, עיני כולם היו נעצמות. כאן שאלו את אחד הישנוניים: "מה יהיה אחרי מותךָ?" הוא הרהר וענה:

"ריק אפור מואר, המשתרע עד לאין סוף לכל הכיוונים. ואי-שם בריק הזה נתלה חדרון נייר. בחדרון כולם עסוקים בענייניהם: סבא קורא, סבתא סורגת, אבא צופה בטלוויזיה, אמא מיניקה את הקטן, אחים ואחיות – כל אחד בשלו ורק מדי פעם הם סוקרים את החדר ואחד את השני בחִפוש אחרי. נדמה שכולם בצוותא, ואיפה אני? אני, לאן נעלמתי?"

 

 


פעמיים ארבעים

 

יש אמנם סיפורים בלתי מזיקים ומשעשעים לפי מראם, למעשה תהום מסתתרת בתוכם. אבל אין זו "תהום המשמעות" או "תהום האיגיון". איזושהי תהום אחרת. תהום אחרת. כסיפור מסוג זה מתגלה הרומן של ז'ול וורן "סביב העולם בשמונים יום". ייתכן שהרומן הזה – הינו ההתגלות היחידה אשר פותחת בפנינו למחצה את סוד גורלנו לאחר המוות. בכל אופן את הסוד של התקופה הראשונה לאחר מותנו – סוד ארבעים הימים* או סוד ייסורי הנפש. במובן זה אפשר לומר שז'ול וורן הצליח ליצור גרסה מודרנית ל"ספר המתים".

פוֹג ("אנימוס" אשר לו צורת קריש הערפל) עושה את דרכו סביב כדור הארץ. תקופת הנסיעה היא שמונים יום. בדרך הוא מוצא את התגלמותו הנשית ("אנימה", הליידי מהודו).

אם לחלק שמונים יום לשניים (חצי ל"אנימה" וחצי ל"אנימוס") נקבל פעמיים ארבעים יום.

בדרך מיסטר פיקס – יישות הדומה לדבק – מאיים לעצור את תנועת הנשמות, לגרום ל"פיקסציה" שלהן. בענין הרדיפות של התנועה עוזר להם לא אחר מאשר המשרת פַּסְפַּרְטוּ, כלומר דרְכּון, הצורה הרשמית הביורוקרטית הניתנת למתים, והמעניקה להם זכויות אין סופיות לכניסות ויציאות לדרך.

רק לאחר השתכנעות המבוססת על ניסיון שהארץ הינה כדור, אנחנו יכולים לראות את חיינו מושלמים. אנחנו הרי מתכוונים לתת לכדור הזה מתנה – את גוף עצמנו, להתמזג בכדור. גוף האדם הוא הגוף שלנו, ובהיפרדוּת ממנו אנחנו חייבים לבדוק אותו בשלמותו. זו גם הסיבה ללבלוב התיירות בן-זמננו: התיירות היא העסק הרואה את הנולד, כיוון שדווקא תייר מנוסה יותר מכולם יכול להיחשב למוכן ביותר להתנסויות שלְאחר מותו.

 

 

שם איוֹ הצחורה כשלג רועה…

 

הנערות שחלבו את אִיוֹ שאלו זו את זו: "אנחנו שותות חלב אשה או חלב פרה לבנה?"

גם לבחור אחד נתנו מעט חלב. במקום לשתות אותו הוא הכניס לספל החלב את איבר המין שלו והחל לצעוק: "נדמה לי שאני מזדווג עם נערה!"

"איזה טיפש!" – צחקו הנערות.

 

*

 

בקייטנה הכריחו לשתות חלב. כולם שנאו את טעם החלב (המראה שלו דווקא נאים).

פעם המחנכת תפסה ילד אחד, שבחברת הילדות טבל את איבר מינו בחלב וצעק את שיר הספירה הידוע:

 

מכונית חלפה ביער

גם אתה תחלוף, הנער…

 

– איזה טיפש! – צחקו הילדות וצפו בהנאה במעשיו.

 

*

 

שאלו איש אחד: "היש שמות לאמת?" השיחה התרחשה ברכבת. הוא הסתכל על הכתובת "עצור!" וענה: "יש. השמות הללו הם: גבינה לבנה, שמנת חמוצה, יוגורט, אשל, חמאה, גבינה צהובה".

 

*

 

מה זה "אני" כשהמלה הזאת כתובה על נייר? כשקוראים יומני פושעים, משתכנעים שככובד האשמה כך גם התמימות היתרה אותה נושפות הרשימות.

ועצם הענין אינו בתחבולות ההצדקה העצמית וזוממות הרעה – אלא בכך שה"אני" הכתוב הינו נקי. "אני" זה דבר-מה שעליו כבר השתרעה המחילה, שכיסוהו במעטה התמימות. בשר הטקסט הוא מה שמשנה את צורתו של "אני" זה ומביא אותו אלינו כפי שסופר היה אומר: "בעיני ילד פקוחות לרווחה, מביעות אמון ומשתאות, המביטות לאנשהו מעלה מבעד לכתף החזקה של אמו". חומרי הטקסט הם לא רק נקיים – יש להם גם תכונות מנקות. כך, דם נשטף משפתי הערפד שעליהן נשארים (למען ה"חִיוּת") רק עקבות חמים של חלב אם.

במיוחד זה מתייחס ל"אני" הרוסי, ל-" "Яלשמנמן הזה עם רגלו הקטנה והמתעקלת כאילו היא מקפיצה את הכדור הבלתי נראה."Я" כל כך דומה לפעוט שזה עתה האכילו אותו היטב והוציאו לשחק בחצר.

 

*

 

ילד אחד, בן החמש, לאחר שאכל לשבע פתיתי תירס בחלב חם לארוחת בוקר, יצא לחצר והתחיל להקפיץ ברגלו כדור. ניגשו אליו שלושה בני גילו ששאלו: "היודע אתה מאין מופיעים תינוקות?" והוא משיב: "מוטב שתלכו לרחוב מנוּון. בחצר שלנו לא תמצאו כאלה שוטים כאלה בשביל לעלות על זין כזה".

 

*

 

בגן-ילדים דנו בשאלה מאין מופיעים תינוקות. הושמעו דעות שונות. אמרו שנשים הרות מאוכל. שגברים ונשים עירומים, קופצים כל אחד על גב הזולת ומסיעים אחד את השני מחדר לחדר. שגברים ונשים מתחככים באיברי המין שלהם. לבסוף אמרו שגבר תוחב כביכול את איבר המין שלו בתוך איבר המין של אישה, שם ניתז ממנו נוזל כל כך מזין שבגלל נוכחותו בגוף נשי נולד יצור חי. כל הגרסאות האלו נראו בלתי מהימנות במידה זהה.

פעם פנו לשתקן אחד, ביקשו לדעת מה הוא חושב בהקשר זה.

הוא ענה בערך כדלקמן: "אותנו כבר לא צריך לעניין מאין מופיעים תינוקות, היות שכבר נולדנו. ואילו היינו ילדים שעוד לא נולדו – אז היה מקרה אחר. אך כיוון שכבר נולדנו, מוטל עלינו להבהיר ומהר ככל האפשר את השאלה האחרת – מה יהיה איתנו לאחר מותנו".

רק כעבור שנים רבות הוא גילה ששתי השאלות האלו קשורות זו בזו במהודק. כל השתקנים חושבים ללא חיפזון.

 

 

מאורות חלב

 

כל עוד הגוף אינו גדול, מוטב לאגור אוספים. לאגור מפתחות, אותות-הצטיינות, מדליות, גלויות, מטבעות, בולי-דואר, בקבוקים. או גזירות מספרי ילדים עם תמונות של תשתית האדמה בחתך, כך שמנהרות, מעברים ופְנים של מאוּרוֹת וחורים נראים לעין. חורים מרוהטים בארונות וספות קטנים, מוארים במנורות עם אהילים כתומים נעימים. רואים איך שועל ישן במיטתו, שם את זנבו מתחת לראשו ומתחייך כקושר קשר. דובים שוכבים ברחם השלג, באור כחול, מכוסים בכסתות מרובות השכבות. הארנב ישן, לאחר שחלץ את האנפילאות הלבנות הישנות-נושנות שלו והניח את משקפיו על ארונית הלילה.

ישנן דירות לא רק מתחת לאדמה. בְחורי עץ מסתדרים ינשופים וסנאים יחד עם הספרים, המתכונים, הכורסאות והשטיחונים שלהם. והנה עכבר בסינר אדום מתכוון להאכיל את ילדיו: הם יושבים מסביב לשולחן והוא מגיש ספלים גדולים על מגש, אדומים עם נקודות לבנות. בספלים – משהו לבן, מתאדה. זה כנראה חלב חם שצריך לשתות לפני שינה.

 

*

 

במשקפת קרפ-דה-שין שנת המאי כה דשנה.

סוסונים שׂשׂים, שרים את שירת השושנה.

גם אם מישהו ילשין: "זו גינת יָרָק קטנה"

רק בסוף נדע: ישנה שם הכרובית המשונה.

 

*

 

אלגוריה של רחמנות – אישה צעירה המיניקה זקֵן. הדמות ממוצא קתולי. צוהר מסורג של בית סוהר מזכיר את אשנבים דומים בתאי ווידוי קתוליים. דרך הסורגים הפה מוסר את סודותיו לאוזן.

דרך הסורגים פי הזקן נצמד לפיטמת הבת. באופן כזה הזקן תופס את מקום נכדו. רחם זה רברס, הילוך אחורי, חזרה, שינון. בשפתיים המקומטות שלו הזקן לוחץ על הכפתור הוורוד המיועד לשפתי תינוק, לשפתי מאהב. והכול נעלם כדי לשוב ולהופיע בעוד שניה – בדיוק כמו שהיה לפני רגעים אחדים.

 

 

דיסאינטגרציה

 

התת-מודע דְמִתְקַרְיָא הינו בסך הכול ריבוי קולות רוטנניים-מנומסים, מתבדחים-סניליים שכמו ענני יתושים שטים ומסתובבים על פני אותה ביצה רחבה והבודדה שמתגלה כבן-אדם. אם מקשיבים ל"שיחותיהם", אפשר להרגיש שכל הזמן הם מנסים להוסיף משהו לאנשהו בדאגה מפתיעה. נכון, למעשה "משק" שלם נמצא תחת השגחתם.

ג'אני רודרי

 

הנה זה בית לראש, לראש קטן מלונה קטנה, תואילו בטובכם לראות, כזאת, בנוייה קורות, חמה. קורה טובה, יבשה שומרת על חום טוב מכל תנור.

הנה ביקתה לרגליים: רגליים זקוקות גם לחמימות וגם לאוויר צח.

וכאן אצלנו יד קטנטונת תגור, מכלאה כזאת מוכנה בשבילה כמעט כמו בגן חיות. יש פה גם גדר, גם שערים וגם פנסים…

והנה כתף מתמקמת אצלנו בוויגוום כזה או באוהל-לֶבֶד – אפילו לא יודעים איך לומר…

מרפק-מרפקון… הוא נמצא בהנגר כזה, נוּ, במשהו כמו מוסך…

 

 

נעורים

 

שני אנשים צוללים לפי התור לדוד ענק מלא חלב רותח. הראשון צף ולובש צורה חדשה – הוא קיבל נעורי נצח, יופי רב ובראיות טובה. השני כלל אינו צף – הוא נעלם בתוך החלב, "התבשל": "קפץ לדוד גם המושל// ומיד בו התבשל".

כך זה מתואר ב"סוסון-גוְנוּנוֹן" ובאגדות אחרות. חלב, מזון תינוקות, מנוצל כאן כאמצעי להתנערות וכן כאמצעי לעונש-מוות. בכל זאת אפשר לומר ש"להתבשל" משמעו "להתנער" – אבל עמוק מקודמו, עוד לפני שלב ההיוולדות מחדש.

ב"נעורים" אנו שומעים "נוּער" – נתרוקן, נעשה ריק. ב"צעירות" – "צָעַר" – היה מועט, היה דל וקטן, מפני שהיא לוקחת ולוקחת הרבה, ובתמורה מעניקה אמנם מעט מאוד. מי שיצוף ממעמקי החלב, יפלו לו חבלים בנעימים, הוא יקבל נעורים, אך יקבל מעט – דמוי הנהרה או הבלחה שתזהר על פניו ועל גופו, אכן הבלחה נצחית של נהרות חלב שבין חופי רפרפת, ובכל זאת רק הבלחה. והכול מתרחש כיוון שהחלב, הוא עצמו צעיר ויכול לתת אך ורק בעין צרה, ואם פתאום הוא "נותן הרבה", אז אינו משחרר עוד מתוך עצמו – ובן-אדם חוזר לתמיד אל "מקורותיו הרותחים".

 

 


ליידי + ג'נטלמן = כומר

 

התמונה "נשואים בלתי שוויוניים" מאת פּוּקִירֶב הנמצאת בטריטיקוֹבסקיה גלריה, כוללת בתוכה את התבנית הגיאומטרית הפשוטה – שני משולשים מורכבים במעויין או בריבוע.

המשולש הראשון – הנקרא "משולש האהבה": בעל, אשה, מאהב. בעל ואשה מתוארים בו ברגע שהם נעשים לבעל ואשה, ברגע של טכס הנשואין. בעל זקן, אשה צעירה אומללה, מאהב צעיר וכעוּס. המשולש הזה מושלם על ידי המשולש השני: בעל, אשה, כומר. ובאמת, אם נצרף צורות של גברת ואדון לגוף אחד, נקבל את הכומר – כובע הצילינדר יחד עם העטרה וההינומה יִצרו את מצנפת הכומר. הזיג בצירופו לשמלה הארוכה יצור את גלימת הכומר.

ואם המאהב הוא צורת החיסור (בעל מינוס אשה), אז הכומר הוא צורת החיבור, לא בכדי הוא מזויין בסימן החיבור – בצלב. בפואמה "סימן" מתחברות תבניות הכומר והמאהב לתבנית אחת: הריבוע מתקפל באלכסון ושוב נהפך למשולש.

 

 

הכנות לאוֹרגיה

 

זִיכּוּראת, זכוראת!

לקראת הזיכוראת!

 

הוחלט לארגן את האורגיה בבניין הישן של בית הספר –בנין סטנדרטי: שני בלוקים זהים המחוברים בפרוזדור זכוכית.

בקומה השנייה של הבלוק השני נמצאו שני אולמות גדולים עם חלונות ענק – מה שהיה פעם אולם טכסים ואולם ההתעמלות. האולמות היו בעצם במצב טוב, אבל בכל זאת פה ושם הופיעו סימני התיישנות. באולם הטכסים התגוללה בפינה חצוצרת צופים זהובה, מאחורי במת קרשים ניצבה פרוטומת לנין לבנה שהוזזה לכאן בביישנות. באולם ההתעמלות כמו בכל אולמי התעמלות מזרניי עור הונחו בערמות גדולות, סולמות ושאר מתקני ספורט התכסו באבק. הוחלט לשפץ את כל הבניין.

צוות מפינלנדיה יוכל במהירות למשימה זו. כיוון שהיתה תחילת ספטמבר הכניסו לאולמות קערות נחושת רבות מצוחצחות עד שהבריקו ומלאות בסוגים שונים של תפוחים – באותה שנה היתה תנובת תפוחים מצויינת. במה שנוגע לפרחים, בקשר להם החליטו לגלות התאפקות – הסתפקו בזרים עצומים של חרציות כוכביות לבנות. וורדים בכלל לא היו.

אולם הטכסים התקשט בדגלים: היו כאן כל מיני – גם סוביטיים חגיגיים מקטיפה אדומה, גם שטנדרטים של קיסר, רקומים כבד ברוקד, גם ניסי רוסיה ממשי אם גדילי זהב ודגלים מבוטלים של רפובליקות ברית המועצות לשעבר וארצות סוציאליסטיות של אירופה ואסיה, וגם דגלים חדשים של המדינות הללו. היו גם ניסים ושטנדרטים עתיקים של נפוליאון. פרוטומת לנין שהציצה בצניעות מן הצד מבעד לווילון היתה עטופה כולה בסחלבים. קירות אולם הטכסים רופדו בקטיפה אדומה, פה ושם עמדו בדי ציור רחבים – דווקא עמדו ולא היו תלויים, כאילו רק עתה השלימו אותם. ובאמת כך היה הדבר, אפילו נדף מהם ריחם של צבעי שמן וטרפנטין.

בתמונה אחת צוייר מלך של איזשהו אי אקזוטי – מוּלטי שמן באפודה מהמאה ה-XVIII מושיט יד מעל חורש עצי המנגו הזערוריים. מאחרי גבו שמונה בנותיו מחייכות בענווה. בתמונה אחרת צויר שוער חוֹקי לבוש בשריונו הכבד מתכונן להגן על שער קבוצתי. התמונה השלישית היתה דיוקן של ילדה-ספורטאית על זוג מחליקיים, בשמלה קצרצרה שבפנים מבוהלות ומלאות הערכה מתכופפת מעל פרת משה רבינו, היושבת על קצה אצבעה. על הקרח היה כתוב בלהב המחליקיים:

תביאי לחם – עליך לעוף

שחור או לבן רק לא שרוף

את אולם ההתעמלות השאירו בלובן מוחלט וריק לחלוטין ללא קישוטים כלשהם. סולמות שוודיים, מתקני ספורט ומזרנים – הכול נשאר במקומו. כאן המארגנים לא הוסיפו דבר על דעת עצמם.

מבלד שולחן עץ כפרי פשוט, העשוי עץ סדוק מיובש שעמד בפינה ועליו סמובר נחושת גדול עם תה. באותו מקום התרוממו כְּתֵל קטן ספלי תה – כולם נלקטו פגומים במקצת עם סדקים חומים שמדי פעם חצו את הפרח הכחול על צד החרסינה של הספל. היו פה גם צלחת הגשה מכסף עם לימונים, וכלי בדולח מלא בקוביות סוכר. מתחת לשולחן עמדו עשרה דליי מתכת מלאים במים צוננים ממעין הקדוש. מבלד המים הצוננים שאותם אפשר היה לשאוב בספלי מתכת, ומבלד התה החם, התפוחים והחלב בגביעי בדולח בהתחלה לא היה שם אוכל אחר ושום משקאות אחרים.

לא היה שום אלכוהל, שום דברי טבק וגם לא סמים – כל משתתפי האורגיה אמורים היו להישאר פיכחים כדי לא להזיק לרושם של הרעננות האורגיאסטית. מה שנוגע למוסיקה, מוסיקה סינית שקטה הגיעה מבעד לווילון המשי הלבן שהסתיר את הכניסה למה שהיה לחדר ההלבשה. המוסיקה הזאת היתה שונה בעצם מאותן מנגינות איטיות רגילות שנשמעות במסעדות סיניות.

בחדר הכניסה של בית הספר ניתלו תעודות רפואיות ממוסגרות, שהועידו על הבריאות המושלמת של כל משתתפי האורגיה, שמא מחשבות על מחלות מדבקות לא יוסיפו טעם חששני מר למתיקות הזווּגים. ליד התעודות ניתלו צילומי המשתתפים שצולמו עוד בהיותם ילדים, כולם – על רקע ימי.

האורגיה החלה בשמונה בבוקר. היום היה מלא שמש, כפי שקורה בראשיתו של סתיו. החלונות הענקיים היו פתוחים, והשמש שטפה את שני האולמות, ובהקה בכתמים מסמאים על פני קערות הנחושת הזהובות, האגרטלים וחצוצרות הצופים.

האורגיה מצאה חן בעיני כולם. לאחר זמן מה רצו לארגן עוד אחת, בדיוק כזאת. אבל אחת הנערות נסעה עם הוריה לחו"ל והמארגנים ראו את חילול קודש בהזמנת מישהי אחרת במקומה. לחזור על האורגיה אפשר היה רק באותו ההרכב. לפיכך החליטו לא לחזור עליה.

 

 

זאוס המפרה

 

במדת-מה חושש מקנאתה של הֶרה אשתו, במדת-מה מרדים את הערנוּת הבתולות של אהובותיו, זאוס כידוע היה מזדווג עם נימפות ונערות אנושיות בצורות שונות, לעיתים קרובות בלתי-אנטרופומורפיות. כתוצאה מהפתויים וממקרי חצי האונס הקדושים הללו תכופות היו נולדים אלים מקומיים, לוקאליים, בני אלמוות, מפלצות ויצורים בלתי-מושגים בשכל, שאפילו לא ידוע לאיזו קטגוריה לשייכם.

הוא הזדווג:

בצורת ענן.

בצורת עמוד שיש.

בצורת שור.

בצורת גשם.

בצורת בית דצ'ה.

בצורת אליפסה.

בצורת שק מתנות.

בצורת מעגל.

בצורת שביל.

בצורת ריבוע.

בצורת אדרת פרווה.

בצורת משולש.

בצורת גרגר זאבים.

בצורת קוביה.

בצורת דגל מתנופף.

בצורת נהר.

בצורת דבש.

בצורת אמבט שיש מלא חלב.

בצורת מספר 87.

וותרנות, פיזור דעת וחוסר ערנות (בקשר לחפצים ובעלי-חיים) הבטיחו לנערות ולנימפות המפותות חיי נצח וכניסה לפנתאון.

 


נערה במשולש או אֵם האֵם

 

גיבורת הרומן האירוטי "עמנואל" – מתמטיקאית במקצועה. אף על פי שמחברת הרומן, עמנואל ארסן, מזכירה זאת רק ברפרוף, עובדה זו, בכל זאת, מטביעה את חותמה הלא נימחה על כל הרפתקאותיה של הנערה עמנואל. זיווגיה האין סופיים נימנו בקפדנות. אפשר היה לראות בסיפור פורנוגרפיה, אלולי היה אחוז מהתחלה ועד הסוף בתאווה אחת ויחידה – בתאווה להפשטה. סכימה – זה מה שעוד מימי קדם מעורר את החשק יותר מכל דבר אחר.

שמה של הנערה – עמנואל – שמו של ישו לפני היוולדו. משמעותו – "עמנו אל". "האל כבר עמנו", כיוון שהוא כבר התגלם, שהוא כבר נמצא בינינו. אבל "האל עוד לא לגמרי עמנו" כיוון שעדיין לא נולד, הוא נמצא ברחם אמו.

הרומן "עמנואל" מסתיים בסצינה הבאה.

לאחר שבילתה לילה עם המאהבת שלה, אן-מרי, עמנואל הולכת לים ומשאירה את הנערה השנייה ישנה. בים היא פוגשת בשלושה גברים תאומים דומים זה לזה כשלוש פיאותיו של משולש שווה-צלעות. עמנואל מזדווגת בו-זמנית עם שלושתם, כאילו חוסמת את עצמה במשולש הזה. אחר כך, מחזיקה את זרעו של אחד מהם בפיה, היא חוזרת לחדר בו ישנה אן-מרי. עמנואל כורעת ברך ונושפת את הזרע אל תוך נרתיקה של אן-מרי כדי להפרותה. היא מולידה את עצמה.

כך מופיעים ילדים.

 

 

מרוסית: גלי-דנה זינגר

 


*ארבעים ימי אבל אצל נוצרים.





































מודעות פרסומת