:

דמיטרי דייץ': חדש על המוכר

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 15:56

מספרים כי הוג'ה נאסר א-דין מחזיק במזווה את החבל האיום, אשר קיבל בירושה מחשישי, קרוב המשפחה מצד אביו. מדי יום חמישי אוסף הוג'ה את בני ביתו מסביב לשולחן הערוך, מוציא מתיבה עתיקה את החבל הבלוי, מניח אותו על השולחן ומצווה על אשתו וילדיו לפחד. כעבור שעה הפחד חולף, נאסר א-דין נועל את החבל בתיבה ומחזיר אותו למזווה – עד יום החמישי הבא.




*
ויהי היום, ואללה, כל מעשיו ברוכים ומבורכים, העלה בדעתו לבחון את נאסר א-דין. והופיע מבטנו בדמות קבצן בעל מום המבקש נדבות. נאסר א-דין, ברגע שראה אותו, החל לצרוח, "סור מפה, יא מחזר על הפתחים! הסתלק! גש הלאה!" וכאשר השכנים, המזועזעים מקשיחות לב שכזאת, ניסו לביישו, השיב להם נאסר א-דין, "הקבצן הזה הוא רמאי ידוע לשמצה. היקום כולו בכיסו, אבל הוא מעמיד פנים כאילו זקוק הוא לצדקה…"



*
לאחר ששמע הרבה דברים נפלאים על הוג'ה נאסר א-דין, ניגש אליו אדם בשם אווחד א-דין קירמאני – לשם שיחה ידידותית ומדיטציות אדוקות משותפות. לאחר קבלת פנים טקסית, הצגת מכתבי המלצה ושתיית תה, שאל האיש: "מה יודע כבודו על היסוד הגדול הטמון במעמקים הנסתרים של המהולל?" הוג'ה הופתע, ואמר כי אללה, תהילתו לעולם ועד, לא רצה לחלוק איתו, עם נאסר א-דין, מידע על היסוד הפלאי. "אבל איך זה יתכן! – קרא האורח, – הרי על זה כותב אבן-מאסארה, החכם מהחכם עצמו!" נאסר א-דין משך בכתפיו. "אבל גם אל-קושיירי חוזר ומדבר על היסוד במסכתו "אם הערים וגיאוגרפיית השמים"!" נאסר א-דין שקע בהרהורים, עבר בזיכרונו על כותרות הספרים שקרא והודה כי מחקר זה אינו ידוע לו. אווחד א-דין קירמאני לחש בייאוש, "אבל גם אל-מוחסיבי…" אז קפץ נאסר א-דין ממקומו, כאילו נעקץ על ידי דבורה, וביקש מהאורח המלומד לשבת לבד דקה או שתיים. אווחד א-דין קירמאני, המאוכזב לחלוטין, כבר עמד לחזור הביתה, אבל ברגע האחרון הוג'ה עצר אותו, ממש על הסף, ואמר, "אני חושב שמצאתי את אשר דיברת כאן. לא היית רוצה לראות?" עיניו של האורח התרחבו: " אללה הוא רחום, הרי זה ..!" "כן", אמר נאסר א-דין, "זה זה! אמנם כל-טוב לא קרא לו היסוד הגדול ולא הזכיר את שמות החכמים. אם אני זוכר נכון, דובר על "לקבור לעזאזל את הצ'ופצ'יק הזה, כך שהילדים לא יעשו ממנו משרוקיות." עם זאת, מיד הבנתי שזו הייתה בדיחה. אפשר לראות שמהצ'ופצ'יק הזה אמנם אי אפשר לעשות משרוקיות, אבל עד כמה שאשתי הצליחה לגלות, הוא די מתאים להקצפת שמנת ולרדוד בצק".



*
כאשר החמור של נאסר א-דין מת מזקנה, הוג'ה שם את גופתו על העגלה ובעצמו נרתם אליה והוביל את הגופה לבית הקברות. בשער בית הקברות חסם לו השומר את הדרך. "האם זה אתה, הוג'ה היקר?" "מה, באמת השתניתי כל כך הרבה?" שאל אותו נאסר א-דין. "יתכן שלא," אמר לו השומר בגיחוך. "מי עוד יכול היה לגלגל בעדינות שכזאת גופת חמור ברחובותינו? אבל טרחת לחינם! לך אחורה! "החמור הזה שירת אותי בנאמנות במשך חמש עשרה שנה ומגיעה לו לוויה ברמה עליונה," אמר נאסר א-דין. "עם כל הכבוד אליך ואל חמורך," ענה השומר בזהירות, "כאן זה בית קברות למאמינים. מי כמוך, אדם קדוש, יודע שהאדמה הזאת מיוחדת, ואסור בתכלית לקבור בה בעלי חיים?". "נכון," אמר הוג'ה בלי להניד עפעף, "אבל רק כשמדובר בבעלי חיים רגילים, ואילו אני הבאתי את החמור הקדוש! ארבע פעמים הוא עלה לרגל למכה, ועל פי השריעה החאג' הרביעי מטהר לא רק את האדם בלבד, אלא כל בריאה שהיא". " באמת?" הופתע השומר. "דומני שלא ראיתי בכתובים כל אזכור לכך". "כמובן, זה לא כתוב בשום מקום, טמבל! דווחתי על כך על ידי -אללה עצמו! פתח מיד!" השומר חשב, גרד בסנטרו, קישקש במפתחותיו, ולבסוף אמר, " טוב … מצד אחד, אינני מעז לפקפק בדבריו של איש חכם, אבל מהצד השני … מומלץ לוודא. אם פעם אחת אללה עצמו התגלה לאדוני כדי ללמדו על חיות קדושות, הוא בודאי יבוא שוב … או, במקרה הגרוע, ישלח את המלאך שלו … כדי שאנו נציית לחוק שלו מתוך מודעות. יהיה עלי לחכות לסימן שיפרש לנו כיצד עלינו לפעול, ועד אז לא אזוז ממקומי, אתך הסליחה… "
ברגע שאמר זאת, קם החמור המת ממיטת העץ שלו ואמר, כשהוא מצביע לכיוון נאסר א-דין, "האיש הזה משקר!" השומר נפל על ברכיו. "פתח!" אמר נאסר א-דין, כאילו לא קרה דבר, ושוב התחיל לרתום את עצמו כדי להכניס את העגלה פנימה.
בדרך חזרה עצר אותו השומר בשער ואמר: "אחרי כל מה שקרה אינני מעז להטריד את אדוני בשאלות נוספות, ובכל זאת דבר אחד אינו נותן לי מנוח… למה הוא קרא לכבודו שקרן?" נאסר א-דין נאנח ואמר: "למרות שהחמור הזה שירת אותי, אדם קדוש, במשך חמש עשרה שנה בנאמנות, על אף העובדה שהוא השתתף בטקסים ובתפילות, על אף העובדה שהוא עלה לרגל ארבע פעמים וזכה בסימון של היד החזקה, הוא היה ונשאר חמור. וכאשר ברצונו של אללה קיבל לרגע אחד את יכולת הדיבור, השתמש בו כמו שיכול להשתמש בו אך ורק נציג של שבט מפריטי הפרסה".



*
כאשר כלאו את נאסר א-דין בבית חולים פסיכיאטרי, התחיל הרופא לתחקר אותו בזהירות, מנסה למצוא את סיבת שגעונו: "אתה יודע למה אתה כאן?" "כמובן שאני יודע," אמר נאסר א-דין, "במשך שלוש שנים רצופות אני מתעורר בבוקר מיללות של עצמי. אני חולם שאני כלב, והכלב ההוא עומד בכל רגע להפוך לגבר ". "אז יש לך בעיות שינה?" "בעיות שינה יש אצל השכנים שלי, דוקטור. אשתי וילדיי קודם פחדו, אבל התרגלו. ולי אין שום בעיות". " אתה רוצה להגיד שאתה לא רואה שום דבר מוזר בכך שאתה מתעורר עם עלות השחר ומעיר את השכנים? מפחיד את הילדים?" "אין מה לעשות: די לא נעים לי לחזור לצורה אנושית. לעומת זאת, אין דבר יפה משעת שינה מוקדמת, כשאני חולם שאני הופך שוב לכלב".



*
אם להאמין לספרי הלימוד, הגרמנים הפסידו במלחמה, אבל, אם להאמין לנאסר א-דין, אין שום גרמנים וכמובן לא היתה שום מלחמה. "אילו הגרמנים היו קיימים באמת", אמר הוג'ה, "הייתי פוגש לפחות אחד מהם בחיי הארוכים". "ומה בקשר לשופנהאואר?" מטיחים כנגדו. "הא, שופנהאואר!" צוחק נאסר א-דין, כמו רומז על כך שבספרים, מבינים אתם, אפשר לכתוב כל דבר שתרצו. "ומה עם גתה, מה עם באך?" ,הכול הבל ושקרים. שום באך לא היה ולא נברא". "אז מי חיבר את "פאוסט"?" "כל אחד היה יכול לכתוב אותו. נו, באמת, דבר גדול: לכתוב את פאוסט"!" "נו, טוב", מאבדים ברי הפלוגתא את סבלנותם. "ומה עם קארל, הקצב הצולע, שגר מעבר למגרש?" "מה, קארל – גרמני? אל תצחיקו את נעליי! הוא לא יכול להיות גרמני!", "למה לא?" " למה?" עונה נאסר א-דין, "כי אני פוגש אותו יום-יום בשוק, ואילו את הגרמנים, כמו שכבר נאמר, בכל חיי לא ראיתי אף אחד מהם!"



*
כאשר להוג'ה נאסר א-דין נולד בן, הציע המופתי לקרוא לו מוחמד – על שם הנביא הקדוש, ברוך הוא לעולמי עולמים, אך נאסר א-דין החליט, "נקרא לילד פרדריק". "מדוע פרדריק?" מופתע המופתי. "קל מדי להיות לנביא בעירו כשקוראים לך מוחמד, אבל הנביא ציווה עלינו להימנע מדרכים קלות!" המופתי לא התווכח, ולאחר שלושה עשורים בא לבקר את נאסר א-דין כדי לעמוד על גורלו של בעל השם המוזר ההוא. "נו, נאסר א-דין, ההיה בנך לנביא?" "לא". "אני מניח שהוא היה למופתי". "לא, הוא לא היה גם למופתי". " הרי אמרתי לך: קרא לבנך מוחמד, והכול יסתדר בעצמו! ובכן, מי אתה חושב שאתה יכול להיות עם שם מטופש שכזה?" נאסר א-דין אמר, "הפסנתרן". "מי?" נאסר א-דין נאנח והתחיל להסביר בסבלנות, "פסנתרן הוא מי שלוחץ באצבעותיו על לוחיות לבנות ושחורות, הממוקמות במידה מסוימת של סדר על פני המשטח של תיבת העץ". "אללה הוא אכבר!" קרא המופתי המופתע. "התיבה יפה מאוד וצבועה בלכה" – הוסיף נאסר א-דין כמעט בדמעות. "ובנוסף על כך, משם זורמת מוסיקה". "ובכן, לפחות מוסיקה טובה?" שאל המופתי המשתתף בצערו. נאסר א-דין הודה, "המוסיקה היא מגעילה. אבל משלמים לו טוב, והעבודה קלילה".



*
ויהי היום, ונאסר א-דין נחנק בארוחתו כאשר בלע ביס עסיסי של בשר-כבש, וביקש בלבו הצלה מאללה, ונדר נדר שיימנע מאכילת מאכלים שמנים. בו ברגע יצאה חתיכת הבשר החוצה, והוא שב לנשום. כאשר התאושש, החל לקלל את אללה בקולי קולות. אשתו נבהלה, "מה אתה שח!" "שוב הוא מרמה," התלונן הוג'ה. "במקום לומר בפשטות: "נאסר א-דין, אל תוכל דברים שמנים!" הנוכל נוזף בי על כך שרק בסכנת מוות אני מוכן לוותר על תענוגות המעדנים". "הרי זו היא אמת לאמיתה," אמרה אשתו והשפילה עיניים. ונאסר א-דין השיב לה בלחש, "ש-ש-ש… את זה אף אחד חוץ מאתנו לא יודע…"



*
יום אחד חלם נאסר א-דין שהוא נוסע ברכבת ובדרך מחבר אפוס בחרוזים אודות מסעו. הפואמה היתה יפה כל כך שנאסר א-דין התעורר ואץ אל שולחן הכתיבה כדי לכתוב אותה בהקדם האפשרי, אבל ברגע שהרים את העט, נמצא כי לא נשאר בזיכרונו דבר פרט לארבע שורות, שבהן מושווים החיים לבסיליסק, שאת מבטו ניתן לחוות רק פעם אחת ויחידה. לאחר שחשב בכובד ראש, החליט נאסר א-דין שבאמת העצובה הזאת אין שום תועלת לא לו עצמו ולא לצאצאיו, לכן לא כתב דבר, אלא חזר לישון – בתקווה שהפעם חלומות לא יבואו.



מרוסית: נקודא זינגר















מודעות פרסומת