:

אלכסנדר פושקין: השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 01:18

לו הייתי צאר, הייתי קורא לאלכסנדר פושקין ואומר לו: "אלכסנדר סרגייביץ', אתה מחבר שירים נפלאים". אלכסנדר פושקין היה קד אליי נבוך קמעה, ואני הייתי ממשיך: "קראתי את 'אודת החירות'[i] שלך. היא כתובה באופן מבולבל משהו ובמחשבה מועטה, אך יש בה שלושה בתים טובים מאוד.[ii] למרות שהתנהגת בחוסר תבונה,[iii] לא ניסית להכפיש אותי בעיני העם באמצעות הפצת השמצות מגוחכות נגדי.[iv] אתה יכול להחזיק בדעות נבובות, אך אני נוכח בכך שכיבדת גם את האמת ואת הכבוד האישי של הצאר".[v] – "הו, הוד מלכותו, למה להיזכר באודה הילדותית הזו?[vi] כדאי שתקרא לפחות את השיר ה-3 וה6- מתוך 'רוסלאן וליודמילה', אם לא את כל הפואמה, או את החלק הראשון מתוך 'השבוי מקווקאז', או את 'מזרקת בחצ'יסראי'[vii]. 'אונייגין' זה עתה ירד לדפוס: יהיה לי לכבוד לשלוח שני עותקים לספריית הוד מלכותו לאיוון אנדרייביץ' קרילוב,[viii] ואם הוד מלכותו ימצא לכך זמן … " – "במחילתך אלכסנדר סרגייביץ'. מנהגנו הצארי: תעשה או לא תעשה, ממך לא יברח המעשה."

 – "אמור לי, כיצד הצלחת להסתגל לאינזוב[ix], בעוד שלגראף וורונצוב[x] לא הסתגלת?" – "הוד מלכותו, הגנרל אינזוב הוא זקן נכבד וטוב לב, רוסי בנשמתו;[xi] הוא לא יעדיף כל בטלן אנגלי על פני בני ארצו, יהיו ידועים או בלתי ידועים. הוא כבר לא מחזר, הוא אינו בן 18, התשוקות, אם אי פעם היו לו, מזמן נבלו. הוא סומך על אצילות הרגש, וזאת בגלל רגשותיו האצילים; הוא אינו חרד מלעג כי אם נעלה עליו; הוא לעולם לא יספוג עקיצות המגיעות לו, על שהוא אדיב לכולם; הוא אינו פזיז, ואינו מאמין להשמצות עוינות. הוד מלכותו, שוב והיזכר בכך שמייחסים לי כל מילה בעד החירות, כל חיבור הנוגד את החוק,[xii] ממש כפי שכל ההמצאות השנונות מיוחסות לנסיך ציציאנוב.[xiii] בתקווה ששמי הטוב יגן עלי, איני מתנער משירים גרועים. משירים טובים, למען האמת, אין בכוחי להתנער. זוהי חולשה שאין להתירה."

            – "הלא אתה גם אתיאיסט? אין זה יאה כלל וכלל." – "הוד מלכותו, האם אפשר לשפוט אדם על פי מכתבו לרעו, האם אפשר להשוות תעלול פרחחים[xiv] לפשע, ולשפוט שני משפטים סתמיים כאילו היו דרשה בפני כל העם?[xv] אני מכבד ותמיד כיבדתי אותך כשליט הטוב ביותר מבין השליטים האירופיים בני ימינו (אבל נראה מה עוד יצא משארל העשירי),[xvi] אולם הדבר האחרון שעוללת לי[xvii] – ולבטח סומך אני על טוב לבך – סותר את מנהגך והלך מחשבתך הנאורים…" – "אנא הודה, תמיד קיווית לנדיבות לבי?" – " הדבר לא היה פוגע בהוד מלכותו: רואה אתה שטעיתי בהערכתי…"

ואז פושקין היה מתלהט ומפריז בדבריו, ואני הייתי מתרגז עליו ומשלחו לגלות סיביר. שם היה כותב פואמות 'יירמאק'[xviii] או 'קוצ'ום'[xix] מחורזות במקצבים שונים.


[i] אודה מהפכנית, שלא פורסמה במהלך חייו של פושקין. נכתבה כשנה וחצי לאחר שסיים את הליצאום (הגימנסיה). האודה דנה במהפכה הצרפתית של 1789, ומתארת את רצח המלך. אזכור אירועים אלו מאפשר לפושקין ליצור הקבלה לרצח פאבל ראשון ברוסיה.

[ii] נהוג לחשוב שההפניה ל"שלושה בתים טובים" באודה 'החירות' מתייחסת למקום המתאר את רצח פאבל הראשון.

[iii] כתיבת האודה המהפכנית.

[iv] מדובר ברצח פאבל ראשון, אביו של אלכסנדר הראשון. "ההשמצות המגוחכות" אשר רווחו אז בציבור נוגעות למעורבותו של אלכסנדר ברצח.

[v] באודה פושקין לא פגע בכבודו של הצאר ולא הפנה אצבע מאשימה כלפיו.

[vi] פושקין כתב אותה בהיותו בן 17.

[vii] פושקין בוחר את המקומות הפחות פוליטיים בפואמות האלה.

[viii] איוואן אנדרייביץ' קרילוב (1769-1844) – משורר, ממשיל משלים, סופר ומתרגם רוסי. היה ספרן בספרייתו של הצאר (1816-1841).

[ix] איוואן ניקיטיץ' אינזוב (1768-1845) – גנרל רוסי ששימש משנת 1820 כנציב במחוז בסרביה. היה ממונה על פושקין בזמן גלותו בדרום אוקראינה.

[x] הנסיך וורונצוב מיכאיל סמונוביץ' (1782-1856) – בזמן גלותו של פושקין בקישינב היה המושל הכללי של מחוז בסרביה (1823-1844).

[xi] בדרך זאת פושקין מנגיד את האנגלופיליה של וורונצוב עם הפטריוטיות של אינזוב.

[xii] פושקין התלונן על כך במכתבו למשורר פיוטר וויאזמסקיי: בזמן תכנון מרד הדקאבריסטים כל הכתבים הבלתי חוקיים היו חתומים בשמו של פושקין.

[xiii] הנסיך דמיטריי ייבסייביץ' ציצאנוב (1747-1835) – היה ידוע בשנינותו המבריקה.

[xiv] אודת 'החירות' הייתה כתובה כשפושקין למד בליצאום (הגימנסיה).

[xv] האשמה זו נובעת ממכתבו של פושקין לאחד מחבריו, בו כתב שהוא מעדיף את שקספיר וגתה על פני הברית החדשה. המכתב המדובר נשלח בזמן שירותו של פושקין אצל הגראף וורונצוב באודסה. הגראף דאג שכל מכתביו של פושקין יפתחו ויקראו. בעקבות התבטאות זו פוטר פושקין מתפקידו והוגלה למיכאיילובסקויה.

[xvi] שארל העשירי (1757-1836) – מלך צרפת (1824-1830) שזה עתה עלה לשלטון.

[xvii] הגלות באחוזה המשפחתית מיכאיילובסקויה שבמחוז פסקוב.

[xviii] יירמק טימופייביץ' (1585- 1532/1534/1542) – החל בכיבוש סיביר עבור האימפריה הרוסית. ב-1826 פושקין תכנן לכתוב עליו פואמה. התכנון לא התממש, ובמקומו פושקין הקדיש את זמנו לעבודה היסטורית מקיפה על יירמק.

[xix] קוצ'ום-חאן – השליט הסיבירי האחרון לפני הכיבוש הרוסי (שיירמק פקד עליו). צאצא של צ'ינגיס חאן.

מרוסית: אלכס אוורבוך

 המתרגם מודה לפרופ' רומן טימנצ'יק וד"ר מור כהן-רז על עזרתם בהכנת הפרסום

אחרית דבר מאת המתרגם

"השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא יצירה בלתי גמורה, אשר לא נועדה לפרסום. כתב היד שלה הוא טיוטה בלתי ברורה, מרובת מחיקות וטעויות כתיב. פושקין כתב את הקטע הקצר הזה בינואר 1825 במיכאיילובסקויה – האחוזה המשפחתית השוכנת במחוז פסקוב, בחלקה הצפוני של רוסיה האירופאית. הוא נשלח לגלות באחוזה מיד לאחר ששב מההגליה הראשונה שלו בדרום אוקראינה, שם שהה מ-1820 עד אמצע 1824. במקום שירותו האחרון באודסה הסתכסך פושקין עם הגראף וורונצוב שהיה הממונה עליו. הגראף שאף מזה זמן להיפטר מהמשורר השנון; הוא הקיף את פושקין ברשת של מרגלים ופתח וקרא את כל מכתביו. לבסוף מצא באחד מהם התבטאות אתיאיסטית ששימשה כתירוץ לפיטוריו של המשורר ולהגלייתו השנייה.

פושקין כבר היה משורר מפורסם מאוד כשהגיע למיכאיילובסקויה. עוד לפני ההגליה לאוקראינה הוא כתב את אודת "החירות" (1817) המהפכנית שלו, ואת הפואמה "רוסלאן וליודמילה" (1820). בזמן ההגליה הדרומית הוא כתב את הפואמות "גבריליאדה" (1821), "השבוי הקווקאזי" (1822), "האחים השודדים" (1822), ו"מזרקת בחצ'יסאראי" (1823). באוקראינה  הוא גם התחיל את כתיבת הרומן "יבגניי אונייגין" (1832). לאחר שהשיג במהירות תהילה כה רבה, השהות במקום נידח כמו מיכאיילובסקויה דיכאה את רוחו של פושקין. בנובמבר 1824 הוא פנה לאחיו בבקשה לקדם את שחרורו והחזרתו מהגלות; ספק תקווה, ספק ייאוש גרמו לכתיבת מכתב זה. ניתן לשער בביטחון רב שהמחשבות על פנייה לצאר ובקשת חנינה גרמו לניסוחה של ה"שיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון", שיחה  שפושקין ייחל לה וקיווה שתתקיים.

אך הפנייה לשלטונות לא הניבה תוצאות, ואלכסנדר הראשון לא מיהר לשחרר את המשורר ממיכאיילובסקויה. הבידוד מהחברים ומהמשפחה וחוסר התקשורת עם העולם החיצון עמדו בניגוד גמור לחייו הקודמים. בנוסף, פושקין עזב את אודסה באמצע הקיץ והגיע לאחוזה המשפחתית בתחילת הסתיו הצפוני. במקומם של השפע הקיצי, החיים הספרותיים הרועשים, הפרסומים, ההתרחשויות הבלתי פוסקות והנסיעות המרובות באה תקופת של בדידות חורפית מאולצת, מחשבות על הגורל ועבודה פנימית מתמדת.

"השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא אחת הדוגמאות לתהליך פנימי שהתרחש במקביל לכתיבה פורייה שנועדה לפרסום. הערבוב הזה עולה גם מתוך הטיוטות: פושקין לא הקדיש ל"שיחה המדומיינת" מקום נפרד במחברותיו: היא תופסת שלושה עמודים בין דפי הטיוטה של הטרגדיה "בוריס גודונוב" (1825) עליה שקד באותה התקופה. כתב היד מראה בבירור כיצד שינה פושקין את הלוך מחשבותיו מקצה לקצה במהלך הכתיבה. הוא חזר לערוך את הטקסט פעמים רבות וחידד וליטש את סגנונו שוב ושוב. "השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" פורסמה בפעם הראשונה בשנת 1884, במהלך קטלוג כתבי היד של פושקין הנמצאים במוזיאון של הגראף רומיינצב במוסקבה. עד אז לא נעשו ניסיונות לחקור את כתב היד הזה, לבארו או להבין את המסר הטמון בו.

פרסומה של "השיחה המדומיינת" היה מלווה במחלוקות רבות שנסובו על הנוסח הסופי של היצירה. כתב היד של פושקין מתאפיין בהשמטות של ​​אותיות ומילים, בשינויים רבים, בחזרות, בשגיאות ובתיקונים. כמו כן מופיעות בכתב היד מילים שאינן מתקשרות לטקסט, אשר השתרבבו, כנראה, עקב עבודה בו זמנית על הטרגדיה "בוריס גודונוב". כל אלה מלווים את "השיחה המדומיינת" לכל אורכה. ואכן, כתב היד של היצירה המבולבלת הזאת פותח פתח לקריאות שונות ואף מנוגדות. אעמוד כאן על הבעייתיות הפרשנית העולה משינויי הנוסח של פושקין בנקודה מסוימת של "השיחה המדומיינת"; בעייתיות זו הובילה למחלוקת באשר לנוסח הסופי של המהדורה הביקורתית של היצירה. הבעייתיות קשורה לפירוש הקטע שדן באודת "החירות". שורש המחלוקת נעוץ בעריכות החוזרות והנשנות של פושקין ובעיקר בהשמטת המילה "לא" במשפט שינותח להלן. כפי שיודגם מיד, עריכה עצמית זו משנה כליל את משמעות הדיאלוג.

"למרות שהתנהגת בחוסר תבונה, לא ניסית להכפיש אותי בעיני העם על ידי הפצת השמצות מגוחכות נגדי. אתה יכול להחזיק בדעות נבובות, אך הנני רואה שכיבדת אף את האמת והכבוד האישי של הצאר".

זאת הגרסה הסופית המקובלת כיום בעקבות המהדורה המדעית שהתפרסמה בשנות ה-30 של המאה ה-20. התרגום המובא בהמשך הוכן ממהדורה זו. גרסה זאת מגבה את הפרשנות הרואה את ה"שיחה המדומיינת" כמכוונת לפשרה בין הצדדים והמצמצמת את הסתירות הלא הגיוניות בתוך הדיאלוג. נראה שפושקין עצמו מחק את המילים במהלך העריכות של הטקסט. כנגד קריאה זו רווחת פרשנות אחרת המייחסת למשפט זה רוח שלילית: פושקין כן ניסה להכפיש את הצאר (פרשנות זו נסמכת על גרסה פושקינית מוקדמת אחרונה, אך לא מוגמרת, שבה המילה "לא" מחוקה) ולא כיבד את כבודו האישי. טענתם של חסידי הגרסה הזו הייתה שאלכסנדר האשים את פושקין בהכפשת כבודו. הפרשנות המדגישה את העימות בין פושקין לצאר יוצאת מנקודת הנחה שאודת "החירות" רומזת על מעורבותו של אלכסנדר הראשון ברצח אביו פאבל הראשון ב-1801. ההנחה הזאת עשויה להסביר את האשמות הצאר כלפי פושקין.

אך הפרשנות השנייה יוצרת קושי: מדוע בתחילת השיחה הצאר משבח את האודה ואורח דיבורו מתון ואף חיובי? הנימה הרכה בה אומר אלכסנדר הראשון את דבריו, הנוזפים לכאורה, אינה תומכת כלל בפרשנות הזאת. יתרה מזו, השורות באודה "החירות" המתייחסות לרציחתו של פאבל אינן כוללות אזכורים או רמיזות ישירות למעורבותו של אלכסנדר הראשון ברצח. זאת למרות שניסיונות לעקוץ את השלטונות ואת הצאר לא חסרות ביצירות אחרות של פושקין. האודה מתארת את סצנת הרצח ואת בגידת המשמר האישי של פאבל הראשון; אין שם כל אמירה הרומזת באופן כלשהו לכוונותיו הרעות של בנו. לכל היותר ניתן להניח ש"ניסיון הכפשה" היה יכול למצוא ביטוי באזכור של רצח הצאר, נושא אשר אלכסנדר תמיד נרתע ממנו ושהצנזורה אסרה להזכירו במשך מאה שנים. בעייתיות פרשנית זו  מסבירה את התקבלותה של הגרסה הראשונה של היצירה, המתאימה לפרשנות בעלת הנימה החיובית.

החוקרים התעכבו על הסיבות לכתיבתה של "השיחה המדומיינת" וניסו לעמוד על כוונות המשורר ועל הסתעפות מחשבותיו. "השיחה" כיצירה ספרותית, לעומת זאת, לא נחקרה באופן מקיף. כפי שתואר לעיל, אודת "החירות" ואופן השתלבותה בטקסט של "השיחה" היוו מכשול רציני בפני המחקר. מנקודה זו צומחת הבעייתיות הנוגעת לנימה הכללית של הדיאלוג: האם השיחה מתוחה, כשהצאר כועס ופושקין מתגונן ומסיט את השיחה לנושאים אחרים? או שמא הצאר אינו מאשים כלל את המשורר, אלא דווקא מחמיא לו על השתדלותו לשמור על כבוד השליט? לכאורה, פרסומה של המהדורה המדעית והתקבעותו של הנוסח הסופי פתרו את הבעיות הללו. יחד עם זאת, גם בגרסה המלוטשת הזו נותרו מקומות לא בהירים המצביעים, אולי, על מצבים נפשיים של המשורר, אשר קשה לפענחם. כזה הוא למשל סיומה של השיחה, אשר התנהלה ברוח חיובית ואמפתית (לפי נוסח זה), אך הסתיימה בהתפרצות פתאומית. שבירת נימוסים זו בולטת על רקע אחידותה של היצירה עד לרגע זה, והיא מפתיעה, מרתיעה ומעוררת שאלות. במחשבה שנייה, דווקא סיום כזה אופייני ביותר לאופיו של פושקין. הוא וודאי היה מסיים את הדיאלוג בלהט והיסחפות, אשר בעטיים היה מוגלה בשנית למקום נידח ומרוחק. שם, ללא ספק, היה כותב יצירות מבריקות רבות  נוספות.

נראה, אם כן, שפושקין לא מצדד באפשרות של פשרה בין המשוחחים המסוכסכים בתחילת השיחה. על מנת להמשיך ליצור, לא יכול היה פושקין לשתף פעולה עם השלטונות. עבורו ההפך הוא הנכון: עליו להסתכסך ולהישלח לגלות על מנת למצוא שם את החופש הפנימי ליצור. האם זאת גישה רומנטית-ספרותית לחיים או התנגדות פוליטית וסירוב לשתף פעולה עם השלטונות? בבואו לאפיין את הדקאבריסטים, טען יורי לוטמן שאחד המאפיינים של התנהגותם היה הסירוב הגלוי לשתף פעולה עם השלטונות. כנות קרה ופתיחות בלתי מתפשרת אפיינו את צעדיהם לאורך כל תקופת פעילותם. זה היה סגנון חייהם: ההופעה והדיבור שנשאבו מתוך הספרות הרומנטית עיצבו את החיים הריאליים ואת ההתנהגות היומיומית. פושקין לא היה דקאבריסט, אך היה קרוב לרוחם; ניתן לטעון במידה רבה של ביטחון שהמאפיינים הללו חלים גם עליו.

ה"שיחה המדומיינת" מתייחסת לסכסוך נוסף – עם הגראף וורונצוב שתחת חסותו שירת פושקין באודסה בזמן ההגליה הדרומית שלו. המשורר הוגלה למיכאיילובסקויה בעטיים של מאמציו הרבים של הגראף. אלכסנדר הראשון מתעניין בפרשה זו ומבקש לדעת מדוע פושקין לא הצליח להסתדר עם וורונצוב, בזמן שעם אינזוב, הממונה הראשון שלו בייקטרינוסלב, הוא הסתדר יפה. בתשובתו  פושקין מפליג במחמאות לגנרל אינזוב, ומציג אותו כניגודו של הגראף וורונצוב. הוא מאשים את וורונצוב באנגלופיליה ובחוסר פטריוטיות ובכך מפנה אצבע מאשימה כלפי הצאר עצמו. כידוע, גם אלכסנדר הראשון היה אנגלופיל אדוק. הוא הטמיע עקרונות אנגליים בכלכלה ובפוליטיקה הרוסית והתעניין בתרבות ובספרות האנגלית. אך הצאר פוסח על אמירה פרובוקטיבית זו, ספק לא שם לב לכך, ספק מתעלם.

 הצאר מאשים את פושקין באתיאיזם בעקבות ההתייחסות לוורונצוב. האשמה זו נובעת ממכתבו של פושקין לאחד מחבריו, בו כתב שהוא מעדיף את שקספיר וגתה על פני הברית החדשה. המכתב המדובר נשלח בזמן שירותו של פושקין אצל הגראף וורונצוב באודסה; כאמור, וורונצוב חיפש סיבות להיפטר מהמשורר העוקצני במהירות האפשרית. הגראף דאג שכל מכתביו של פושקין יפתחו ויקראו. בעקבות התבטאות זו פוטר פושקין מתפקידו והוגלה למיכאיילובסקויה, שם כתב את "השיחה".  פושקין מצטדק ומסביר לצאר שלא ניתן לשפוט אדם על סמך מכתב לחברו. בהמשך הוא אף מחמיא לצאר ומכיר בו כבשליט האירופאי הטוב ביותר. אך אפילו במחמאה הזאת הוא מצליח ללעוג לצאר בטענתו שייתכן ששארל העשירי, מלך צרפת שזה עתה עלה לשלטון, עולה עליו.

  הצאר לא מגיב בחומרה לעקיצותיו הקלות של פושקין. את ההתרגזות הסופית, ההיפותטית, אשר מסיימת את השיחה, המשורר מביא על עצמו במכוון. יתרה מזו, פושקין, לו היה צאר (תחילת השיחה "לו הייתי צאר…"), היה משלח את עצמו להגליה בשל ההיסחפות בדבריו. הענישה עצמית כאן כפולה: פושקין הוא גם החוטא וגם המעניש. משפט רפלקסיבי זה מייחד את היצירה ומצביע על תהליך פנימי מורכב שהמשורר עבר בחודשים הראשונים לגלותו השנייה.

בחטין כתב: "לתאר את האדם הפנימי אפשר רק תוך כדי תיאורו במגע-ומשא שלו עם אדם אחר. רק במגע-ומשא, ביחסי-גומלין של אדם עם אדם, נחשף גם 'האדם שבאדם', לגבי עצמו כלגבי האחרים". "השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא דיאלוג פנימי, אשר חושף את "פושקין שבתוך פושקין". דמותו של הצאר בשיחה לא מאופיינת בצורה המבדילה אותו מבן שיחו: שפתו אינה שונה מזאת של פושקין והתנהגותו אינה הולמת את מעמדו. הדיאלוג הוא איפא הומוגני מבחינה סגנונית, תחבירית ומשלבית. בני השיח משלימים זה את זה ביצירת דינאמיקה תקשורתית, אשר משקפת את הדואליות הפנימית וכן את יחסי הגומלין בין מצבי האגו השונים של המחבר.

המשפטים פשוטים ודומים בהרכבם; החלק הפרדיקטיבי שלהם כמעט זהה. האחידות התחבירית, הסגנונית והלקסיקלית של הטקסט עשויה להעיד על איכותו האישית והפרטית, שהרי ספק אם נועד לפרסום. הדיאלוג נכתב לאור ההתרחשויות שקרו בחייו של פושקין וייחודיותו התכנית משקפת את הנסיבות הקונקרטיות של משתתפיו. היחסים המתוחים עם השלטונות, ההגליה והבדידות השפיעו על בחירת הנושא ועל צורתה של היצירה הקצרה והאמוציונאלית הזו. הצורך והאפשרות להידבר עם אדון גורלך עומדים כאן בסתירה עם גאוותנותו של המשורר. פרשנות זו מסבירה את הנטייה של פושקין להמעיט בערכו של אלכסנדר הראשון באמצעים תחביריים ולקסיקלים. השימוש במשלב הדיבורי לאורך כל היצירה מנמיך באופן אוטומטי את הרמה הסגנונית של הטקסט ומטשטש את הבדלי המעמדות בין בני השיח.

       במצב זה של סכסוך מתמשך, הדינאמיקה התקשורתית של הדיאלוג מופנית להשגת פשרה בין הדוברים. כל אחד מהם מוכן לתנאיו של בן שיחו ולוויתורי אגו מסוימים. מעניין להצביע על התנאי הכללי התוחם את השיחה. המשפט הראשון והמשפט האחרון הם שניהם משפטי תנאי המעניקים לכל הדיאלוג נימה החושפת את חיקוי המציאות שביצירה הספרותית. המשפט הפותח את השיחה מציב תנאי לקיומה, ואילו המשפט האחרון מציג תנאי לאי אפשרות של המשכה. ראוי לציין כאן שתחילת הדיאלוג היא אופטימית, בעוד שסיומו פסימי מאוד.

פושקין מעניק לשיחה טון הומוריסטי במכוון; טון זה מצביע ביתר שאת על אי האפשרות לקיומה של שיחה ממין זה במציאות. בהקשר זה, הטענה המציעה לראות בדיאלוג שלפנינו הכנה ממשית לקראת השיחה עם הצאר מאבדת מתוקפה. מעניין להתייחס כאן לדיאלוג אמיתי שהתקיים בין פושקין לצאר ניקולאי הראשון. צאר זה עלה לשלטון אחרי מות אלכסנדר הראשון בדצמבר 1825 והחזיר את פושקין מגלותו. השיחה בין המשורר לשליט שוחזרה על סמך זיכרונותיהם של חבריו וקרוביו של פושקין. המשורר, אשר הובא ללשכתו של הצאר ישירות ממיכאיילובסקויה, לא הרשה לעצמו להתבטא באופן שתיאר ב"שיחה המדומיינת". הוא דיבר עם ניקולאי הראשון בצורה מכובדת וענה על שאלותיו "כפי שראוי". הוא יצא מלשכתו של הצאר "בעיניים דומעות ובאסירות תודה". יחד עם זאת, גם בעת השיחה עם ניקולאי שמר פושקין על כנות, על יושרה ועל פתיחות. כאשר הצאר שאל "האם הוא היה מצטרף לדקאבריסטים לו היה יכול" ענה המשורר שללא ספק היה עושה כן, ורק היעדרותו מפטרבורג "הצילה אותו מכך". מעניין, שחלק מתשובותיו של פושקין תואמות למשפטים מ"השיחה המדומיינת". ניקולאי מזכיר לו את מעשיו ויצירותיו הקודמים אשר בגינם נשלח להגליה. פושקין עונה שסמך על צדקת הדין של אלכסנדר, למרות שזה נהג בו בחומרה ובחוסר הגינות.

בבואנו להשוות בין שני הדיאלוגים – הדמיוני והממשי – חשוב להצביע על המרת הסיטואציה הספרותית בסיטואציה המציאותית. השיחה הממשית מעלה נקודות שפושקין כבר ניסח ועיגן בדיאלוג הספרותי. הקווים הכללים של השיחות דומים, וכך גם התחבולות בהן נוקטים שני המשוחחים . התנהגותו של פושקין מעוצבת תחילה במימד הספרותי ולאחר מכן ממומשת בחיים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שגם הטקסט של השיחה השנייה הוא בעצם שחזור ספרותי של מציאות.

"השיחה המדומיינת עם אלכסנדר הראשון" היא יצירה בעלת אופי אישי שלא נועדה לפרסום. החזרות וניסיונות הניסוח הרבים מצביעים על תהליך של חיפוש אחר תשובה להתלבטות פנימית ואחר מוצא לדאגה. בסוף הדיאלוג מביא תהליך זה את פושקין למודעות לחוסר היכולת להידבר עם השלטון. במובן הזה, "השיחה המדומיינת" היא ניסיון להתגבר על הפער בין המחשבה למציאות, ניסיון שעולה בתוהו.

מודעות פרסומת