:

נקודא זינגר: כרטיסים בקופה

In נקודתיים: 1 on 2 בנובמבר 2013 at 00:37

(רומן)

כרך ראשון

רכבת

נקודת המוצא. תחנת הרכבת "נובוסיבירסק-מרכזית"

המאוזוליאום של גבורי החיים לנצח. בצבע טורקיז. בצבע מי-נהר. על דלפק של קיוסק העיתונים, "דפוס המדינה", סיגריות "נחשול" ומדי פעם אפילו טבק "רב-חובל". לא במקרה העתקו המוקטן הוא המכון להנדסת כלי שיט על שם "המישבר התשיעי"1 ברחוב המנהיג. על ידו מתאספים בני האלמוות לקראת מסע השיט האינסופי שלהם. ישוטו על הגלים הארוכים של זכרון העם, שהתאבנו בהשפעת הזמן. ישוטו על פני יושב הראש הגוץ והחזק, העשוי גבס דמוי ארד, שמקמט בעצבנות את כובע-המצחיה הניצחי בשמאלו, ואילו בימינו מצביע כנגד הזרם; ישוטו על פני מחנכת הכיתה, יברכו אותה לשלום או, נכון יותר, ישתחוו לה בחוצפה; על פני המומיה של האזרחית שֵׁבַּלִינָה, שבנהּ, בעל המום, הוא בן הלאום הנדיר "סִיבִּירִיאַק" ובעלה הברוטלי הוא איש הוועד המחוזי, בעוד היא עצמה נמה לה שם, בחוג למתמטיקה, לבושה מדי עכבר; על פני אַלוֹצְ'קָה העסיסית, שנישאה לשוטר מהיסטוריה עולמית אחרת. הו, הצי הבלתי מנוצח של שווייץ בת החורין, אתה נוטש, אתה תנטוש את גבולות הרייך הרביעי. שם בכיתה מחניקה מצופפים כמה גלמים בחסד עליון, השוקדים על הקריירה האפרורית, ואֵיגְלֵנָה אַנַטוֹמִיאֵבְנָה הצעירה לעד ממשיכה לשורר על מערכת העיכול, שאף אחד לא יעכל אותה לעולם. וכן הלאה בחצי הגורן שאר מרביצי התורה כל אחד בשלו: סוּלִימָה, כִימוֹזָה, הסבתא טַאִיס, אִיוָן אִיוָנוֹבִיץ' פָּלְצֵב ועיתון כלכלה בידו,המורות להיסטוריה נכנסות להיסטֵריה, אבל המורות לאנגלית משתקות אותן בהטעמות המודגשות, אוֹלֵג סֶרְגֵיִץ', מבנה גופו מלא תרבות-הגוף, המשרוקית בפיו, והמורה למלאכה גְרִיזְנוֹזִיפּוּנִיקוֹב הספוג עד העצם בגריז. הליידי הגיאוגרפית, אַנָה דֶנִיסוֹבְנָה זַ'דִינָה, חולקת עלי כרגיל: "לשווייץ אין צי. כיוון שאין בה ים, שוויצר… ז-ז… זאת אומרת, זינגר". "אכן כן, ובנובוסיבירסק יש?" "כאן זה שונה, זה בהשאלה, זינגר. ים האוֹבּ הוא מאגר מים המספק את צרכי תחנת הכוח של מערב-סיביר".

שלום לכולם! מבעד לחלונות חולפים נופים מחוקים של סביבה חקלאית. קדימה, לכיוון רציף "ים האוֹבּ"! "כרטיסים, בבקשה!" "הנה, יש לי מָנוּי". "תהיו לנו בריאים, חבר'ה!" אפילו שרים על כך בשיר המפורסם, "איך נפרדים מספינה מפליגה?" – כאילו, – "לא בדומה לרכבת, אחרת". אין כאן מה לדבר…

הם לחמו למען המולדת

תחנת הרכבת "נובוסיבירסק-מרכזית" התלבנה ונהמה כמין סיר ענקי על מדורת הצופים הצעירים. כרזות בד אדומות לאין ספור ליקקו את הבניין בלשונותיהן הלוהטות, חבטו בכנפיים ודרבנו לשירת מקהלה: "אח, תפוח-אדמה – איזה טעם – תאווה!" הגדוד הסתדר ברציף לאורך הרכבת ועמד דום, נכון לנאומים הבלתי נמנעים. קטנצ'יק אחד בעל עיניים עגומות גדולות התרוצץ הלוך ושוב, הלוך ושוב בין הקרון הקדמי לבין הקרון האחורי, מנסה לסדר דבר מה. רגליו הקצרות והבלתי מורגלות למגפיים כבדים החליקו על קרחון העד של המולדת, ומזוודת ג'ימס בונד שחורה נשמטה פעם אחר פעם מבית השחי של סגינו.

"טרחן-סרחן מסריח," ציין הטוראי קוּנְצְמַן בקדרות, ובהשד-יודע-איזו-פעם גירש מאפו את כובע הפרווה שלו.

תזמורת כלי המתכת, שנשכרה במיוחד בשביל האירוע בבית העלמין "האשוח", גיעגעה את צלילי הפתיח הדומים לפזמון "עצרו ת'מוסיקה", הנפוץ בבתי מרזח. מפקד הגדוד קוּרִיצְקִי הסיר את משקפיו המכוסים שיכבת כפור עבה ונהם בצרידות: "רשות הדיבור לפוליטרוק של הגדוד היהודי הראשון, החבר שַׁ"ץ גימל מם!"

הקטנצ'יק בעל המזוודה, סקר את השורה במבט משתאה ולפתע פצח ברינה בקול צלול של חזן:

"חברים! חברים! בשעה הקשה, בשעה הכבדה, נגן על ארצנו, נגן בגופנו! נעמוד אמיצים, נעמוד נועזים, כמו קיר של בטון. נעמוד עד תום! לוחמי הגדוד היהודי הראשון, על שם ז'ני מרכס, נכונים, חברים, לצאת, חברים, בשורה ראשונה מול הליסטים הישראליים, חברים! הם אשר התנפלו על קודש הקודשים במסע צלב של כוחות חושך אפלים של ציונות ושל אימפריאליזם בינלאומי, חברים! היום כולנו, בנים ובנות למשפחת האחים של כל האומות שלנו…"

המזוודה נשמטה לו סופית, אבל הוא המשיך לשיר, בלי לשים לב לדבר, בליווי תנועות ידיים קיצביות לאחור ולצדדים, כהודף את האויב השנוא, שתקף אותו מהעורף ומנע ממנו להמריא.

"לעיני אחינו ואחיותינו, הקִירְגִיזִים והאוּזְבֵּקִים, אבות אבותינו…" זימר הפוליטרוק.

המון הנפרדים פרץ פתאום בבכי, כמו מין קפיץ שם קפץ. כולם יללו כאיש אחד בלב אחד. דמעות שזמן רב הם ניסו לעכב זלגו על הלחיים וקפאו.

"היו בטוחים, אחיותינו ואמהותינו, לא נוותר על אף שעל של אדמת המולדת, עד טיפת דמנו האחרונה…"

"כמה שהוא… אח! כמה ש… נכון? תגידו, נכון?" לחשה הטוראית גְרִינְפֶלְד, בוערת ומתעלפת, בוערת ומתעלפת, במעמקי מדיה. "הוא כזה, כזה… נכון?"

הטוראית ווֹלְפִּינָה הקטנה היתה מסוגלת לחנוק אותה בשרוכי כובעה. "לכלבונת הזאת מבית צ'כוב יש סיפור רומנטי עם כל המפלגה הקומוניסטית, כולל הוועד המרכזי נושא דגלו של לנין, ובנוסף – עם פועלי כל הארצות, אישית…"

"לא, לא יבלבלו אותנו הפרובוקטורים, זוחלים משוחדים, משרתי תחנות הרדיו העוינות!" המשיך הפוליטרוק לסלסל. "לא בעם היהודי אנו נלחמים כעת, אלא בכוחות הציונות העולמית ובניאוקולוניאליזם, ולמען מולדתנו הרב-לאומית. מולדת! אֵם! אני מעביר את רשות הדיבור לך, מורתנו הראשונה – אַנְטוֹנִינָה פֵדוֹסֵיֵבְנָה אוּשְׁקוֹ!"

את האשה מלאת הגוף הזו, בעלת הפנים הפשוטות והפתוחות, הנושאת מדלית לנין חגיגית על דש האדרת עתיקת הימים, את בעלת התואר "מורת העם", שראתה בחייה כמעט הכול, אותה הם קיבלו תמיד לא רק ביראת כבוד, אלא במלוא האלהה המעורבת בחרדה קמאית, כמו בפזמון שעיבדו לפני שנים: "לילה קצר, הכול נעצר, ושוכבת אצלי במיטה מורתי אהובת הכיתה".

"ילדים שלי," אמרה בחמימות מיוחדת שכזאת. "אתם כבר חיילים, אבל מתנהגים כמו ילדי-אוקטובר. לפקודתי שמע! לעבור לדום! טוב, חמודים, מותר לשבת. אני רוצה לומר שגְרִישָׁה אמר נכון – כולם שווים אצלנו, כולל האזרחים בני הלאום שלכם. האם אצלי בכיתה היו איזה הבדלים? האם טיפחתי מחמדים? הרי מה מאחד את כולנו? הסוציאליזִים, יקירַי!"

"אבות אבותינו היו סלווים…" משום מה נזכר הטוראי אַהַרֹנוֹבִיץ', ומיד עלו בזכרונו סבלה של סבתא וצחוקו החולני של אבא, כשדיווח להם על כך אחרי השיעור הראשון בהיסטוריה של בריה"מ והתפאר בספר הלימוד החדש. ואהרונוביץ' נשא את עיני-החפרפרת הפוזרות שלו אל המון המלווים על הרציף, עליו סבלו גם אבותיו.

הטירונים התייחסו לכל כאל מין חלום רע, בדיחה שטנית של לשכת הגיוס. עֽוגה-עֽוגה-עֽוגה, קודם פרלוד, אחר-כך פוגה. אלוהים, רק לא להירטב, אחרת תקפא ותידבק לרציף. אמא-אמה'לה, טאַטעלע-מאַמעלע. לסֶרְגֵי מַרוּסִין הציקו תמיד בכינוי "אמא-רוּסין". ולפַלְקֶנְבֶּרְג אבא בראשון-לציון מתרגש לו בערסל מתחת לעצי דקל, מסתכל בטלוויזיה, ומנתח את כל החדשות. אני בדרך לא ממש לחזית… ככה, אתם יודעים… לכיוון החזית. כולנו בחזית אחת, חזה עוף, חזייה. ולמה הבחורות, בחייכם? כמו שנאמר: כל-הבן הילוד היאורה וכל-הבת לפח, כי הלאום הזה תמיד נדחף למחזה. ועכשיו, מה עכשיו? מצד אחד – כבר לא תהיה להם מסיבת סיום בתיכון עם להקת-רוק, טנגו איטי ושמלת חג תפורה במיוחד לכבוד האירוע. אבל יחד עם זאת לא יהיו גם בחינות, עובדה שמקלה מאוד על לֶמֶכים כמו אהרונוביץ' וואַרְשַׁבְסְקִי. דברו-דברו, עשו לנו טובה, עד שנירדם כולנו בשנת-עד ונכנס לאנביוזה שהיא תוצאת הסימביוזה של כל עמינו ועממינו, ועימנו אל, עד שנתכסה כאן, בתחנת הרכבת, בשלג המולדת, בו מתברך עם היוולדו כל יהודי הנרדם בשנת חורף מכוסה בשלג עצום, למעלה מהחול אשר על שפת הים. את נרחבת, ארץ מולדת. ושם, בתוך מאורת השינה, כשאתה מתעורר, כאילו, הכול רק חלום, כאילו, אתה מתבונן מהצד, מתאר לעצמך שהכול רק טקסט מלא איזכורים, חבר'ה, איזכורים ספרותיים מכל מיני טקסטים שכפה עליך אותו יצור, המכונה "תרבות עולמית". אתה חולם שהסיפורצ'יק שלך בנוי מהדים מ"החייל האמיץ שווייק", מ"החיל הלבן" מאת האדון בְּיֵלוֹסֶלְסְקִי-בְּיֵלוֹזֶרְסְקִי, מ"הבריחה" שגם היא פרי עטו, של שיר הילדים הידוע "המפוזר מכפר אזר", מ"חסרת הנדוניה", מכל כתבי מענדאלע מוכר-ספרים, מ"סְפִּיק מֶמוֹרִי", מ"נוּמי, נוּמי", מ"מוסקבה", מ"פֶּטוּשְׁקִי" [בהמשך כתב-היד – חמישה וחצי עמודים של פירוט מקורות חסר כל ערך אמנותי] …מ"אַדָה", מ"אַיִדָה", מ"ריגולטו" – עם זימרת זמרים, זמרות, מקהלות. אך על זה נדבר אחר כך, מפני ש"עלמת הקרח" על פי גְרִיג מאולם לא בוימה, לעומת זאת הג'סטה הגורלית של ראש לשכת הגיוס – אלוף-משנה גַיְדוּקוֹב סֶרְגֵי אַנְדְרֵיִץ' – תנועה עצלה אפילו לא של יד, אלא של כפפת צמר אפורה, או, כמו שלֶרְמוֹנְטוֹב כתב בזמנו: "ניד ידו" (הו, האצולה הזאת! לךְ נסה לכתוב בעידן הפלורליסטי שלנו "ניד" – ומיד ברור שהשפה שלך יוצאת מהמילון, ואתה לא עם חלב-אמא ינקת אותה), אותה תנועה ופקודת "קדימה!" חסרת הרגש שהיפנה למפקד הגדוד קוריצקי – הן מה שקרוי "מציאות". וזאת אומרת שבאותו רגע הכול שוב ינוע להתרחש, וקוריצקי, שרק לפני שעה מונה כמפקד הגדוד, יתחיל למלא את ריאותיו באוויר הקר כמו איזו מטאפורה שלא קיימת, האוויר שכואב לנשום אותו אפילו באף, כדי להשמיע צעקה צרודה: "לקר-ר-רונות!"

עוד כמה שניות, שעדיין דבר לא קורה, ניתן להקשיב לקללות הלטפניות של הפועלים העסוקים ברלסים של המסילה הסמוכה. אחר כך הכול מתפתח במהירות מאיימת. הז'לובים מהמשמר האזרחי דוחפים את הטירונים לקרונות המשא, והנפרדים כבר מקוננים על הרציף בלי להשגיח זה על זה:

"בּוֹרֶנְקָה, שמתי לך לתרמילצ'יק שישה זוגות של גרבי צמר! תיזהר שלא יפלחו לך!"

"מי-שה-ה! אנחנו מחכים ל… נו… ילד!"

"יקיחי, תשתדל לא להחגיז את אף אחד! זכוח תמיד ת'פיתגם החוסי – לא החְאִי אַשֵׁם – אלא הפַחְצוּף עקום!"

"סוֹנִיצְ'קָה, מותק, אם תראי במקרה את הדוד חיים…"

"אוּ-אַאוּאַאוּאַאוּ-אַ!.."

ואז הרכבת רוטטת וזזה – סימן שהם כבר נוסעים.

"הנה," אומר הטוראי זינגר שנפל על איזשהו חזה צר בגלל הדף הזינוק. "איזו פתיחה נפלאה לרומן".

נ"ע2 "מרכז העיר"

ואם-מן-הצאן קרבנו לזבח שלמים ליהוה זכר או נקבה תמים יקריבנו, אם-כבש הוא-מקריב את-קרבנו והקריב אותו לפני יהוה. וסמך את-ידו על-ראש קרבנו לפני אהל מועד וישא את-עיניו והנה אולפני הסרטים הדוקומנטריים ששוכנו בתוך הכנסייה של השד-יודע-איזה-קדוש, שנבנתה על ידי אבות העיר בסגנון פסאודו ביזנטי. הו אלי, אדוני צבאות, תן ואשבע מלוא עיני מצמתי רחובות העיר, שכוסתה בשלג עד המתאבן במעופו, באותו בוקר קר של חודש טבת, בשנת 1976 להולדת הכופר הכפרי, שתהיה מנוחתו באדמה הקפואה הזאת רכה כמו הפוך המלאכותי, שאיתו מקשטת אחותי אוֹלְגָה חלונות ראווה המכוסים כפור של המרכז המסחרי, "סינתטיקה". בחלונות הללו מעתה ועד עולם מכירת-תיגבור-משופרת, של מוצרי תעשיית הגרביים. לאורך החלונות המתמשכים, כמו גרבי ניילון, עוברות בסך בשורות לא קצובות כל כיתות ז' שלנו (המגמה לאנגלית-מתמטיקה, לאנגלית, למלאכה ולמתמטיקה), מובלות כולן בידי המורים הנבונים ללשכת הגיוס בשכונת הרכבת. השכם השכם בבוקר יצאנו מכלינו. הנכונים אתם לעלות על עקבותינו?

מרצונך החופשי? מרצוני החופשי! אתה שר עם כולם? אני שר בנפשי! אתה משוכנע, חביב השכונה? ודאי שכן. לעלות דווקא לא קשה, השאלה – איך תרד מזה? בקטר, בספינת קיטור, בנגמ"ש, בתקליטור. שיר נשלח מכל הלב, הוא מסתובב ומסתובב, ובכל סיבוב עוצר בנ"ע "מרכז העיר" לדקה אחת בלבד. "הופ-לה, שכן, תן כתף! עזור לי לעלות!" "ואיך תירד? בעזרת המפלגה?" ומפליגים…

כמה נכונות הן המלים ששר יוֹסִיף קוֹבְּזוֹן בסרט האינסופי "שבעה-עשר רגעי האביב", משאיל את קולו לאלוף-משנה, למרגל האהוב שלנו, שמסתיר בסביבה הנאצית את שמו האמיתי, המקראי. כמה נכונות הן המלים שכתב בשבילו רוֹבֶּרְט רוֹזְ'דֵיסְטְבֶנְסְקִי והלחין מיכּאל טַארִיבֶרְדִייֵב לניגון גנוב משנסוניה מסוג ג', "נמוש צרפת", כמו ששלונסקי אמר. כמה יפות המלים ההן: "אחרי גשמי הקיץ טמון הזיכרון תחת שלג כה רב". איזה שיר מלא צדק, איזו ברית עמים! אם תרצו, גם יֵבְגֶנִי יֵבְטוּשֶׁנְקוֹ יכול היה לכתוב אותו עם המלחין אַרְנוֹ בַּאבַּאגַ'נִיאַן. מי אמר "מרגל"? בחיל הרגלים כולנו ברגל אחת! זכור-נא, אלוהים, את כל אלה שיצרו בקוצר מחשבה, בפיזור דעת או סתם בהיותם שיכורים, את מציאותם החצי שקופה של כל התיכוניסטים האלה, שממלמלים בתמיהה מלות אהבה קלאסית זרה, ובגללן הם עומדים עכשיו לקרוע ת'תחת. זכור-נא, אלוהים, את כל הווידויים האגוצנטריים: "אני אוהב סגין בסגנון הצבא האדום", שיחסל אותו העש, החבר מַנְדֵלְשְׁטָם! "אני אוהב צינה רוסית בריאה", איזו ציניות, אדון פּוּשְׁקִין! הם פשוט לא הצליחו לשתוק, כל הטוֹלְסְטוֹיים האלה, אתם מבינים, הם לא נמו, לא נמו בשבי הקיפאון, הפַּסְטֵרְנַקים הללו. והנה, בני האלמוות גוררים את רגליהם האזרחיות, מבוססים בשלג. בטרם אור יצאנו לדרכנו, לצריף גדול דו-קומתי, בנוי קורות עץ. כמה אמות בו, כמה טפחים, זרועות, כתפיים, וכמה מרפקים? אל תדאג, יש מספיק לכולם. מפקד ומדריכה כאן שמחים לראות אותך.

החברוּת שולטת פה, אחי, האחווה, פְרוֹינְדְשַׁפְט. לעד ביחד, לעד ביחד – תחושת הכתף או, לפחות, המרפק שמכניסים לך בין הצלעות. בצריפים כאלה שוכנים כל מוסדותיה העיקריים של העיר. כל הלשכות השומרות על הסדר האיתן לדורותיו: לשכת הגיוס, לשכת הרווחה, תחנת התברואה, מרפאת החוץ לחולי עור ומין (והיא גם מרפאת פנים). בקומה העליונה, כמו בהרמון, מתייסרות מאחורי זגוגיות מעורפלות חיות מוזרות בחלוקים צבעוניים. "פוי, שרמוטות!" יורקות על השלג נשים, שעוברות על פני המרפאה, והאלה מחייכות לזאטוטים מגן הילדים, שנמצא בצריף ממול, פותחות את האשנב, ומשליכות מבעדו בקבוקוני תרופות ריקים, ופרחי הגן מלקקים את הבקבוקונים, מנופפים לדודות בכפפות הסרוגות ורצים לצריף שלהם – דודה רעיָה כבר קוראת להם אל הגן – הגיעה שעת התעמלות הבוקר.

דלתות רחבות של הלשכה, צבועות מבחוץ בצבע סלט, ומבפנים מרופדות בעור שחור של איזו חיה-לעולה מסתורית, נפתחות לפני בני האלמוות. הו, דלתיים שחורות! הו, דלתיים צורבות! ושם, בפנים, מקבלים את פניהם בחגיגיות, בגינונים, בכרטיסי ברכה, ומובילים אותם לאולם מרובע. שם יישבו משמרות משמרות, שם יעברו על פניהם בשורה ארוכה גם מרצה לפוליטולוגיה: "הכוונות התוקפניות של מדינות NATO וסין", וגם מרצה של פיקוד העורף: "אזורי נגיעה במורסת-סִיבִּיר" (אבא שלך!), וגם נזירה כחושה בענייני הכרה עצמית של הטירון. "נשבר לי, בּוּלִיָה, בוא נצא לעשן בשירותים!" "ומה אם יתפסו אותנו עם המכנסיים למטה?" "נוריד גם את התחתונים". אך כל זה נעשה רק כדי להנעים את ההמתנה, לפני בדיקות גובה, משקל, היקף בית החזה, שמיעה, ראייה, עוצמת שרירים, גמישות עצמות ובגרות מינית. כמו שנאמר: חלבו האליה תמימה לעמת העצה ואת-החלב המכסה את-הקרב ואת כל-החלב אשר על-הקרב ואת שתי הכלית ואת-החלב אשר עלהן אשר על-הכסלים ואת-היתרת על-הכבד על-הכלית יסירנה ואת-כל-בית-החזה יטפח הרופא המגויס, ואת-השמנים ביותר יכניס לרשימה נפרדת, ואת-האחרים, התמימים והכשירים ירשום לצנחנים. אם כי אלוף המשנה גיידוקוב מצחקק לו ואומר ש"כל זה ככה, סתם הרשמה, כאילו כביכול, כמו משחק צבאי ספורטיבי 'ברק'. אני מציע לך, זינגר ידידי, תמשיך לחיות, ללמוד, ואל תחשוב להזיק לבריאות שלך. הרפלקסיה שלך בסדר. ברכותי, החייל העתידי. במה אתה? בזואולוגיה? נחמד, נחמד. תורת החי. האדם הוא חיה משעשעת". ואם עז קרבנו והקריבו לפני יהוה וסמך את-ידו על-ראשו ושחט אתו לפני אהל מועד וזרקו בני אהרן את-דמו על-המזבח סביב. בסדר, אהרונוביץ', אתה יכול להתלבש.

והנה, כבר בצהרי היום, הם יוצאים לשלג המסנוור של שכונת הרכבת, הולכים  על הגשר מעל מסילות הברזל, מעל רכבת-הפרוורים, שמתקדמת במסלולה לכיוון מַסְלִיאַנִינוֹ דרך עֵזְרֵיבַיָה (שם כל בוֹר אינו בוּר – זוכר את עזרא הסופר ונקרא בשם המדעי "מכתש"). פונים מהשדרות האדומות לרחוב הסובייטים, משם – לרחוב הקומיסר העממי אוּרִיצְקִי. עכשיו קבוצת בני האלמוות כבר מתחלקת לחבורות קטנות, לצמדים. בני האלמוות מתפזרים בבתיהם. רק שניים אינם חוזרים הביתה, השניים מסתובבים במעגל.

"איזה רעיון יוצא מן הכלל, קולגה, שככה אני אחיה! עלילה מסקרנת. אלוהים, הרי זהו רומן שלם, כמו שהיה אומר דיוּמא-האב".

החוג למחשבת ישראל

"הזורע סערה," אמר הטוראי קונצמן בהבעה מיוחדת, "יקצור דונערן און בליצן. במה יסתיים כל הבלגן הזה – אין לי מושג, אבל בטח לא נשתעמם".

"מה הם הרמזים האלה?" שאל הטוראי פַיִינְמַן ומרוב מבוכה התחיל לכסוס את ציפורניו.

"צריך לזכור את הלקחים ההיסטוריים. היה היתה האימפריה האוסטרו-הונגרית הקשישה, ופתאום התכוונה ללחום למען האידיאלים הבינלאומיים שלה… בקיצור: 'נסע מערבה אחד מהם, השני – למזרח התיכון'".

הטוראי וֶרְגֶר פנה אל הקיר ובאופן הפגנתי כיסה את ראשו בסגין.

"נו, נגיד… נניח לרגע שאתה באיזשהו מקום, באיזשהו מובן… יכול להיות שאתה צודק," אמר פיינמן, "אבל אנחנו – פרשה בפני עצמה, אנחנו עד כדי כך מבוללים… חוץ מהאופי החיצוני, אתה מבין? בזהות שלנו חסר איזה משהו חיובי".

הטוראי רַפַאֶלוֹבִיץ' התיישב לידם.

"תגיד," שאל הטוראי רוֹטְהַאוּז את פיינמן, " היית יורה בחייל ישראלי?"

"מִמה?" נכנס לדיון הטוראי וַארְשַׁבְסְקִי הממורמר. "מאיזה כלי-זיון?"

"אמנם למפקד שלנו בכל זאת נתנו אקדח," ציין הטוראי קְלִיאַצְ'קִין מהאיצטבה שלו.

"אקדח מים," הכריז הטוראי זינגר בוודאות.

אהרונוביץ' ושני האחים לֶבְבֶּרְג התקרבו למתפלמסים והתיישבו ישר על הטוראי קוּצֶ'ר. כך הם החזירו למקומה את החוליה השביעית, שבמשך שנתיים טיפלו בה ללא הצלחה כל כוכבי האסכולה האורתופדית של מערב-סיביר.

"אתם הזכרתם כאן זין," הצטרף לרב-שיח הדוקטור רוּבִּינְשְׁטַיין השמנמן. "ויחד עם זה, אם איני טועה, שמעתי משהו על חוסר גורמים חיוביים. עכשיו הגידו, מישהו מכם מכיר את חוק מילת העורלה, אחד מחוקי ההיגיינה הקדומים? אתה, למשל, ידידי הטוב דִיאָמַנְט?"

"מה אני?" פרץ הטוראי דיאמנט בצרור מלים נוירוטי. "למה שוב פעם דיאמנט? בכל הזדמנות – דיאמנט! מתחילים מדיאמנט, ממשיכים עם דיאמנט, מסיימים בדיאמנט! דיאמנט, של דיאמנט, לדיאמנט, על דיאמנט!"

"אבל זה רק טבעי," השתדל זינגר להרגיע אותו. "הדיאלקטיקה פורצת למציאותינו הקפואה, וכולם לומדים 'דיאמט' – המטריאליזם הדיאלקטי שהמציא בעלה של ז'ני שלנו. רק בעבר האנושות העלובה והנאיבית פנתה בכל הזדמנות לנקרומנט, לחירומנט ולשאר השרלטנים. אבל היום, בלי שום הֵיגֶל, כל תיכוניסט יכול לדקלם לך ברגש את השיר המאלף של בִּיאַלִיקוֹבְסְקִי: 'כך תחת אש ברחו הבורגנים מבּוֹרְחֶס, כמו קודם בורחס – מהבורגנים'".

"אתה שוב מקדים את ה'פּוֹסְט', אחי לקרב!" ציחקק קונצמן.

"זכור-נא את דברי, הו כהן של קְלִיאוֹ," השיב לו זינגר. "בעוד כעשרים או עשרים וחמש שנה השעשוע של נעורינו ייכנס עד כדי כך לאופנה, שהוגי הדעות הגדולים של הדור והתוכים שלהם יחדלו לגמרי מלהשתמש בדברים משל עצמם, ויגיעו למסקנה הבלתי נמנעת, ששאלת זכויות היוצרים כבר לא עומדת על הפרק, משום שהשפה, על פי סְטַלִין, היא לא הבסיס ולא בניין-העל, אלא אמצעי תקשורתי, כלומר, רכוש ציבורי. אפילו אם אתה אומר מלים מוזרות כמו 'חוּסְיָאפָּא', 'גִיצַ'יט', 'טוּרְיַיט', 'בּוּלְדִיר', 'אַרְבַּן', 'זְגַאיֵיס' או 'גוֹלוֹתֹאחֵס', אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח, שהן לא נוצלו כבר מזמן, ולא נכללות במלונו של דהל3. תוכל לקרוא על זה בהרחבה אצל מוּשְׁקִין-נַרִישְׁקִין4.

"לכן בעוד כעשרים או עשרים וחמש שנה אתה, בְּרוּטוּס, תמכור את הרעיון שלנו, שנולד באיסורים, בעבור שלושים שקלים חדשים לאיזה כתב-עת פסאודו ספרותי?" שאל קונצמן הארסי.

"נו, קודם כל, עד אז החברה הציונית תגיע לשלב התפתחות כזה, שאף אחד כבר לא יצטרך לשלם עבור טקסטים ספרותיים. בקשר לרעיונות המצב יהיה עוד יותר קל, יעילותם תעמוד בפרופורציה ישירה לאידיוטיות שלהם. אַ-פְּרוֹפּוֹ, מוֹן שֵׁרִי, הניצל מריקבון, אולי אתה זוכר במקרה, איך באותה שנת 76 הסוערת במשך חצי שעה קראת לי בטלפון מספרו של פַּאוּסְטוֹבְסְקִי 'עידן התקוות הגדולות' בתור פרקים חדשים, שזה עתה כתבת בשביל הרומן שלנו? האם גם פה צריך לחפש את האותנטיות והרעננות של החוויה – זאת שאלת פַּאוּסְט אמיתית".

"אז אני אומר – עורלה," רובינשטיין חזר לשיחה. "חוכמת הדורות אומרת, שכל דבר קיצוני אינו לטובה. לכן ציווה אלוהים ביום השמיני לאחר הלידה לעשות ברית מילה לתינוקות ממין זכר. אילו ההורים שלנו היו חושבים על זה בזמן, היום כולנו היינו לא רק בריאים יותר, אלא גם, הייתי אומר, מבולבלים פחות מידידנו פיינמן".

"אבל יש לו אמא רוסיה," אמר רפאלוביץ'.

"אתה מכזב, שרץ!" התנפל עליו פיינמן, אבל התקפתו נבלמה על ידי האחים לבברג ורוטהאוז.

"רק תראו," התפלא קליאצ'קין, "הקרב הראשון למען יהדות פרסונאלית בהיסטוריה החדישה! ההתעוררות הספונטאנית של התודעה הלאומית בקרב המונים מצומצמים של האינטליגנציה המבוללת והמבולבלת!"

"היא לא רוסיה!" מחה פיינמן, שהתנשם בזרועותיהם של דורשי הטוב האיתנים. "היא אוקראינית! ויהודי… יהודי זה מי שיש לו שם משפחה יהודי! ומי שנרדף בגללו!"

"ומה עם נפש יהוֽדי?" רוטהאוז אף שיחרר את פיינמן בהשפעת מחשבתו הפתאומית. "איך אומרים – מילה בלב, מה? מאיפה זה?"

"כן-כן," התנער אהרונוביץ'. "קוֹסְטְיָה, תמיד אתה נכנס עם השטויות שלך ומבלבל את כולם! התחלנו לדבר על דברים מעניינים, אז תנו לשמוע! תגיד, פִימָה, זה נכון שנשים אוהבות במיוחד גברים שיש להם ברית מילה?"

"מבחינה מדעית," אמר רובינשטיין, "מבחינת האנטומיה והפיזיולוגיה, לטענה כזאת אין שום בסיס, אבל יש גם פרמטרים אחרים. נדמה לי שהאשה, יצור עדין, מלא אהדה, לא יכולה שלא לחוות התרגשות והתמוגגות לב למראה האיבר הנימול. קרוב לוודאי, שבחוסר הישע שלו הנוגע ללב, הוא שיגרום לה לשטף רגשות ענוגים, הדומים, הייתי אומר… לתחושת האמהות".

"ולא לימדו אתכם… זאת אומרת… בתנאים שלנו?"

"לא, לא! השתגעת!" הדוקטור כמעט נחנק. "לא, במצב הנוכחי הכול יכול לשאת אופי תיאורטי בלבד…"

"חבר'ה, תשמעו, נכון שבכלל כדאי לנו ללמוד קצת יותר תיאוריה?" עיניו של רוטהאוז הבריקו. "לעשות בינתיים מין סמינר ראשוני כזה, להתחלק בכל מיני דברים לאומיים… כדי שלא נרגיש כולנו טמבלים. כל אחד יכול לתרום משהו. אפשר ללמוד קצת את השפה, נכון? יידישע קאָפּ, שולם-עליכם, מאַך בקיצר… אֶ-אֶ… אַזוכן וועי. איפה פלקנברג?"

"עזבו אותו," אמר וארשבסקי. "הוא נרדם, השובב שלנו… תודה לאל. נוחר, ונושף אוֹדֶקוֹלוֹן שרוף. הנה, עדיף לסתום את האף!"

"חבל… פעם הוא אמר לי, שאבא שלו לימד אותו אותיות יהודיות עתיקות. ואני מכיר רק 'ש', היא דומה לשלנו… זאת אומרת…"

"אני תומך תמיכה כלל-עממית ברעיון של רוטהאוז," הכריז זינגר. "נתחיל את הכנס מיד. המרצה הראשון הוא הפרופסור קונצמן, ההיסטוריון הגדול בדור שלנו, אם לשפוט מבחינת האף".

"טוב, אשמח להרצות בפעם הבאה. ועכשיו, כדי לעודד את הרוח הלאומית אני מציע לשחק ב'יהודים'".

"איך זה?"

"קל מאוד. אתם מכירים את משחק ה'ערים'? נוֹרִילְסְק – קַנְבֶּרָה – הַמְבּוּרְג – גבעתיים. זהו, ואני מציע ככה, לפי התור להגיד שמות של יהודים מפורסמים שהעשירו את המין האנושי. כתוצאה מתרגיל פשוט זה נגיע לסיפוק עמוק וגאווה מוצדקת, ובדרך מישהו יכול גם ללמוד משהו. נו, אני מתחיל: יהודה הלוי".

"אהה, 'י'… אז… אז זה יֶסֶנִין," התמצא רפאלוביץ'.

"אתה בטוח?" שאל אותו לבברג-קשישא בחשדנות. "איך זה מסתדר עם ה'רוּס' שלו, עם המוטיבים האיכריים?"

"אני מכיר את כל המשוררים האיכריים האלה! שם משפחה 'יסנין' בא משם נשי 'יֵסִיָה', זאת אומרת 'אסתר'. תפסיקו לבלבל לי את המוח!"

"אתה יודע מה, רפאלוביץ'," אמר קונצמן, "עדיף  שתשב בשקט ותקשיב לאנשים חכמים. יש איזה סיכוי מינימלי שתלמד משהו סוף סוף".

"בבקשה," נעלב רפאלוביץ'. "עוד נראה את מי לבברג יזכור".

"יהושוע," הפליט לבברג בשמחת ניצחון.

"עזרא," אמר אחיו הקטן. "אני מתכוון לעזרא הסופר, לא לפַּאוּנְד".

"נו, זה קל מאוד," הודיע דיאמנט. "הלפרין".

"מי זה הלפרין?" התעניין אהרונוביץ'.

"היו הרבה כאלה," התחמק דיאמנט מתשובה. "פרופסורים, כימאים, גם סופר אחד…"

"לא כל כך ברור. נו בסדר, נַדְסוֹן," אמר קוּצֶ'ר. "המשורר. 'אחי, ידידי הסובל… ממשהו'. מאיקובסקי כתב עליו שהוא 'התחדר'".

"נתן," אמר קליאצ'קין. "היה כזה נביא – נתן".

"נ-נו, מ-מה?" נשמעה נהימה חמוצה מלמעלה. "איזה נ-נודניק! לא נ-נותנים לישון… נ-נתן, נ-נתן!" והטוראי פלקנברג נפל מן המדף על קונצמן המסכן.

"ברבו!" אמר קונצמן. "תמיד אמרתי שאתה כוכב של צבא השמים".

"איזה מ-מים!" צעק פלקנברג בגסות. "אם אתם לא נ-נותנים לבן-אדם לישון, תנו לפחות ללגום מ-משהו נ-נומרלי!"

"תירגע, בבקשה! אנחנו משחקים ב'יהודים'," הסביר לו רוטהאוז.

"מ-משחקים ביִק-הודים?" פלקנברג לטש עיניים. "משחק-יק מרתק! וְיִק-איך הולך? דומה? וגם תלבושות י-יש? לאפסרדאק? שטריימל? מ-מותר למדוד?"

"נדמה לי שאנחנו תקועים ב'נ'," ציין רובינשטיין. "ובכלל, המשחק הזה לא יכול להימשך הרבה זמן, מפני שרוב שמות המשפחה היהודיים מסתיימים ב'נ': קונצמן, קליאצ'קין, רובינשטיין, פיינמן. יותר טוב יהיה, אם אתה, נתן, תספר לנו על האותיות העבריות".

"אות-תיות?" שאל פלקנברג ונפל לזרועותיו של הדוקטור. "מ-מה זה? א-א, אתה מ-יִק-תכוון לאלף-בֵיס. נו, זה פשוט, מ-מה זה פשוט… רק שהראש מ-מתפוצץ לי יק-כמו תחת. שפוך, ממוצ'קה, יק-צת יק-כהלצ'יק, מ-מה…"

לאחר שבאנחות ואנקות הוציא הדוקטור מהארונית בקבוקון של מישרת עוזרר, ופלקנברג בלע את הנוזל המבוסם ובגניחה הריח לקינוח את בית השחי של רוטהאוז, הוא השיג את חדות החשיבה המספקת, כדי להתחלק בידע עם חבריו.

"למה נקרא 'אלפאבית', אה? א-א! כי זה אלף-בֵיס, תופס? זה מקורי, זה שלנו! אתה יודע למה? כי אלף וְבֵּיס – הן שתי האותיות הראשונות של האלף-בֵּיס היהודי!" ופלקנברג הביט סביבו בעיני המנצח.

"ואיזה אותיות באות אחר כך?" שאל קליאצ'קין.

"השייטן יודע!" נתן רק ניפנף בידו. "כשאגיע לישראל – ילמדו אותי, לא ישכחו. שמה בישראל, אתה יודע איזה בתי ספר יש לשפה? אפילו פרה הם יכולים ללמד! אבא שלי כתב לי – זה נקרא "חוצפן". נמאס לי להתמזמז פה איתכם… אני רוצה לישון! פִימְקָה, תן כתף!"

ומאור הבלשנות ההשוואתית טיפס למקום הראוי לו בפנתיאון של גאוני ישראל.

תחנת "נובוסיבירסק-דרום"

לא דובים ולא יער. איזו נובוסיבירסק זאת, תסלחו לי? זה מירז', גבירותי ורבותי, מחזה תעתועים, הזייה. לא יכול להיות שום דרום בנובוסיבירסק. כל דבר דרומי נמצא, לפי מדאם ז'דינה, בדרום המדינה, "בדרומים", כמו שאומרים אצלנו. הלטינופונדיסטים השמנים (הייתי מבקשת ממך, זינגר, לא לצחוק אלא בבית) שם נמסיִ-יִם, חיים עושיִ-יִם, מתפוגגים עד פרופונדיס ממוּסוֹנים ופַסַאטים וככה במתיקות ובעדנה מפזמים להם: "עיר-נופש הגַגְרָה, פנינה על שפת-הים!" הבח-חורות הצורבות כזחוק, שהוקדחו במחבת הפלז'ה תחת השמש הנצחית, מוצצות לאט-לאט יין דביק-מתוק "ליל הדרום", חושפות שיניים מצוחצחות, משחקות ברעמות משי שחורות, משׂקרות בעיניים, זורקות מבטים שמבטיחים רבות לרווקים הלבנבנים, העשויים בצק שמרים, שירדו זה עתה מהרכבת ומצפים לחופשת קיץ מרעננת תחת שחקים כחולים. אל תחמיצי, ראלי! זה לא צחוק! תהיי ריאלית! צלם האירועים המקומי מציע את עזרתו לאור טכס ברית הנישואין הקרוב. זב רעל מתוק. "בלי עין הרע, בלי רוע לב, שיק מוֹדרן, פשוט קישוט לשמלת הכלה, הנקרא רעלה!"

בניין התחנה, מבחינת סגנונו הארכיטקטוני, נמשך לאַיָה-סוֹפְיָה, אבל לא ממש מצליח להשיג את אותה רמת הפאר, זאת אומרת, מבחינה מסוימת, בוודאי שמצליח, הרי כל אחד שרואה אותו חושב בלבו: "אי-יאי-יאי, סופו קרב!" ובעונה כאן, ממש על המזח, כמו באיצטבה של בית-מרחץ סבא'לה הנמוג בקרני השמש החד פעמית מוכר אבטיחים. "הזן הסיביריאני של גידולי מיקשה, אבטיחון קטנטון, חמוץ-מתוֹק, מובחר, כמו מלפפונצ'יק!" בני האלמוות מסתכלים בחלונות ומשתאים – העיר הזאת אינה מוכרת להם.

כמה מהר! ציפורים נודדות אחרות, עד שהן מגיעות לדרום המובטח שלהן, מכלות את כוחן במאמץ להתגבר על התנגדותם של כל המתנגדים. "עבי השמים" למיניהם, כמו שלרמונטוב כתב בזמנו, המבקשים לעוף דרומה, שנה אחר שנה מגישים בקשות יציאה, מחזרים אחרי המוסדות המוסמכים, מקשיבים בדריכות לחדשות ולפרשנויות, ממציאים להם קרובי משפחה מזויפים, ממלמלים בתוך שנתם הלא שקטה: "אז אסתתר מעצמותיך מעבר לחומת קַוְקָז"5, מאבדים לאט לאט את הכושר המקצועי ונובלים בלי להתקרב למטרתם. והנה, קופצים בראש כאלה, כאלה, אם תרשו לי, בני אלמוות, רק נדחפו לרכבת הפרוורים (ושכחו, מן הסתם, לרכוש כרטיסים) וכבר מצאו את עצמם במה שנקרא "דרום". אין מה לדבר, כאלה הם, לא מן העולם הזה. הם באמת חשודים עלינו קצת, שחרחרים, מתולתלים, עיניים חושניות, אפים ארוכים, כמו שנאמר "ארך אפיים ורב לסת". לא ממש כושים, כמובן, לא נשקר, אבל מה שלא תעשה, מקומם בג'ונגל.

"אלה," פונה אזרח רציני ואינטליגנטי עם תיק בידו לסבתא כפרית תמימה עטויה מטפחת. בנסיבות שונות לא היה מחליף איתה מלה, כמובן, אבל עכשיו הוא מצביע בסנטרו הבולט אל בני האלמוות. "אלה, כשיתחיל פה משהו, מיד יברחו מהאונייה הטובעת. לכל אחד מהם כבר הכינו קרוב משפחה במערב".

"בי-דיוק, בי-דיוק!" מהנהנת הסבתא, שלא תפסה דבר.

איזה מערב, אדוני האזרח, אמרנו לך – דרום.

קרובים מסכנים

"אח," נאנח הטוראי דיאמנט. "שם, בארץ הקודש, מתרחשים כל מיני דברים… היסטוריה. היום, כמו לפני אלפי שנים. ומה אנחנו כאן… מנודים, כמו שאומרים".

"אז למה לא עזבת אותנו, כשעוד היה אפשר?" שאל הטוראי רפאלוביץ' בזלזול.

"קודם כל, הקרובים שלי כולם כאן," ענה דיאמנט בעצב. "וחוץ מזה… איזה קרובים אלה!"

"כן, אין מה לדבר," הסכים איתו הטוראי רוטהאוז. "הקרובים האלה – מכת אלוהים. רק הפרעה נפשית אתה מקבל מהמנוולים האלה. לידידִי גֵרָה שְׁטָרְק, שגר במוסקבה, היו המון קרובי משפחה נהדרים, בכל רחבי המדינה. ודווקא זה גמר אותו. בדיוק לפני שנה החליט גרה להגיש בקשת יציאה. התפטר מעבודתו, קיבל הזמנה רישמית מישראל, יש לו פטור מהצבא, הוא אפילו הספיק למכור את כל הספרים שלו ל'בוקיניסט'. מתכונן. אבל אמו הזקנה, אֶסְפִיר נַאוּמוֹבְנָה, הזעיקה בכל הפעמונים, פנתה בקריאה לקרובי המשפחה בכל הדרגות: 'הצילו!' מה שמיד התחיל שם! אחד הדודים של גֵרְקָה היה מנכ"ל של משהו חשוב עד מוות בעיר אוֹמְסְק. חיש-מהר הוא תפס את הרעיון, מה הן הפרספקטיבות בשבילו אישית בכל העסק הזה, והחליט לקחת את העניין לידיו המנוסות, וברצינות. זאת אומרת – בנשיכת זאב. ובתור מנהל מפעל גדול הוא מתחיל לפעול לפי תוכנית – התיישב על הטלפונים, שלח לכל עבר מברקים חצי-מוצפנים, כדי להפחיד את כולם. וכתוצאה מזה, כל דודני התרנגולות ההם התאספו במוסקבה בבת אחת (למה לא לבקר בעיר הבירה – צו"מ, גו"מ, 'עולם הילד'!6) ותקעו מין מחנה כזה בדירתו של גרקה. שני חדרים בלבד, מן הסתם, כולל אמא זקנה, אם כי באזור טוב.

שניים התגלגלו לשם מוִלְנִיוּס – ליטאים, זוג צעיר, מִישָׁה ומוּרָה. דוד וַאדִיק מנוֹרִילְסְק, מאמן האיגרוּף, בעל עבר קרבי. סבא מאַלְמָה-אַטָה, בודד ועלוב. ובנוסף לזה – משפחה ברוכת שלושה הילדים ממחוז סוּמִי, לא זוכר כעת את שם העיירה, בשום מפה, כנראה, לא תמצאו אותה. בשביל מה הילדים? הם, כלומר, מצצו לאבא את המוח עד תום – רוצים לצלצל ב'צאר-הפעמונים'7 ולבקר במאוזוליאום של אִילִיץ'. מזל עוד שהכול הצטמצם לצוות הזה, מפני שאת דודה סִימָה מסְבֶרְדְלוֹבְסְק תקף התקף לב אחרי המברק של הדוד המנכ"ל, ובת דודתה של אספיר בשם קְלִיטֵמְנֶסְטְרָה מטְבִּילִיסִי בדיוק באותו זמן ילדה קרוב משפחה נוסף.

נו, התאספו, הסתדרו והתפשטו על השטח, מילאו לא רק את כל מקומות הישיבה בדירה, אלא גם את אדני החלונות, ומיד התחילו להידבק לגרה, כלומר, שיירחם על הקרובים המסכנים, שיעזוב את המזימה הזיפטית שלו. הוא התחיל להחזיר להם, מלה רודפת מלה – שוּק מזרחי במיטבו.

גרקה צועק: 'אני אישיות עצמאית! יש לי השקפות עולם משלי! אפילו לקוֹמְסוֹמוֹל, נאָך אַ מאָל, לא ביקשתי להתקבל! אני לא צריך את העצות והברכות המחורבנות שלכם! זה בכלל עניין פרטי שלי!'

ואילו הדודהמנכ"ל – בּלה-בּלה-בּלה – כמו תרנגול-הודו: 'אתה טועה, שטינקער! זה עניין ציבורי'.

הסבא מאלמה-אטה רועד כולו וממלמל: 'זאָל יך אַזוי לעבן'. מחזה מוות. אספיר עוד מוסיפה ליילל, נוקטת בשמו של האבא המנוח בכל הזדמנות. געוואַלט. אימה. סדום ועמורה.

צועקים יום, צועקים יומיים – הסתגלו לסביבה. הסבא-הקשיש ישן בתוך האמבט, את הילדים משכיבים על הפסנתר. ברדק. ומה שחשוב מכל – שום דבר לא מועיל. כולם עקשנים, כמו אלה, אבל גם גרקה – הנציג המובהק של אותה משפחה. שום דבר לא זז. גם הידיים מתעופפות, לא רק בשפת המלים מדברים. אז מה שקרה, שמישה מוִילְנִיוּס, ששם המשפחה שלו שְׁטָרְקַס לפי המסורת הליטאית, כשצרח 'מה אתה יורק על פרצופה של משפחתנו' נכנס במקרה לעינו הרעה לדוד ואדיק האגרופן. ואז תפס הדוד ואדיק את הבעל הצעיר בחולצתו, הרים אותו קצת מעל הרצפה, ופתח בדיבור כזה ש… כלומר, כשבעבר הוא היה עוזב את הַרִיְנג, מתחרו תמיד ישב באמצע בשלולית דם. ויחד עם זאת, שְׁטַרְקֶנֶה – בת הזוג הצעירה, תופסת את בעלה מהצד השני ומושכת אותו אליה בצעקה: 'מרצח, פשיסט'. אני מספר את זה לדוגמה, כדי שתוכלו לתאר לעצמכם את התמונה. קירות הבית דקים, והשכנים שומעים את הכול, ופעם אחת איזה צנון אפילו דופק בקיר, וגם צורח שיזעיק משטרה בגלל השאון היהודי הזה.

נו, השתתקו לזמן מה. ושום דבר לא זז. הדוד המנכ"ל רואה שהימים חולפים, שנה עוברת, אבל בעיה לעולם נשארת. המפעל שלו כבר לא מסתדר בלי המנהיג. עוד מעט יתחיל לייצר מקלות סקי במקום מקררים. והנה, לילה אחד הסומאיים שקועים בנקניק שלהם, ואחרים ישנים. אז הדוד המנכ"ל יוצא עם אספיר לחצר, והם עורכים שם התייעצות צבאית – והתחכמו. המנכ"ל טילפן בסתר לאנשהו – והשתתק, ששש…, כמו זה.

אחר כך אומר לגרקה: 'אתה, בן-חזירה מבית חזֶרֶת (כבר אמרתי שאספיר נאומובנה היא אחותו האהובה), אם לא אכפת לך מדמעות הזקנים והילדים, אני רוצה להכיר לך איש אחד, שסבל, המסכן, שנה אחת בישראל שלך, ורק עכשיו הירשו לו, באופן בלעדי, לחזור למולדת'.

ומה שקרה, כמו שהתברר אחר כך, שזה היה חבר של הדוד המנכ"ל, איזשהו ראש ארגון מפלגה. הוא שם עליו את הסמרטוטים שהוא לובש כשהוא עודר בחלקת המלפפונים בדַצָ'ה שלו, והתייצב לשחק את תפקידו. איך הוא יבב: 'ארץ איומה! אנשים איומים! אי, קיבלתי שם את מנת חלקי! מלחמתיות, גזענות! מדי חודש – לצבא! את הרוסים שונאים, את הערבים שונאים! כמה אתם חושבים עולה שם עוף? עשרה דולר, עשרים! הכול מתייקר! בספטמבר – עשרה, באוקטובר – כבר שלושים! עוף! מכרתי את מכנסי האחרונים!' ומורח על פרצופו דמעות-תנין.

אבל גם המחזה הזה לא עזר. גרקה העיף את ראש הארגון הבדוי מהדירה.

נו, תנחשו, מה הם עשו? המנכ"ל נסע לו, אבל לפני זה חילק הוראות סודיות לכולם. ואז הם פתאום התחילו לחלות, אחד אחרי השני, בצורה סופנית, כמו אלה. קרובת משפחה ממחוז סומי אחזה בליבה היקר, למוּרה או-טו-טו הפלה טבעית, אם להאמין לבעלה הצעיר שכורע תחת כובד האסון, והסבא בכלל הפסיק לנשום. אבל מה שבאמת לא ייאמן – הדוד ואדיק האגרופן התכופף, ולא יכול להזדקף. דלקת גיד-הנשה.

ודווקא כאן ידידי הטוב נשבר. הרים ידיים. ובא סוף מר לכל החלומות. עד עצם היום הזה הוא גר במוסקבה. אם מישהו לא מאמין לי שהכול אמת ואמונה, אני מוכן לתת את הכתובת שלו. אם תזדמנו למוסקבה, תוכלו ללון אצלו. בכל מקרה – צו"מ, גו"מ, 'עולם הילד'…"

"מנוולים הקרובים האלה!" נאנח אהרונוביץ'. "הנה, גם דודנית שלי מצד אמה…"

תחנת "קַמִישֶׁנְסְקָיָה"

הנה, בגלל הפיטפוט הזה פיספסנו את התחנה "קמישנסקיה". שם בימים ההם, פלקנברג ניסה לסחור בפיטריות זבובים טריות, כדי לרכוש בקבוק משקה נוסך שיכרון "תפוחים-פירות" ברובל אחד ועשרים ושלוש קופיקות, לתשעה-עשר אחוז כוהל. תוך כדי המסחר הסביר לכולם, שזאת עוד שאלה גדולה, איזה רעל קטלני יותר – של הפיטריות שלו או של הביזל "שלהם". בין פיטריות-המרה ו"המוות החיוור" התגנבה לשקית פיטרית-אדל מקולפת אחת, לא רק בטוחה מבחינת הבריאות, אלא גם מוכנה לאכילה. אח, איך שהזמן עובר… חבל על הזמן.

מחלף "אִינִיָה"

גיבורַי האלמותיים המשיכו את נסיעתם במצב רוח מרומם בשל התנועה המהירה בכיוון הנכון, התמוגגו מריח האדמה והאדם הכפרי, שבדרכו הנצחית סוחב איתו את כל חפציו השאולים ממוזיאון פלאונטולוגי. הם הביטו בחלון על נחל איניה המתקרב והולך. רכבת הפרוורים אמורה היתה לחצות אותו בגשר הרישתי, המעורר בדמיונם את דמותו של מגדל אייפל, שהופל על ידי הוואנדלים וקרא בכל צלעותיו ומיפרקיו להומניות האבודה שלהם. דלת הקרון זזה הצידה בקול יבבה, והכניסה פנימה את "הנכה בעד ארצנו, תנו חמישיה ללֶבֶּן, הבר'ה, האל יצילנו". על חזהו השקוע תלויה מפוחית, מעוכה בידו הקשה של הגורל, ולעיניו העכורות כלשלשת ציפורים מבט מוזר ומרוחק. והרפרטואר שלו מוכר לבני האלמוות עוד מימי האביר אִילִיָה מוּרוֹמֶץ, מאותם ימי קדם של הקַאלִיקוֹת – הזמרים העיוורים, אשר נדדו בדרכים, נקשו במטות ברזל ששימשו לאותן דמויות פולקלור במקום רגליים-ידיים, תמול-שלשום עוד היו, אך אבדו בינתיים, טילטלו את כאב נפשם השגור והאותנטי מכפר לכפר עם מפוחית טַלְקִית או עם אקורדיון צרפרתי שפכו-הזילו את נפשם בשיר מרגש על הקולגה שלהם הזִ'ידוֹבִין סוֹלוֹביצ'יק, הזמיר הגזלן, אשר עף לו, הפסקודניק, לארצות הקיץ הנצחי, ומשאיר את המאוהבים לבכות. ובאמת, תמיד היה שם איזה קליק, הקאליקות קלעו בול, ובכו החורשים האומללים יחד עם נשותיהם וילדיהם הקטנים. אין מה להשוות עם קליפים של היום, אפילו עם להקות רוק קשוחות, עם אליס קוּפר וכל הקאליקות האלה, שלֵפֵּשׁוֹנוֹק מעתיק לכל המעוניין תמורת רובל אחד.

בני האלמוות, שתמיד תוחבים את אפם לעניינים לא להם, רוצים להזמין מהפייטן העממי את השיר ההרואי "זכור, זִיאַמָה-זיאמה, ת'מטח של 'אַוּרוֹרָה'", אבל הרכבת כבר מתנשמת ועולה על הגשר. והנכה נשען על דלת הקרון ופוצח בשירה קולנית למנגינת השיר על סְטִיֵנְקָה רַאזִין:

"אבא-אבא, המכמו-רת

גר-רה את ה-גוויה!"8

נסיכה פרסית

שתי יממות הרכבת לא זזה ממקומה. הסגל הפיקודי אסר על כולם לצאת מהקרונות, "בהתחשב בהתקרבותנו לחזית", כמו שקוריצקי אמר, ואת הגדוד נעלו מבחוץ.

"בפחית כבושים דגיגים, עייפים, מתמוגגים," פיזם הטוראי פיינמן בנימה מזוכיסטית.

"מתחיל להקיא," נחר הטוראי פלקנברג.

"תגיד תודה שיש פה חימום," הגיב בריפיון הטוראי וורגר. " "גם נורה התקינו…"

"תודה על כל, אשר החראת!" התפוצץ פלקנברג. "על אור פניך, על חוך ידיך, שבזכותם אני קיים!"

"הלו, כמה עוד אפשר!" הטוראי אהרונוביץ' הצטרף למרי. "באו מים עד פופיק! למה הפרידו מאיתנו את הבנות? באורוַת הסייחים הזאתי אפשר לטרוף ביצים קשות".

"מַארִיק, טענותיך הרי חסרות שחר," מלמל וורגר בקול תשוש. "השאר נא את האלוהי לאל ואת הקיסרי לקיסר".

"אהה!" התגולל עליו אהרונוביץ'. "זאת אומרת – לבוסים מגיע קרון שינה עם משרתות, מגזין 'אוֹרוֹן' עם תשבץ וופלים 'לימון', ואנחנו, כנראה, בשר תותחים!"

"ואתה, אם אינני טועה, אתה מבקש למצוא כאן צדק חברתי וזכויות קונסטיטוציוניות?"

"אני שם על הכול, סֶרְגוּנִיָה! רק הצבא המשלשל הזה עולה לי על העצבים. לכבוד מה הם לא הפסיקו לנג'ז לנו על השלום שלהם? עוד בחיתולים אכלנו את הדייסה הזאת. אני, מן הסתם, לא איזה יוצא דופן, למרות שנולדתי בניתוח קיסרי. אני תוצר של אותו חינוך. ואחר כך מתחילים: נוח-דום, דֶפֶק-סדום! לשבת-לקום – זין לקומקום! פוי! ומשום מה דווקא עלי מתלבשים כל הזמן".

"מתחיל להקיא," פלקנברג חזר על איומו.

"הרב-סרן שלנו, צָלָשְׁנִיקוֹב, אתה זוכר, סֶרְז'," המשיך אהרונוביץ', "בשעורים שלו תמיד היה נדבק אלי: 'אהא-ארונוביץ', מה אסה ממסמס בעיניים, אסה מסלגלג! אסם לא עד כדי כך קסרי ראייה שאסם חייבים למסמס בעיניים!' ואני מה זה קצר ראייה, וזה לא בעיה שלי שהקלגס הזה הורה לבוא לשיעורים החראיים שלו בלי משקפיים. ואיך הם הצליחו להבריג אותי הנה עם ראייה כזאת? אני בכלל לא מבין!"

"אני, מַארִיצִ'יק, סובל לא פחות ממך," התערב הטוראי קליאצ'קין. "אבל משום מה אני צריך לשמוע איך אתה מצלצל פה בביצים שלך. וזה בא במקום ספר טוב או איזו שיחה מרתקת עם vis-a-vis אינטליגנטי. במה חטאתי!"

"נו טוב," לפתע נשמע קול מאחת הפינות החשוכות, ופרצוף לא מוכר, רדום, עם אף דבוק ללחי הופיע מתחת לשק מאובק. ככל הנראה, הוא ישן שם במשך יומיים. "נו טוב, רבותי… איברים בוכים בלילה! אין דבר, נענע לזעקות של האורגניזמים המסכנים. אספר לכם סיפור של אלף לילה ומג'נון, ובניגוד לכל היוגורט שאתם יונקים מהספרות הסובייטית המתקדמת, הסיפור שלי הוא אמיתי ולקוח ישר ממערבולת החיים".

"ועם מי יש לנו כבוד, אחא?" שאל וורגר בחשדנות.

"וכבודכם לפניכם מונח, ושמו סַשָׁה בֶּרְדִיצֶ'בְסְקִי, והוא כתב של ירחון המדע לילדים 'רֹאשָן', המוסף לעיתון 'בעד המדע – לסיביר', הביטאון של מחלקת סיביר באקדמיה למדעים של ברית הקהיליות הסוציאליסטיות הסובייטיות. ובשליחות עיתונאית אני כאן, איתכם. והסיפור הוא על בת דודתי וִיקְטוֹרִיָה מהעיר קוּיְבִּישֶׁב, השוכנת, כידוע, על הגדות הציוריות של הווֹלְגָה. ואת אותה וִיקָה, בינינו, תמיד היו שמים לי למופת: 'שים לב, פהקן, – גם פרח של ילדה, וגם לא עושה שטויות, לומדת יפה, לא כמוך, וחוץ מזה היא שברה שיא מחוזי לנוער בשחייה'. אז בגלל השחייה הזאת קרה כל מה שקרה…"

"ועל סמך מה, בעצם," קטע אותו וורגר, "אתה זומם לספר לנו את הסיפור הפרובוקטיבי שלך?"

"שתוק, סרז'!" צעקו על וורגר מכל צד. "לא רוצה לשמוע – תכניס ת'ראש לפי-הטבעת שלך!"

"שימו לב! אסור לנו לשמוע סיפור!" התקומם הטוראי רפאלוביץ'. "אצל מי הפקיע שַׁ"ץ את ה'סְפִּידוֹלָה"9? ואתה עוד פותח פה!"

"אז זהו," המשיך כתב של ירחון המדע לילדים, כאילו דבר לא קרה. "פעם אחת המאמן של ויקטוריה המאמן, פִּיוֹטְר אִיוָנוֹבִיץ', קורה לה ומציג אותה בפני ראש מנהלת התיירות של המחוז. וזה לוחץ לה יד ולוטש שיניים. 'את,' הוא אומר, 'בהתאם להמלצתו של פיוטר איוונוביץ היקר, מוזמנת אלינו למשרה מלאה של הנסיכה הפרסית. ברכות,' הוא אומר. ומספר לבת דודתי, מוכת התימהון, כמו שאומרים, את מעשה אליעזר והגזר: 'מצבנו,' הוא אומר, 'הנוגע לנופש התרבותי ולבילוי האסתטי של העם העובד, ממש על הפנים. אף על פי שבתחום הבירה 'זִ'יגוּלְיוֹבְסְקוֹיֵה' ובענייני הווֹדקה תמיד יש השלמות יתר של התכנית, הוא, כמנהל חדש לא יכול להסתכל בקור רוח על הפן התרבותי-ההשכלתי. ובכלל, כל הזמן הוא מחפש רעיונות חדשים. והנה, נולד לו פרוייקט מצוין של אטרקציה חדשה. בכל ערב עושים טיול סירות עם הצגה תיאטרלית לאור הירח והכוכבים. המחיר, אם אני לא טועה, שלושה רובלים לראש. כבר הביאו מחברת הקולנוע 'טוּרְקְמֶן-פִילְם' את שלוש הסירות 'חדות-החרטום', בכל אחת של עשרים מקומות ישיבה, וחתמו כבר הסכם עם סולן האופרה, החבר מוֹבְשֵׁנְזוֹן ועם נגן האקורדיון המלווה".

"מתחיל להקיא," נחר פלקנברג פעם נוספת, אבל אף אחד לא שם אליו לב.

"זהו… האזרחים נופשים על מי הנהר, נהנים מהרוח הרעננה ומהמראה הלילי של חופי הוולגה השחורים. החבר מובשנזון שר שירים ורומנסות של העם הרוסי. השיא של הערב הוא שיר כלל-לאומי על סְטִיֵנְקָה רַאזִין והנסיכה הפרסית. ויקה והחבר מובשנזון צריכים לבצע את השיר בצורה תיאטרלית, ובסיומו הבריטון הכביר 'ישליך אותה הנהרה, לגל הוולגה הגועה', לפי מלות האריָה הקלאסית. וכיוון שהיא שברה את השיא המחוזי, אין להם שום סיכוי למצוא יפיפייה אחרת בעלת עיני-איילה, שתתאים כל כך לתפקיד. ומגיע לה שכר עבודה הגון למדי בתקופת חופשת הקיץ".

סשה קטע את סיפורו באמצע, גירד את צווארו הזיפני, הדליק סיגרית "צפון" מצחינה מתוצרת בִּיְסְק, אותה קיבל מרפאלוביץ', והמשיך לספר תוך הנאה מתשומת הלב של הקהל.

"מה אתם אומרים? גדול! אבל זוהי עוד רק ההקדמה, ואילו הרומן מתפתח בצורה הבאה. בתחילה הכול הולך כמזמור. מובשנזון, כמובן, לא כל כך יודע להקפיץ נסיכות, אבל איכשהו הכול עובד חלק. בקיץ הפרוליטריון זורם לשם בלי הפסקה כמו מים מינרליים, ההרשמה שבוע מראש, המנהל זוהר מרוב שמחה, המאמן גאה, וכבר מתכוננים לשלוח לשם כתבים של הטלוויזיה המרכזית. אבל הנופשים, כדרך הטבע, שואפים להינפש מכל הלב, כלומר: מלקלקים וודקה ומפריעים לסולן ומשבשים את שירתו בשירת הברבורים הברברית שלהם. הנפש הנופשת דורשת מין מרחביה וחיי דרור, נכון? האמנים והשייטים כבר דיווחו להנהלה, אבל ההנהלה רק מחשבת רווחים ומשיבה ברוח כזאת, שההשכלה התרבותית ההמונית של כלל התושבים חייבת להתבצע באופן הדרגתי ובלתי טרדני, כך השאדם העובד לא ירגיש שמחנכים אותו, אלא יבלה לו בכיף, ובאותו זמן התרבות תיכנס בו ישר דרך תת-קרום המוח.

ואז פעם אחת איזה שמוק מצומק שמצץ וודקה כמו ספוג, התחיל להעכיר את מים בדיוק בעיצומו של השיר הטראגי. קודם הוא ניפנף בפני מובשנזון באצבע משולשת ויחד עם שני סחבקים שלו צרח: 'הוקי – משחק הרוסים', וזה הפריע לביצועו ולקליטה של הזימרה המקצועית. ואחר כך הוא זחל על ארבע לאמצע הסירה האמנותית ולא איפשר לסיים כמו שצריך ב'והשליך אותה הנהרה', דפק את עצמו על חזה העוף שלו וצווח כמו מטורף, שהוא בצוות העבודה שלו הוא מייצר איזה זבל חמוץ-מתוק פי שלושה מהמתוכנן, ולכן הוא דורש מכל המדינה להצדיע לו, ובא לו וגם מגיע לו, לגיבור העמל וחבר המפלגה, בזכות שירותו הנאמן למען העם והקומוניזם, להטביע את הקונטרה הזאת במו ידיו. ונאחז, הפוץ המפוצץ, בתחפושת הפרסית. רוב הנופשים השיכורים תומכו בו, בעיקר הנשים, והן אפילו מסיתות. הן צועקות, שכבר מזמן צריך להטביע אותה כמו כינה, את המגיפה הציונית הזאת, שירתה כבר באיליץ' ועכשיו היא עוד מרגלת ומדיחה, השרמוטה, את הנוער המצוין שלנו. וכל מיני דרישות עובדים נעימות מסוג זה. וכאן, יקרַי, נשבר לה, לבת דודתי ויקטוריה. היא הסירה את החבר השיכור מהמדים התיאטרליים שלה, תפסה אותו במתניו הפרוליטריות, וכמו בסרטים הטילה אותו למים, בהתאם לג'ינגל הפסאודו עממי. כזאת היא ויקטוריה של צי המלחמה הרוסי. מה אני אגיד לכם, יקירי, לשמחת כל משפחתנו וכל האנושות המתקדמת, השייטים דגו את אותו חלוץ עבודה והחזירו אותו לצִוותו הנאמן".

סשה הקיף את הקרון במבט מרוכז, ופלט רקיקה מלאת הניקוטין.

"אתם מצפים אפוא למוסר השכל," הוא פנה ישירות לוורגר. "קרוב לוודאי שאתם אפילו חוששים, שמה יהיה בו מן פרובוקציה ממולחת נגד השלטון, נגד הפועלים או, חלילה וחס, אפילו נגד האיכרים? לא היה ולא נברא. מערכת המשפט לא טרחה מי יודע מה. אכן, את מי, תגידו, היו צריכים לחבוש? את ויקה, את חלוץ העבודה השיכור או את החבר מההנהלה שהמציא את האטרקציה המסוכנת? ומחלקת החקירה סברה בחוכמה, שטוב תעשה עם תיתן לעניינים לזרום מעצמם, תרחץ בניקיון כפיה במים הכבדים של גדול נהרות רוסיה, ותשים כף על פיה. אז מה קורה עכשיו, חבריא, בעיר קויבישב? שום דבר לא קורה שם. פסלו של וַסִילִי אִיוָנוֹבִיץ' צַ'פַּאיֵב עומד במקומו, והאזרחים יכולים, כמו תמיד, כמו לפני שנים, להתפעל למראה איבר המין של הסוס, כשהם מסתכלים מרציף של הוולגה. הסירות חדות החרטום לא שטות, המזמור הרוסי-העממי עם הסיום מלא הדם לא מושר, ומה שחשוב מכל – אין שום מוסר השכל ושום מסקנות אישיות…"

"אתה," קבע קליאצ'קין בהתלהבות, "פשוט הגאון מבין מספרי הסיפורים! רוצה מסטיק? יש לי 'ריגלייס'".

הטוראי אהרונוביץ' כמעט בכה. הוא רצה שהמלחמה תסתיים, שהוא ייסע עם סשה ברדיצ'בסקי בקרון-תאים לעיר קויבישב, ושם יכיר את ויקה, ומיד יראה לכל העולם שהוא לא סתם גפרור, שבעניינים האלה הוא על הגובה, קָוַלֵרְגַרְד אמיתי, ולא רק הוא אוהב בנות, אלא גם בנות אוהבות אותו, כולן אוהבות, ומורידות לו בעדינות את המשקפיים, וגם ויקטוריה, ואומרות לו שהוא חייב לרחם עליהן, הן סבלו יותר מדי, חיכו לו יותר מדי זמן, והוא פותח כפתורים כאלה קטנטנים של חולצות שלהן, ובידו השנייה גולש מלמטה למעלה על גרבי-המכנס הלבנים, והיא, והזאתי שורטת בציפורנים הזעירות והחדות שלה מתחת לפיטמה השמאלית שלו, ולוחשת לו: "מאריק, מַארִיצִ'יק, מַארְצֵ'לוֹ"… [בהמשך כתב היד תשעה עמודים של טקסט פורנוגרפי, חסר עניין אמנותי] …ובשביל זה בכלל לא נחוץ צאר-התותחים10 כזה עשוי ארד, כמו שיש לסוס המירוץ של צ'פאייב בקויבישב על הוולגה, כי בקיץ שעבר אמרה לו לֵנוֹצְ'קָה אחת מקויבישב על האוֹבּ, שכל איבר שלו מה זה מחשמל, ממטירה אידיוטית לגמרי, בינינו, ולמה אפשר לצפות בחור כזה, בדרום-מערב סיביר, עם צרכניה אחת לגיזרה שלמה? אין לך סיכוי בקויבישב… שב ועשה ת'צרכים…

וברגע זה הטוראי אהרונוביץ' היה כבר לגמרי מוכן להתפרץ בבכי, הדמעה הראשונה כבר תפחה בעינו קצרת הרואי. אבל תנועה פתאומית של הרכבת, שזזה פתאום ממקומה הוציאה אותו מהטראנס.

"הפליגה. אך לאן נשוט?"11 חשב לעצמו הטוראי זינגר. "ולא דרכינו דרכי הרכבת ולא מחשבותינו חישוביה".

גרסה עברית של המחבר

 


1 תמונת נוף ים מפורסמת מאת אַיְוַזוֹבְסְקִי.

2 נקודת עצירה.

3 וְלַדִימִיר אִיוָנוֹבִיץ' דהל חיבר את המילון המפורסם של השפה הרוסית החיה באמצע מאה ה-19.

4 חוקר תרבות ומבקר ספרות נודע בחוגי הפוסטמודרניזם הרוסי.

5 מתוך "היי שלום, רוסיה הלא-מרוחצת" מאת לרמונטוב.

6 שמות הקניונים הגדולים והמפורסמים במוסקבה.

7 פעמון ענק שבור אשר ניצב ברחבת הקְרֶמְלִין.

8 מתוך "מת" מאת א' פושקין.

9 הדגם היחיד של מקלט רדיו מתוצרת בריה"מ שקלט גלים קצרים.

10 תותח עתיק ענקי שמוצג בכיכר אדומה במוסקבה.

11 שורה אחרונה של השיר "סתיו" מאת א' פושקין.





































מודעות פרסומת