:

נקודא זינגר: מבט אל השממה, אל השְמָ, אל המה, אל השם מה

In נקודתיים: 1 on 2 בנובמבר 2013 at 00:32

 

שכבתי בשממה כאין גוויה

וידבר אלי קול יה:

(א. ס. פושקין)1

כל "דור מדבר" המשרך את דרכו מעתיד זוהר אחד למשנהו, זוהר יותר מקודמו, מוכה בהלם ראשוני קשה מהתנגשותו הגופנית באותו מדבר עצמו, כלומר, בשממה ובישימון, על כל דלות החומר שבהם.

מדבר מכל צד, מדבר מכל צד,

ואין אף טיפה של נוזל מחיֶה.

כאן חי וצומח – בהרס מוחלט

כמו בסאגה קדומה מפחידה.

בזעקה כזאת, תמימה כביכול, מטיח בסביבה השוממה נציגה של הספרות הרוסית, שרגלו דרכה זה עתה על הקרקע החדשה שמעולם לא הבטיחה לו גן ורדים. בואו נשאיר בצד את הדר סגנונו, נתרכז ונדון במהות דבריו. ננסה לנקוט בשיטה התלמודית הבדוקה. נשאל את עצמנו: מה מפריע לשלמות התפיסה? הבעיה טמונה ללא ספק בשורה האחרונה, העומדת בניגוד מוחלט לנטורליזם של שלוש הראשונות. מה היא, אם מותר לשאול, "הסאגה הקדומה המפחידה" הזאת, אשר מתגלה על-פני חוֹלוֹ של הנוף הריק לאחר שצפה ועלתה ממעמקי מוחו המלוהט של המשורר? בהקשר זה מדובר, כמובן, בתנ"ך. ולמה כל-כך היה נחוץ לו לקרוא לספר קדום ומפחיד זה "סאגה"? הרי סאגה בתודעתנו הנאורה מתקשרת עם קווי רוחב שונים לחלוטין. הסאגות של איסלנד הקדומה קרובות ל"ברית הישנה", מעבר ליושן, מתוך כוונה לשמר את הזיכרון הלאומי המעוצב בסיגנון חסכוני. האיסלנדי והיהודי גם יחד שונים מ"אִיוַן ששכח מאין הוא בא" בכך שהם מתחקים על שרשיהם דורות רבים לאחור. מן הבחינה הזאת התנ"ך הוא באמת סאגה שבטית של הבדואי גלוי הלב שלנו, ההוכחה היחידה לברית-מיעוט-הדמים עם ארץ ישימון זאת, אותם ברית ומוצא שמפחידים אותו כל כך. ובכל זאת, עדיין נשארת בעיית הגיוון הנורדי של אותו דימוי. אל לנו לשכוח כי בתודעתו של יוצא רוסיה הסובייטית, – שממת השלגים תופסת מקום טבעי יותר מכל שממה אחרת. הפתוס הרגיל של סיגול שטחים "לבנים", אנשי פַּפָּנִין ו"צֶ'לוּסְקִין" (כובשי השממה הצפונית), ארקטיקה, אנטרקטיקה וכל terra incognita שעוד תתגלה, עוזרים לו במידה מסוימת לעכל את חוויית המדבר המצוי אצלנו.

החפירות מעלות כמויות של חול. אם נחקור את הנושא לעומק, אם וכאשר, נראה את שתי המגמות הנ"ל ביחסים שבין השירה הישראלית-הרוסית לבין המדבר, דהיינו: התבוננות בו דרך העדשות הכהות של התרבות העולמית ורצון עז להחליף חול ואדמת-חומר בקרח ושלג.

אילמלא לקח טיפולוגי זה, לא צריך היה להקדיש תשומת לב רבה כל-כך ליצירתו של מר אַרְקַדִין (צֵיטְלִין). כתיבתו הצנועה לא השפיעה על הדורות הבאים של המדבריסטים. לדמות שהאירה דרך האבן להולכים בעקבותיו על פני הגריד המקומי, לפני שהסתתרה בצל העיר ובעיר הצללים, לדמות הזאת קוראים אַנְרִי ווֹלוֹחוֹנְסְקִי. במסע שלנו בשיירה השירית העמוסה באוצרות אסתטיים כדאי לעצור עכשיו, "בזמן כיוון התזמורת". זוהי בדיוק תת-הכותרת של הפואמה "שממה", בה נדבר מיד. חשוב לציין כי למרות העובדה שהפואמה נכתבה ברוסית, היא מובילה אותנו ממצב הריק, השולט בגישה הרוסית, לתפיסת המלה והניתן לחוש-המישוש כתפוחי סדום, המלאים באוויר הזייתי בלבד, ואף הוא איננו אוויר אלא תעתוע:

השם "שממה" מופיע באוויר

מי יבהיר לנו את משמעותו ואת מלאכתו? –

 

מלאך השם המדיף ריחות כה נעימים

כשהוא מתכסה באוויר? –

הוא – הממלא את תפוחי סדום

בצמח השיכרון המקומי המתרומם?2

הפואמה מובילה, אני אומר, משיממון של בור התזמורת, מציפייה מגומגמת לנס, מן השממה – אל המדבר, שבו, על פי התפיסה העברית, מתרכז הדיבור:

בינתיים היא רק לומדת לדבר, אבל עתידה לצלצל,

לשיר ולילל בדממה.

גרונו של המשורר לח ונשמתו יבשה כצוואתו של מנדלשטם. אכן, אנחנו נמצאים בהמתנה לסימפוניה היעודה, במעבר משפת השתיקה הגולמית, שפה של ציפייה, של הזיות מיסטיות ושל רמזים תיאולוגיים – אל דיבור אלוהי, בזמן שהכלים מצטרפים לתזמורת והיא מכוונת את עצמה. הפואמה כולה רקומה מצלילים מסתוריים אלה. סודם עשוי לעתים להקסים ולשבות לב, אף יותר מיצירת מופת הבאה אחריהם:

– ראה: רוח האבק

עולה לאישון העמוד

וצועד בו, וקולו מוליד

את עפר המלה היבשה.

אנחנו כבר שקועים בריבוי הקולות, כל כלי מפיק את צלילו, אבל זה חזיון, כי תואם הצלילים עדיין חסר. מקומו של המנצח המתמהמה, שאמור היה להוביל ערב-רב של קולות, תופסים שדים שמקבלים צורה של עמוד-ענן, והוא הופך לשעיר לעזאזל, אשר אינו מוביל אף אחד לשום מקום, אך מתגלה כגולה-עולה-חולה:

צעקות של להקת רודפיו –

במספרם המלא: של עדר ועדה

וכנופיה וחֶבֶר וחמולה

– – – –

במדבר עומדות לפניו בהילה,

במקום שומם נופלות אחריו בהילה,

ולאן שיפנה

בכל מקום הוא רואה – אני, האומלל!

ובכן, הדרך במדבר, בהתאם למקורות, הפכה להימצאות במדבר, לנדודים ולתעייה, לדרך המחשבה ולאופן הפעולה.

הו, הוא – מסכן, –

הו, – הוא אומר, – נודד עלוב אנוכי, באמת ובתמים,

בדואי מבודד,

– – – –

– ולאיזו ארץ אבות שייך אביו האבוד?

– השאלה היא אינה מִן הפשוטות!

לגבי המשורר הרוסי-היהודי בישראל זוהי שאלת בחירה מדומה, שאלה של הגדרה עצמית הצהרתית:

ההוא, שקוע בהרהורים, רַקָע ברגלו הקטנה והשיב לה:

– מעתה בירתי ואנטרקטידה שלי כאן,

כאן אטלנטידה שלי וארץ אבות ההבלית!

זהו זה. מי פילל ומי מילל! כבר הזכרנו את אנטרקטידה, את שממת הקרח האינסופית, בה מסתתר ומתעה הזוהר הצפוני-הדרומי. לא במקרה באמצע שנות ה-80 שידורי החוץ של "קול ישראל" שובשו במשפט שחזר על עצמו פעם אחר פעם באוויר המטמטם: "וסיימו את משמרתם ביבשת הקרח". הבחירה החופשית נעשתה. האורות כובו. והקהל עוצר את נשימתו:

ולקראת ערב השממה תשקר:

מתחילה בה תנועה לקראת הרמוניה

נעימותיה ישתגרו ברקמה של גוף הסימפוניה

אבל בעקבות הקונצרט הליילי, שהוא רק תעתוע נוסף, באור הבוקר, כנראה רק דימינו את הקונצרט, את הסימפוניה ואת ההרמוניה. הכלים טרם כוונו, אנחנו עדיין בשממה, וקולו הארסי של המשורר ממליץ:

– לָמדו שפות זרות,

הו גולים!

בכך, למעשה, אפשר היה לחתום את המאמר על אודות דימוי המדבר בשירה הרוסית-הישראלית, ובכלל לסיים את הסיפור על כל התופעה התרבותית המסובכת הזאת.

אֵילו מלים אמצא עוד במדבר.

אבל הנדודים נמשכים בהצלחה גוברת והולכת, לכן מן הראוי שגם אנחנו נמשיך ונצעד בדרכנו הזרועה קוצים ויהלומים. בצאתו לאירופה, אל לשונותיה הזרות, וולוחונסקי השאיר אחריו באמצע "מדבר התרבות" דור שלם של גולים חדשים, אשר מצאו את קולם בתנאי יובש קשים. בין הראשונים רקע ברגלו הקטנה מִיכַאֵל גֵנְדֶלֶב. בואו נעצור רגע על הרחבה השירית שבה דישדש ואותה כבש. בשירו "האלגברה של הרוח", שנכתב בשנת ה-80, הוא מתאר תמונה עלובה עד מוות של טבע, שהפך לסביבת מחיה:

חול רקיע כיפת השמים חול אור לבן סביב

סולם קולותיו פשוט לעומת המִרקמים המתעים של אנרי הסימפוני. אופיו נוגה ועגום-נפש:

רוח עומדת וללא הפסקה שורקת

שקט שלה על פי לחן מאוס בחיבוק שרוולים,

שרווליה החלולים על חזה המדבר

מסע זה במדבר מנבא ריפוי בעיסוק לעתיד לבוא בגיהינום:

לברור את ערימות החול באולם הגולגולת הלבן והריק

לקול דממה דקה.

התמונות הללו אינן אלגוריות. מי שחווה חמסין ממושך אינו זקוק לפירושים.

אבל גנדלב, כמשורר רוסי-ישראלי, אינו מסתדר במדבר בלי שלג, גם עם השלג שלו שינה את יסודו ונעשה לאבן, מפני שבפואטיקה של גנדלב משנות ה-80 מתאבן כל דבר חיצוני שנכנס לאזורו המיתי, לרבות דשא ומים. הכול מתאבן במעבר מעולם הטבע אל העולם הקסום של המוֹנוּמנטליזם הארכאי. ואם נביא בחשבון גם את נקודת מוצאו השירי של הארכאיסט המעולה שלנו, נראה מיד כי פגע באבן אבן ויצאו ניצוצות. נזכור את סנקט-פטרבורג – עיר האבן הקדושה. מן האסכולה השירית והמיתולוגית של אותה עיר יצא גנדלב למדבר. נזכור את פרש הנחושת על נחשול האבן שלו. הלא גנדלב שולח אותו לעזאזל, בדומה לגיבורו של פושקין, כשהוא כותב: "הִסוֹגוּ, מֵי האבן!" ובתשובה לנימה האימפריאלית של רוסיה הגדולה בונה את הפרש הנודד שלו מחומרי הגלם המדבריים:

על דבּשתו המאובנת

– מראהו כה בלתי-נסבל –

חיית-השחר מתרוממת

בריקודהּ המפותל

על תל גמל אפור כאפר

שוברת רכס בקו תפר

ובברדס לבן של מת

את רִיק השרוולים שוטחת

על פני מדבר סלעי, פותחת

את חור פניה הוורוד.

באמת ובתמים אפשר להמשיך במלים של פושקין: "זריחה אחר שקיעה רודפת –// לליל נשאר חצי שעה", כאשר "ארגמני, מאוהלו// יוצא הצאר// מפחיד מראהו// ותנועותיו זריזות, יפה הוא –// כולו כרעם אלוהים".

כך המזרח הקדום נפרש מ"שפת יְאור נְיֵבָה", מהאקדמיה לאמנויות, שלידה שוכבים הספינקסים הבלתי נשכחים. רק אז אנחנו מתחילים להבין במה מדובר כאן:

המוות

יושב במדבר

פניו מצרימה

היציאה למדבר היא תמיד יציאת מצרים, היציאה מן העבר האימפריאלי. כל מי שיביט אחורה ייפול לידי המוות, יתאבן ויהיה לנציב מלח. לכן עדיף להסתכל קדימה. ואפילו את דלות הנוף צריך לקבל באהבה. והמשורר מכריז:

נתתי שם חדש לאהבה

הייתי

אז אדם

אדם אמר:

"מדבר"

בעצם, אין לך ברירה, אם אתה מתכוון לבנות פה את מגדלי האבן הפורחים באוויר של המעצמה השירית החדשה, כפי שבנו אותם על אדמת הביצות התובענית. אל לנו לשכוח כי ענייננו בשירה, והיא בהבלותה מסוגלת להישען אפילו על חולות רופפים, השולטים בשטח הביניים, אותו הגדיר המשורר וְלַדִימִיר טַרַאסוֹב במלה נרחבת אחת "ממולדתלמולדת".

בואו נעצור את הגמל שלנו על-יד מחנהו של משורר זה המעורר את סקרנותנו. אפשר רק לקנא ביכולתו להסתגל לתנאי המדבר. עושה-הנסים המנוסה הזה מצליח לגלות מים בחולות היבשים ביותר, ואף להפוך לנוזל מחייה את עצם היפוכו. אך יכה בקולמוסו, והנה – נא לשתות לבריאות. אפילו קילוחי אבן מדברית הופכים בידיו לזרמי מים חיים, אם כי לא לגמרי בלי כזב, כמובן:

כזב הוא אמנות

של זוב הנפש המובלת.

לדעת להוביל ולבלבל

כזיו המים.

מסוממים בלחשיו המגיים של טראסוב והמתמוגגים מחום, אנחנו כבר מתחילים לתפוס זרימה וזיו בממדים מולקולריים:

אם כן, מה הם חולות אם לא זיבוב

נאות?

"אף תלכּיד אדמה יהיה לעסיס" במקרה שסוחט המיצים הזה יטפל בו. ואם, במקרה הרע, לא יצליח לגלות את מקורם של מי עדן, טראסוב לא יחוס על בשרו העסיסי:

צהרי היום סחטו נוזלים מצילי,

לחצו ורבצו על כתפַי בגופו של החום.

"לא די לו בפלשתינה", כמו שהוא עצמו ציין, הוא עוד הולך לסיני, לפונטוס, אל האורים והתומים המדבריים בחיפושיו אחר נוזלים חדשים. נו טוב, במשקאות הוא מתמצא היטב, לא ייבהל, לא ייוותר על ביזל כלשהו, שמציגים ומגישים האלילים המפוקפקים מבחינת משרד הבריאות. והוא אף יסית:

צוף וצפצף לי בקצף שפתיים.

תן לי לטעום מצוף הלהבה,

מי שלא תהיה.

בן החולות, ינוּקא המדבר, הוא צוחק בצחוק עוקצני על הקינות האופייניות של עולים-גולים, אשר ממשיכים לבַכוֹת את חייהם בתנאים מדבריים ובריק השממה:

אכן, אתם על רִיק, על ריקנות!

לרִיק –

אני דובר דיבור כדי למלא

רִיק המדבר! נו? למלא!

למה לא? קל לו לומר: "צליל. מטרה. בצלם. הצלה!" רבים הזרימו כאן זרמי מלים, מילאו בחלקי הדיבור את הנוף המדברי, אך הכול נספג בחול, נקלט. ובינינו – תודה לאל! הרי כאשר המשוררים מתאוננים פה על הריקות, הם מתכוונים בדרך כלל להֶעדר הקורא, ואילו הם, הָעדר הנודד והרב-קולי, לא יחסרו בחולות שלנו כאפיקים בנגב. לכן האמירות הנ"ל של המשורר מסוכנות מאוד. באזורנו מסוכן גם לשתות מתוך מקורות לא מוסמכים. הוא עצמו מזהיר אותנו במשלו המוקדם, המעשה בשני מעיינות ירושלים. אם תלגום בהתלהבות מטופשת מאחד מהם, ודווקא מן הלא נכון:

תִקפא כעלעול מאובן ברפיון

כפוף מעל עַיִן דומם.

נראה שרק החוש הנכון והלא משובש מסוגל להוביל את המשורר האמיתי אל מקורות החיים. לכן, כאשר איליה בּוֹקְשְׁטֵיין, המשורר שחי כל חייו בחלל הייחודי והאוטונומי משלו, כאילו מנותק לגמרי מעובדות האקלים והנוף, אומר:

אני הולך אל מעמקי הדמדומים,

אל לגימת השממה

איננו מרגישים מבוכה של חוקרי הטבע. וכאשר הוא שואל:

לשם מה הנני כאן בשטח-בור?

לשם מה בשעה זאת?

אנחנו מבינים שהוא נמצא בזמן הנכון ובמקום הנכון. כאן, ברִיק הנשמה, בדמדומי האי-מציאות, נפקחות העיניים לראות ולגלות דברים שאינם ניתנים לחשיפה בחללים אחרים, מטופלים יותר ומרוהטים בסימני הציוויליזציה.

כמה גדול בשטח-בור

האור שהשממה עיקמה

"דמדומים" ו"פרברי-שממה" הם מושגי-יסוד ביצירתה של גלי-דנה זינגר, על הגבול בין שנות ה-80 וה-90, כלומר – בתקופת המעבר, על פרשת דרכים. עוד בהיותן תושבות פטרבורג היא שאלה את חברתה אַדֶל קִילְקָה: "אל פרברי שממה היית רוצה לחזור את או אני?"

והנה – אנחנו כבר בירושלים.

מבט אל השממה

אל השמָ… ?

אל המה?

אל השם מה?

מאה פעמים ביממה

אל המיטה המשחימה כארד פסלים

באור השמש ההלומה

באור השמש הפחוסה

הנופלת לאי-שם מאחורי הטיילת3

רציתם שלג? בבקשה! רק הביאו בחשבון – הוא יהיה מקומי. לא נצפצף על העובדה המטאורולוגית האומרת, שגם על אדמת-הפקר זו יורד שלג. המשוררת מביטה אל הנוף מבעד לשמשות הדלוחות בתלפיות-מזרח. והשלג, אשר מדמה את "האדמה שאינה שייכת לאיש" ל"דייסת סולת המתכסה ברישומי כפור" של שמי כיכר הסֶנָט, הינו מהות הזיכרון המטעה, ההזייתי והרופף, בדומה לכל ישות שנוצרה במדבר. הזיכרון הזה הוא דו-כיווני. "יומן מזויף" מצפה לשלג שיתחיל לרדת ברבות הימים ויבריק באור חוזר על אפלת העבר והעתיד.

"ייתכן שהשלג יירד אבל עד הבוקר יפשיר", ויוציא לחופשי "חיות קטנות וקפואות" של תת-ההכרה. מוזרותו של הנוף באור הירח מודגשת ב"השתקפות הירח במדבר מואב בלי משוא-פנים". האנשים הראשונים על הירח בעשותם את צעדם הראשון אל הבלתי-נודע, סברו שהם דורכים על קרקע שאינה שייכת לאיש, ולא שיערו כי עוד מעט תצא לדרך מכירת חלקות במאור הקטן, בלי לחכות לשבטים האבודים אשר קיבלו אותן כנחלה מלמעלה.

וצינת החלל החיצון קרובה לזאת של אנטרקטיקה החביבה שלנו:

ייתכן שכלל לא מחמיאה ובלי משוא-פנים

נראתה לך השתקפות הירח במדבר של מואב וקרוב עוד יותר

בבואת כתמי הירח

אך הכול די נקי

כמו מטת סדום שלאחר המוות

שסדיניה מרשרשים ומצטננים4

במקור הרוסי הציה וצינה מתחרזים (פּוּסְטִינְיָה – סְטִינְיֵיט). נזכור את החרוז, עם הזמן הוא ינדוד ויעבור כדרך הטבע אל מִיכַאֵל קוֹרוֹל (בתרגום עברי: "קר – מדבר") ויחזק את טענתנו כי רק הודות לקור משלים יוצא-רוסיה עם השממון של ארצנו השוממה, דרכה הוא "עף ומתנגש בכוכבים".

דניס סילק שבא מאימפריה אחרת, ניסה להקיף את ירושלים במי נהר, ולא במטרה להפריד בינה לבין המדבר, בדומה לאלבּיון הערפילי המבודד מכל העולם, אלא כדי להכניס את התנועה ואת זרימת החיים כתוספת ליציבותו ולעצלותו של המזרח המנומנם. באותה אנרגיה קינטית טעון גם הנהר של גלי-דנה זינגר, הזורם לשני הכיוונים. לא צריך לזכור את "אחורי החמור" של התאבנות המוות ואף לא במים מדובר: "אלצי עצמך לחשוב: נהר. אל תחשבי: מים".

"מכתב ראשון לאונה" מלא בשלילות, בסירובים לקבל בתור נהר דבר כלשהו שאפשר להחליפו בתודעה, שרק מלווה אותו, מזהם את דמותו ומעכיר את זרימתו:

לזכור נהר

לא עם כתם הנפט המתנוצץ

סביב קציצה ששטה הנה מבית חרושת "קירוב"5

אם כך, איזו דמות-נהר דוחה המשוררת הנמצאת במדבר? איזו שאלה לא תרבותית! את "יאור ניבה", כמובן! היאור הוא נילוס, שעל שפתו התענו והזיעו בעבודה קשה אבות אבותינו, והיו נחנקים בקציצות הלא כשרות ממזנונו של בית חרושת "קירוב". ואילו לנהר שאותו חושבת המשוררת אין שום אב-טיפוס חומרי, מפני שמדובר כאן, האמינו לי, בזרם המחשבה עצמו, בעיקרון של תנועה טהורה, המשנה את חללי הפנים והחוץ בצורה כזאת, שהם מתחילים לזרום. אחרי שינוי מסוג זה אי-אפשר כבר להיכנס פעמיים לאותו מדבר.

לעתים משליך "נהר הזמן בזרימתו" שרידים רבי-ערך על שרטוני-חופים חוליים. ים סוף, כשהוא נקרע כדי לאפשר לגל עלייה חדש לעבור למדבר, משאיר בקרקעיתו כמות מספקת של טין להקמת פירמידה חדשה, בהתאם לאסטרטגיה של בנייה תרבותית. דור המדבר הנוכחי, בדומה לכל דור ודור, דואג לכך שעקבותיו לא יימחו מו החול, ומקווה שגם בפירמידה שלו תתגלה "מקץ אלפי שנים חלפו כתמול שערת אנוש". קול קורא במדבר דורש בתקיפות:

די לדבר על מלים,

דברו במלים –

לא עוד,

מספיק

עד כאן6

שיהיו מלים רוסיות! דברו! מה לא שמע מִדבָּרנו, מה לא התרבד בבטנו המְשַמרת!

ומה שנוגע לשפה הנקראת לפי המוסכמה הקיימת "רוסית", היא אינה רק "גדולה וכבירה", אלא גם פלסטית למדי כדי לא להישמע נוכרית בנוף החדש. הנה, למשל, המשורר מיכאל קורול, שאותו כבר הזכרנו. שיריו נשזרים משורות ארוכות, שמתנדנדות בקצב ומצלצלות בקצותם בחרוזים כמו בפעמוני גמלים, שירים אלה, מזכירים את המקאמות של מדבריות ערב. פחות חשוב, בעצם, על מה הוא כותב. במקום לחטט בהתגלמויות של המטען התרבותי, בואו נטה אוזן למקצב שיירת הגמלים:

מן הראוי להבהיר לך בסיטואציה החשוכה לכאורה:

תכלית כל חייך היא ביטחון ושמירה

על המקום השמם, המשעמם, הקדוש על כל הראש והעילם.

למלאכתך המוחמצת הוא מחכה, כבר מוכן ושלם.

לא ממש חשוב מאין יצאה השיירה ולאן פניה, ההנאה העיקרית היא בתהליך. נו טוב, לא השיירה, אלא, נגיד, שומר הלילה, שמהלך במעגל במדבר, וכדי לא להירדם מחבר לו שיר מזרחי מכל מה שעיניו רואות. אין לו לאן למהר, מפני שלפניו "לוע הנצח", וגם שכר הוא מקבל לפי שעות.

כלומר הזמן עובר, הקפה הולך וקר,

הגחלים דועכות, ממש סף המדבר

כאן המשורר שר על העצבנות, אבל מה שהרבה יותר מצטלצל בשורות אלה הן תוגה בדואית משעממת, לאות, עצלות ואי-איכפתיות:

ומה שגרוע הוא שגם אי-אפשר לעצור ת'נשימה

עד הבוקר, כשיטבע הקפה בכוס את רישומיו,

על-פיהם נחזה הכול: אהבה ובגידה,

דרך, אשה, מלחמה, חרדה –

בקיצור קבר-אחים-גם-יחד (הבה נכלילה)

במדבר שבו אבא – פינג'ן, ואמא – נרגילה.7

* * *

רק אל נא תחשבו שדרכנו במדבר מסתיימת כאן, או, חס וחלילה, שלא שכחנו מישהו, שאיש לא הלך לאיבוד בדרך. מאות פייטנים עודם נודדים במדבר, אבודים בין ערימות השלג והקרחונים, והם מציינים במידה שונה של כישרון את העובדה שחם להם, שרֵיק להם, ואבוי, אך מערכת ההשקייה בוא תבוא.

גרסה עברית מאת המחבר, בעריכתו של פטר קריקסונוב


1 קטעי השירים תורגמו על ידי, פרט לשירים המסומנים במיוחד (נ. ז.).

2 הפואמה "שממה" בתרגומה של גלי-דנה זינגר מופיעה בגליון זה של "נקודתיים".

3 התרבום מאת המשוררת ומרדכי גלדמן.

4 התרגום מאת פטר קריקסונוב.

5 התרגום מאת אמיר אור ופטר קריקסונוב.

6 התרגום מאת פטר קריקסונוב.

7 שמונה השורות האחרונות בתרגום סדנת "שיח משוררים".





































מודעות פרסומת