:

גלי-דנה זינגר: "חיים – חידה תעלומה"

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:45

סביילי הלך לעולמו ב-13 בינואר. דקות ספורות לפני השעה 11 בבוקר. אולי צריך היה להתחיל בתאריך ולא באירוע. תאריכים, שנים, ימים, שעות, דקות תמיד היו חשובים לו:

הזמן … שבע ל… שש ל… ארבע ל… שלוש… שתיים… אחת.. אחד… חד…
ארבע ל… שלוש … שתיים … אחת… אחחת… אחחחת…

ב-13 בינואר 2003 מת המשורר סביילי גרינברג. הוא נולד ב31 בינואר 1914 ביקטרינוסלב. קולו מצלצל באוזניי: "לא חשוב שביקטרינוסלב. אינני זוכר אותה בכלל. בגיל שתיים לקחו אותי למוסקבה. אז אני, בעצם, מוסקבאי". בשנת 1914,
במקסיקו המהפכנית, נעדר אמברוז בירס, הסופר האמריקאי האהוב על סביילי.

– האִם את אמברוז בירס קראתָ?

שואל סביילי את עצמו באחד הבתים של "אונייגוסטישיה" שלו, ובאותו בית, בדילוג של חמש שורות, ממשיך:

– לשכוח? למה! לא לשכוח.
שתצמררני עוד ועוד –
אותה קדחת זכרונות.

ומצטמררים. שפעת. שוקעים בזכרונות.
בפעם הראשונה הכרנו אותו, אני ונקודא (לאחר מכן היינו שוב ושוב מזכירים לו את זה, לכן ניתן למנות, בביטחון מלא, לפחות חמישה-שישה מקרים של היכרותנו) בבית שמואל, בשנת 1988, בפגישה של החוג הספרותי שכעת אינו מתקבל על הדעת. אחד המשוררים התנפל על סביילי והכריז על חלבניקוב ומאיאקובסקי "משוררים שלא התממשו". "מה אתה אומר …", ענה לו סביילי בתדהמה אירונית. אחר כך סיפר אנקדוטה משנות ה-20: "למראה הגמל: תראו מה עשו הבולשביקים לסוס!". הוא אמר: "אנחנו צריכים להתראות לעתים קרובות יותר". נפגשנו לעתים קרובות – בלילה, בסופרמרקט שברחוב אגרון. סביילי לא זיהה אותנו, או שזיהה, אבל לא זכר, כלומר, זיהה, אבל לא הצליח להיזכר את מי, תלוי, אם העזנו לברך אותו, או, מחשש שנצטרך להציג את עצמינו עוד פעם, נמנענו מכך, ורק צפינו ממרחק איך הוא פלירטט עם הקופאיות. אחת מהן, חדשה כנראה, כמה שנים מאוחר יותר, כשכבר לא היה צורך בהצגה עצמית ועמדנו בתור לקופה יחד עם סביילי, שאלה אותו, "ואתה כאן כבר מזמן מתאבּרג'ן?" "כמה יפה אמרת: מתאברג'ן ", התפעל סביילי, "איך את אומרת? מתאברג'ן? "הוא בכלל אהב להיאחז באיזו מילה או משפט – "איך אתה אומר? אתה יודע, זה, אולי, רעיון מאוד מעניין". ובפגישה הבאה להרהיב, " איך אמרת בפעם האחרונה?" כנראה, שגם לאותה קופאית הזכיר לעתים קרובות את הניאולוגיזם שלה.
הוא התאברג'ן משנת-1973. היו שמועות שהוא היה כאן קודם – בשנות ה-30, אנשים עשו עיניים גדולות. פעם שאלנו אותו על זה. "כן", אמר עם שמץ של תיגר, "אומרים כאן כל מיני דברים … ואני כתבתי על זה גם בספר שלי, את יודעת, הרי תרגמת את השיר הזה: "מתןך המחברת של שנת-1948". הייתי כאן מסיבות משפחתיות, ומסיבות משפחתיות גם עזבתי". נסיבות משפחתיות אף פעם לא נדונו, ואנחנו לא שאלנו. בשנה האחרונה לחייו ציין כלאחר יד שבמוסקבה יש לו נכד – משורר, שכותב תחת השם הבדוי דלפינוב. לפעמים הבן הקטן שלו בא לבקר, ואז הוא נעשה בלתי נגיש. מהשנים עברו שמענו רק סיפור אחד, וגם לא ממנו, אלא מחברתנו המשותפת, שאביה היה מיודד עם סביילי: שכנה אמרה לו, "כשלא היית בבית בא אליך איש צעיר, יפה תואר באופן בלתי הוגן!"
סיפור המעשה שעשע אותנו באופיו התם, אבל לא הדהים – "יפה תואר באופן בלתי הוגן" הוא היה עד הסוף. כשציינו בשיחה עם מישהו מחברינו הירושלמיים שלא מדוברי הרוסית משורר רוסי כלשהו, לא משנה איזה שם, כולם הגיבו באותה צורה: "אה, זה! איש יפה עם שיער שיבה!" אז אפשר לומר ללא כל הגזמה שסביילי היה אחד המראות היפים, לא רבים כל כך, של בירתנו העתיקה. וכשפגשו אותו בחברתה של רות קסטנר, בת זוגו, אי אפשר היה להסיר עיניים מהתחריט הזה: שתי פנים דקות חיוורות, דומות זו לזולהפליא, בהילה של שיער לבן.
את הביוגרפיה שלו למדנו משיריו: מוסקבה, הבריגאדה של מיאקובסקי, חצי האי קרים, מוסקבה, המלחמה, מלאיה זמליה, מוסקבה, המוזיאון של מיאקובסקי, ירושלים. ההגדרה "אני בעצם מוסקבאי" נשארה מדויקת גם כאן. כשקרא לספרו שפורסם בשנת- 1979 "יומנפלאות מוסקבאיות", הוא הכריז על עמדתו הגיאו-פואטית בעיצומם של היצרים הציוניים (שמהם לא נרתע בעצמו) והדיבורים [השיח?] על הספרות הישראלית בשפה הרוסית (להם, ככל הנראה, לא נתפס). אגב, הספר כולל יומיומנים לא רק מוסקבאיים, אלא גם קרימאים, ומאלוזמליאיים, ואפילו את השיר הארצישראלי היחיד עד הזמן האחרון: "מהמחברת של שנת 1948", שנכתב עוד במוסקבה. העברית של סביילי היתה "בימאית", עם ל' ללא ריכוך, עם צֵירה אשכנזי.
היתה בו קנאה שירית מיוחדת, לא קנאת המשוררים שמקנאת במישהו, אלא זאת שהיא קנאית במובן הנשגב. זאת שאילצה אותו להגיב בכאב עז להתקפות על מיאקובסקי, שבהן נתקל בביקורו הראשון והאחרון במוסקבה, שם פורסם בשנת 1997 ספר שיריו השני "סתיויה"; זאת שגרמה לו לנעוץ מבט כה מרוכז בכל טקסט חדש ,להגיב, לעתים בהתלהבות, על כל שם חדש שהופיע בחוברות של "אי או" ו"נקודתיים" שערכנו. ואותה קנאה עצמה גרמה לו לבחון בביקורתיות יתרה את צילומיו ודיוקנותיו, בנסיון להגן על דמות המשורר שלו מפני עיוותים הומוריסטיים. "הרי אתה, נקודא, אמן טוב. אבל פה, אני חייב לומר לך, יצאה לך איזו סבתא. מה זה?" ואחרי שתיקה ממושכת: "וחוץ מזה, לגמרי לא דומה לי". הוא היה משורר קנאי. אין זה פלא שברקי קנאותו השאירו לפעמים את הצופים האקראיים מבולבלים. ואילו אנחנו, בשנת ה- 90 המוקדמים, לא נרתענו מהם ולא נבהלנו מסיפורי האימה על עברו, אלא קראנו את "יומיומנים" בהתפעלות ונמשכנו אליו יותר ויותר.
העידן של חמש-שש היכרויות נותר הרחק מאחור, סביילי שמח להופיע בסטודיו שלנו ברחוב הנביאים ובערבי הקריאה בחנות הספרים של ישראל מאהלר שארגנו, השתתף בשיחות ודיונים, סיפר אנקדוטות, ציטט את פושקין, מיאקובסקי, זושצ'נקו, הגיב בבדיחות דעת על אזכורם של שמות פופולאריים: "כן, דרידה! שמו הפך לאגדה!" או "מישימה! משום מה? "- ושוב החזיר את השיחה אל מיאקובסקי או זושצ'נקו. לפעמים התחלק בזכרונותיו, נחשף יותר באי-גילויים מאשר בסיפורים.

אמת קשה סמויה למחצה! אמת לוהטת קורנת.

וכן:

חיים – חידה, תעלומה…

הוא אהב את אמברוז בירס, אולי פחות את הסופר ויותר את גורלו, אהב את "תעלומת אדווין דרוד" – הרומן הלא גמור של צ'ארלס דיקנס. כך, כנראה, ראה גם את חייו שלו – השומרים, גם אחרי מותו, על צורה פתוחה:

אתה פטור מקבורתךָ, מוקסם בהעלמותךָ

הוא לא פוטר מקבורתו. או שבכל זאת פוטר?

הרי אנחנו במקום שממנו נעדרים

אפשר לצטט בלי סוף:

הם אינם
אבל הם עוזרים
הם כאן
עוזרים
בנוכחותם הנעדרת

סביילי העניק בנדיבות את שיריו ל"אי או" שהודפס בזירוקס בחמישים עותקים, הגיה את הטקסטים בקנאות, משנת 1995 העניק באותה נדיבות את שיריו ל"נקודתיים", וכרגיל, הגיה את הטקסטים בקנאות.
בשנת 2001, בערב השקת הגיליון הראשון של "נקודתיים" הדו הלשוני, הוענק לו פרס "אי או". אחר כך ראיינּו אתו בשביל הגליון הבא. בתשובה על השאלה מדוע נעדרים משירתו הנופים הסובבים אותו, אמר לפתע: "מה פתאום? יש לי פה שיר, שאפשר, אולי, אפילו לפרסם אותו אצלכם. הוא נקרא "ישראלנד". אני יכול לתת לכם אותו. יש סדרה שלמה של "ברושים", ואלה ברושים ירושלמיים".
השירים פורסמו, הגליון הודפס ממש בסוף 2002. ב 12 בינואר 2013 סביילי התקשר כדי להודות על הפרסום: "לא היה לי זמן לקרוא את כל הגליון. אבל אני עוד אקרא". "איך אתה מרגיש, סביילי?" "בסדר. כדאי שיהיה יותר טוב". הוא אף פעם לא התלונן. "איך אתה מרגיש, סביילי?" "לאחרונה אני כל הזמן חוזר אל עצמי. אתם יודעים, כמו אצל קאנט: הדבר בפני עצמו. כך גם אני, כל הזמן חוזר אל עצמי". למחרת בצהריים התקשרה רות, אמרה שסביילי נפטר. חיכינו עד שהבן שלו יגיע ממוסקבה. ההלוויה הייתה בשעת ערב מאוחרת. מילות פרידה קצרות. השיר לזכרו של דוד אבידן. לפני פרסום השיר סביילי היסס, רצה לקרוא לו סתם "לזכרו", בסופו של דבר החליט: "שימו את ראשי התיבות ד.א.".

מה אתה
בשביל מה הלכת
לאן הלכת

תודה לך, סביילי, על הידידות ועל השירה.
הבן קורא "בתערוכה של פאבלו פיקאסו". "סלח לי, אבא, שקראתי בלי הבעה". גשם. חושך. אי שם מבליחים פנסים של עובדי חברה קדישא. ברושים שחורים.

…הם אינם אבל הם תמיד כאן
חיוּת המוות




01002s

דיוקן עצמי של סביילי גרינברג















מודעות פרסומת