:

חלומות על פושקין

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 14:39

מריה סטפאנובה:
ראיתי בחלום CD "שירים ומזמורים על פי שיריו של פושקין". אינני זוכרת דבר פרט לעטיפה. היא היתה סתמית: שחור על גבי לבן.




מיכאל קלוז'סקי:
אני נכנס לאולם קטן ומואר, שבו ליד השולחן יושב פושקין, הדומה להפליא לוינסנט קאסל, אבל אני יודע שזה פושקין. אני מתבייש לדבר איתו, אבל נראה שהוא דווקא רוצה לדבר. לפניו עומדת מכונת כתיבה ישנה (אני יודע מאיפה היא נכנסה לחלום שלי – מהחוג להיסטוריה של המוסיקה באקדמיה למוסיקה בנובוסיבירסק), אבל פושקין לא כותב בה, אלא יושב כאדם ששונא לעשות את עבודתו. את מה שקרה אחר כך, למרבה הצער, אינני זוכר.




טטיאנה בלונובסקיה:
ראיתי בחלום שפושקין חי. ראיון איתו ב"עתון ספרותי". "מגולח למשעי, לובש מעיל של דייג. הוא חי בקרקעית הים, נראה כבן 55.




אוליה ברטושביץ'-ז'גל:
אתמול ראיתי בחלום את "השירים של פושקין שטרם נולד". זאת היתה פואמה. התעוררתי עם הקטע הבא:
ברור בפני עצמו . ואם נעים – אזי רק בקליפת העליצות העדינה.




פרדריקה 77:
פעם אחת ראיתי פרוטומה של פושקין – כעבור כמה ימים הצגתי עבודת סמינריון בכיתה שבה היו שלושה דיוקנאות ושתי פרוטומות שלו.




נקודא זינגר:
ראיתי בחלום סרט-אגדה לילדים על הדו-קרב של פושקין. אינני זוכר את שם הסרט. היו בו שני שושבינים – ד'אנטס וד'אנזס (את שני התפקידים האלה שיחקו שני שחקנים ארמניים: מקרטצ'אן וג'יגרכניאן) וזאבה אנתרופומורפית, שאת תפקידה גילם השחקן באסוב. הם חטטו בשלג, בדקו את המקום לדו-קרב. נראה היה שכל הסרט מורכב רק מזה. עם מי צריך פושקין להילחם לא היה ברור.




אלכסנדר קורבלב:
בא אליי פושקין בלילה באורו העמום של ירח חדש
מגבע אחז בידו המושטת, סגינו ופאות לחייו התנופפו בבלהות
נדמה היה כי חלף הנצח
– אילו נולדתי היום – סוף סוף אמר המשורר, – הייתי כמו כולכם: אסטרונאוט, טרקטוריסט או רופא שיניים

כאן פושקין בימינו כאילו בירך את דור הצאצאים, לאט נמס באוויר




אנטונינה קלינינה:
1.
חלמתי שאני פושקין ויש לי הרבה ילדים, שאין להם מה לאכול. בייאוש, אני שוברת את קופת החברה השטיינריאנית – השחורה, המרובעת, השמנונית, שעומדת על הפסנתר שלי, אבל יש בה רק עשרה רובלים במטבעות קטנים.
נ"ב: לכל אורך החלום נזכרתי באמרות על פושקין של המורָה לספרות בבית הספר שלי, כל הכיתה צחקה מהן, וחשבתי: למעשה, היא צדקה!

2.
חלמתי על שיריו הבלתי ידועים של ביירון על תפוזים, שנכתבו ביוון על קערות חרסינה מעוטרות בתמונות של תפוזים. כדרך אגב התברר כי את השיר "ציפור קטנה" ("המסורת הקדושה של ימי קדם…") של פושקין בעצם כתב ביירון. פושקין רק תירגם אותו.
מיכאיל שולמן:
ואז התעוררתי מחדש והתברר שיד של מישהו נותנת לי לקרוא את מילותיו של פושקין, ראיתי לפניי שורה של סְדר עתיק, מוגדלת ומטושטשת, כאילו אחרי רצף צילומים בזירוקס. אלה היו שירים, אבל מודפסים בשורה, בצפיפות, והם הסתיימו בהקדשה לרוזנת דשקובה. על מה היו השירים? זו הייתה הערה בדרך אגב, כפי שהוא ידע לכתוב – בשתי שורות, להסתיר בעצבות שקטה את האומץ הפנימי. זכור לי רק הזרם היאמבי של המלים, עם הרבה נפילות של πυρρίχιος, שגרמו למלים לאבד את פיוטיותן ואת איכותן כמעשי ידי אדם – ועם חסר סמנטי ארוך באמצע, שם היה משהו כמו "שהיא, אבל ". כשהתעוררתי, התלוננתי בפני קטיה שתפסתי רק "גם שקט, וגם עירום", והיא השיבה שיתכן וזה עשוי להתייחס אלי. ובאמת, פחדתי להעיף את החלום בקריאות ובחזרה למכנסי היום, ורק מלמלתי לתוך כרית.




אלכסי גורזו:
אודסה.
בטיילת, בסמוך לאנדרטת הדוכס דה רישלייה למיכאיל וודיאנוי מתקרב – אחרי שעלה במדרגות פוטיומקין – אורח שבא מרחוק, ככל הנראה. שאל: עוד רחוק מפושקין?
מי, הרוזן? מה זה רחוק! ולךָ – רק לעבור את השדרה.
האנדרטה "אזרחי – אודסה לפושקין" נמצאת בקצה השני של השדרה.




גלי-דנה זינגר:
… בקיר נפתח חלון המשקיף אל הבית הסמוך הגרמני-בארוקי, אליו נצמד סולם. במדרגות הסולם יורד פושקין-גורף הארובות. הוא לובש מעייל בצבע מרק אפונה (כאלה שלבשו עוקבים מטעם המשטרה החשאי), מכנסיים ירוקים (בחלום אני חושבת שאי אפשר לכתוב "מכנסיים עם רצועות", בגלל שאין רצועות) וכובע בצבע חרדל. הוא מרבה לדבר על משהו, אבל את זה כבר אינני זוכרת.




י.פ.:
Barbie, A.S.Pushkin… and Barbie again
חלמתי שבאוניברסיטה מציינים את יום השנה למותו של פושקין, ומנהלת את העניינים אירינה פוולובנה קולמויה. היא חילקה לכולם פושקינים קטנים – פושקין קטן קיבל כל אחד. בהתחלה חשבתי – פושקין עשוי שוקולד, ואז ראיתי – זה פושקין-ברבי. לי יש פושקין יפה כזה, בחולצה רקומה … כולם יושבים באולם ישיבות, מתרחשת סעודה חגיגית – לכל אחד צלחת עם סכו"ם, והרבה אוכל. פתאום אני רואה שפושקין שלי הופך להיות כמוני. השיער שלו נעשה בהיר יותר … ואני מתחילה לכסות אותו ביד, כדי שאף אחד לא ישים לב.
ובערב תהיה הצגה ועל כל אחד מאתנו להביא את פושקין שלו, ואז הכול ייפתר.




יקטרינה שולמן:
היה לי מזל לראות את "הכול שלנו" בחלומות פעמיים. החלום האחרון נחלם לא מזמן והיה לו אופי ארוטי במקצת, לכן לא כדי לספר אותו. הניסיון הקודם היה כשהייתי בת 12. חלמתי שאני עומדת על הגשר. מתחתי נהר אפור, מלמעלה – טפטוף אפור. לפניי הקיסר ניקולאי פבלוביץ' לבוש שכמיה, כאילו בוחן אותי במקצועות הבסיסיים. הבחינה עוברת בצורה הגרועה ביותר, עיני הדג הדלוחות שלו מטילות בי אימה (עכשיו, עכשיו, לאחר המעשה, ניתן לראות בזה סוג של נבואה מאיימת!). "ועוד אני יודעת בעל פה מעט שירים מתוך "יבגני אונייגין", אני אומרת בקול מתגנב נבזה, ומיד חושבת – חבל שאמרתי את זה, היחסים ביניהם קצת מסובכים … מיד מאחורי גבו של הקיסר, פנים אליי, מופיע פושקין. הוא פושקין של חיקוי נלעג: עם פאות לחיים, לובש גלימה שחורה, כזה שעכשיו הייתי מגדירה כפושקין נוסח חארמס. הוא מוציא מחיקו שקית פלסטיק קטנה (עכשיו כבר אין שקיות כאלה, הן היו בחיים הקודמים – עבות, לא שקופות, מגולגלות הן יכלו לעמוד בעצמם) ועט סגול, וכותב על השקית באותיות גדולות: "הצאר – שוטה!" ומראה לי. אני מוכנה להתפוצץ מצחוק, אבל אסור לי לצחוק, כי אז הבוחן שלי, חס וחלילה, יסובב את ראשו. תחת השפעתם של הרגשות המנוגדים האלה התעוררתי – ואפילו חשתי הכרת תודה מסוימת לשלטונות הסובייטיים שאין יותר צארים.
זהו זה – חופש סודי אחריך.































מודעות פרסומת