:

אנטרו אום, ספיר כץ: חיי המשעמים

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 16:06

חיי המשעממים
טוב, זה לא נכון. למעשה, אף פעם לא באמת משעמם לי. תמיד, או כמעט תמיד דבר מה מעניין מעסיק אותי. אבל לפעמים נדמה לי שחיי מאבדים את הטעם, כאילו אין די תבלין בתבשיל. זה לא שחסר לי אתגר בחיים. מה שנהוג לכנות היום אקסטרים, לא מושך את ליבי. מה שבעצם חסר לי זאת תנועה, דינמיות. ואז אני ממציאה אותה. אני נודדת מארץ לארץ, עוברת מדירה לדירה, מחליפה עבודה בעבודה, אדם באדם. אפילו המקצוע שבחרתי לעצמי הוא קצת בתנועה. ליתר דיוק, הוא היה זה שבחר אותי, ולא להפך.
אני ארכיאולוגית ואני עובדת במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. החפירות נערכות כל פעם באתר אחר, לכן יש לי אפשרות להסתובב במקומות רבים. ועם התקדמות החפירה אני צוללת לתקופה אחרת, מרוחקת מכל מה שנתפש בעינינו כמציאות. ואז כשאני מוצאת חתיכת קרמיקה מאובקת עם טביעת אצבעו של בעל המלאכה, אני קולטת פתאום שהדמיון בינינו לבינם הוא הרבה יותר גדול מהשוני. אני מבינה שכנראה האנשים ההם, שחיו לפני זמן כה רב, מעניינים אותי יותר מכל דבר אחר, ועיסוקי בארכיאולוגיה הוא הדרך להבין אותם.
רוב האנשים טוענים שזה "גמל פורח באוויר", אך התמזל מזלי ולפני כמה שנים הכרתי אדם, איש מרתק, שותף לתפישותיי.
יום אחד הוזמנתי לתערוכת ציורים של אנטרו אום. זה היה מרשים מאוד, עד כי החלטתי לכתוב לו.
אני כשלעצמי לא כל כך מתחברת לשיחות טלפון, והתכתבות בדרך כלל אורכת זמן רב מדי. מהרגע בו כותבים מכתב על משהו שהיום מטריד אותך, מהרגע בו שולחים אותו ועד שמתקבלת תשובה, עשויים לעבור עליך אלף שינויים, המחשבות תתחלפנה, והתחושה, שהייתה כה חזקה בעת הכתיבה, מתרחקת ממך שנות אור. ואז בא האינטרנט לעולם ואפשר תקשורת מהירה ודינמית, שהתאימה כל כך לקצב המטורף של העידן המודרני. סוג כזה של תקשורת מאפשר היזון הדדי מהיר ופורה להפליא.
נוצר דיאלוג ביני לבין אנטרו אום. נוצר דיאלוג בין שני אנשים שהם בכל זאת שונים זה מזה בגישתם. הוא, בתור צייר, מתעסק עם דמויות. הוא הופך רעיונות, מצבים וכל מה שנמצא בראשו לדבר ויזואלי. מופשטות טהורה. ואילו אני עוסקת בעובדות מוגמרות, דברים שכבר אירעו: חורבות, פסלים, חרסים ועוד כל מיני דברים שאני מוצאת באדמה.
הגישות שלנו שונות: הוא יוצר עולמות, ואילו אני מגלה אותם מחדש. והנקודה שבה אנחנו נפגשים היא האדם עצמו.
יום אחד הרהרנו וחזרנו והרהרנו בשאלה: מדוע תמונה שנוצרה בימינו תזכה להבנה רק כעבור שנות דור? ומדוע כמות רבה של ממצאים ארכיאולוגים שרויים באבק ובשכחה? האומנם מחכים הם, בארגז, לשעתם? הנבואות מנבאות, אך תבוא שעתן ומשמעותן תכה בנו.
כיצד נגדיר את רגע הזהות בין יצירה לתפישתה? מה הסוד של "בול פגיעה"? באתה שעה הבנתי שאנטרו אום הוא האדם הנכון וכדאי לי לספר לו על הגילוי המפתיע שלי.

הגילוי
תחילה היא לא ממש משכה את תשומת לבי. לך תדע מה ניתן למצוא בתיבות ובארגזים של מחסן ארכיאולוגי. המקום הוקצה לנו בשביל הממצאים של העונה האחרונה, הרי צריכים מקום לאחסן בו את כל הקרמיקה ואת הפריטים הלא מזוהים מהחפירות האחרונות. המדפים היו עמוסים כבר קודם לכן בדברים שלא היו שייכים לאיש. זה מקובל: למיין את הארגזים שיש בהם חפצים של אחרים ולהחליט מה עושים בהם. האם לבחור את המענינים ביותר ואת השאר לזרוק, או להשאירם עד המיון הבא. עיסוק זה הוא ביסודו כפוי טובה: כל דבר בעל ערך כבר נמצא בתצוגות או נלקח מזמן לאוספים פרטיים. זוהי, שגרה ארכיאולוגית טהורה, או ליתר דיוק, מאובקת: חרס פה חרס שם.
הארגזים האלה עמדו במקום הגבוה ביותר, כך שמלמטה היה קשה אפילו להבחין בהם. אבל משום מה החלטתי לבדוק גם אותם. טיפסתי על סולם, כמעט החלקתי ממנו אגב הפלת אחד הארגזים; לבסוף, החליקו ממנו כמה דפים. הם עפו מעליי ונחתו מתחת למדפים. למלאכת המיון ניגשתי רק אחרי שכל הארגזים הקודמים פונו והמדפים החלו להידמות לשלד מתכתי המוכן לשאת מטען חדש. כפי שהיה ניתן לצפות, שום דבר מעניין לא התגלה: שברי אבנים שחורות, משטח עגול וירקרק, קרמיקה, ועוד חפצים חלודים. לא נמצה לי מספיק דמיון כדי להפיח בהם רוח חיים. כל אותו הזמן בו מיינתי את הממצאים, זכרתי את הדפים שהתפזרו מתחת למדפים, אבל לא יכולתי להוציא אותם מיד, מפני שאת כל השטח תפשו הארגזים הארורים האלה. אחר כך הציירים הזמינו אותי לשתות איתם קפה, ולאחר מכן הבוס ביקש ממני להקליד משהו במחשב, ואחרי זה נסתיים יום העבודה ונכנסה שבת. אמרתי לעצמי, אם הדפים האלה כבר שכבו במחסן כמאה שנה, אז יום-יומיים נוספים לא ישנו את מהלך ההיסטוריה. אבל בחלומי הופיע איש שנופף לעברי את אצבעו והבנתי מיד שהדבר קשור באותם הדפים. הקצתי מהחלום הזויה לחלוטין. הדפים האלה – או תיעוד של ממצאים, או יומן חפירות. אך אף אחד מאלה לא מונח בדרך כלל בארגזים – הם נשמרים בנפרד, ולכן הסיכוי לאתר דבר זה או אחר ללא עזרתו של החוקר שביצע את החפירות, שואף לאפס. ניסים זו תופעה נדירה, לא תגלית אחת ולא שתיים נבלעו ללא זכר בתהום הנשייה. ואולי דווקא הדפים האלה שהיו מונחים באין מפריע זמן כה רב ויישארו שם עוד יומיים,
אולי הם הנס בהתגלמותו, אולי עכשיו הגיעה שעתם וזהו אותו עיתוי מדויק שהופך את האקראי לבעל ערך, את המציאה לתגלית.
הסתקרנתי מאוד לדעת מה בעצם כתוב שם בדפים האלה. מיד תקתקתי את מחשבותיי ושלחתי בדוא"ל לידידי אנטרו אום, תוך הבטחה להמשיך לעדכן אותו.

היומן
בסופו של דבר, הדפים היו שווים את מאמץ הזחילה מתחת למדפים המאובקים. הם היו דקיקים, מכוסים בכתב יד בלתי קריא באנגלית. כבר מעיון בשורות הראשונות הבנתי שארע נס, לפניי היו מונחים דפים של יומן חפירות. כפי שהתברר מאוחר יותר, זה היה יומן אישי של ארכיאולוג בריטי, שבו הוא את כל המתרחש בחפירות. הכריכה ועמוד השער לא נשמרו. גם תאריך כתיבתו לא הופיע במפורש. במקום תאריכים רשם בעל היומן, משום מה, ימי שבוע ועוד הגדרות המובנות רק לו, כגון: ביום שישי אחרי מנחת תה. רק מאוחר יותר הצלחתי, על פי רמזים, לתארך את זמן שהותו בארץ ישראל. אני מניחה שזה היה
בשנת 1901. אך היכן הוא אתר החפירות? נדמה שהוא התחמק בכוונה מאזכורו, והשערותי תיראינה הזויות בעיני כל ארכיאולוג. כך שגם אני, בדומה לסר ג' וורד (Sir G. Word) (זה השם שהצלחתי לפענח מהחתימה בתחתית העמוד האחרון של היומן), אסתפק ברמיזות.
כיום ממילא אין שום משמעות למקום החפירות עצמו. מספיק לומר שהוא נמצא ממזרח לירושלים העתיקה. הוא כותב לא פעם שכשיוצא לו לעבור ליד השערים הוא רואה את המצורעים יושבים שם ומתחננים לצדקה בבכי תמרורים. ואמנם בראשית המאה ה-20 שהו מצורעים ליד שער ציון ושער שכם. כמו כן, הוא מתאר את המורד התלול שהתחיל מיד אחרי השער ולאחר מכן את העלייה שנמשכה עד אתר החפירות עצמו. כל מי שחפץ בכך יכול להגיע לשער ציון, לרדת בעיני רוחו את המורד התלול ולאחר שטיפס להבין לְמה התכוון האיש.
לא הופתעתי שהארכיאולוג היה בריטי – להפך, זה היה צפוי. בתקופה ההיא שוטטו "אינדיאנה ג'ונסים" למיניהם ברחבי ארץ ישראל. שוחרי הרפתקאות אלה, בעלי דמיון פראי והשכלה רחבה, לא היו זרים לרגשות לאומיים, הם היו לרוב קציני הצבא הבריטי שמתוקף תפקידם נאלצו לא פעם לבצע משימות רגישות. חוץ מזה, מישהו היה צריך לממן את הרפתקאותיהם. כך שסר ג' וורד בקלות יכל להיות אחד מהם. אינני יודעת מה עלה בגורלו לאחר מכן. אחרי עזיבתו החפוזה את ירושלים, שאת סביבותיה הוא לא מתאר, נעלמו עקבותיו. אולי נהרג, כמו גנרל צ'רלס גורדון, שהיה ידוע כחובב מושבע וידען גדול בכל הנוגע לכתבי הקודש, ויום אחד, בהשקיפו מגג ביתם של מכריו, בשעת ערביים, גילה את גולגותא השניה. זה כמובן לא שינה את העולם, אבל הוכיח בפעם המי יודע כמה, שמבט רענן יקר מפז הוא. ייתכן מאוד שברבות הימים גם הוא, כמו לורנס איש ערב, שינה את שמו ואת אופי עיסוקיו. יחד עם זאת ברור כשמש שהיה בעל טביעת עין חדה וחסר פניות; מסתבר גם שהיה חוקר די טוב.
בין שאר דפי היומן גיליתי דף מרופט מאוד, מקופל מספר פעמים כאילו הונח תקופה ממושכת בכיס. אף על פי שהאותיות נמחקו או נמרחו פה ושם, היה ברור שהטקסט נכתב בידי סר ג' וורד. היה נדמה שהטקסט הראשון נכתב בחיפזון ובחוסר בהירות, כאילו הכותב מיהר להנציח את אשר שמע. דובר שם על ציויליזציה כל שהיא, או ליתר דיוק על ניסיון ליצור ציוויליזציה חדשה תוך הכלאה בין קהילות אתניות שונות, דומני על בסיס מונותיאיסטי או פנתיאיסטי, ועל כך שהניסיון הזה נכשל. אם הבנתי נכון, הציויליזציה הזאת התנפצה לרסיסים בכוח מושך החוצה, ז"א התפוצצה מבפנים. טוב, אנו מכירים היטב את התמונה הזאת.
לא פעם בהיסטוריה הכל הלך כשורה – שגשוג כלכלי ותרבותי, ביטחון מדיני, דאגה לזולת – ופתאום הכל מתנפץ, וכל השפע הקודם יורד לטמיון, מתחילים תוהו ובוהו והזנחה. בסופו של דבר, הטקסט נהיר לא רק להיסטוריון אלא גם לאזרח מן השורה שנוהג לצפות להנאתו בטלוויזיה. אבל מה שריתק אותי אז, היה המשפט האחרון שתחתיו נמתחו, לא קו אחד, אלא שני קוויים שלמים: "שרידים של אותה הציוויליזציה עדיין עשויים להתגלות."

מסורת
הטקסט דיבר בנימה ברורה של חזון נבואי. לעזאזל עם כל הציוויליזציות שדעכו. לאורך ההיסטוריה האנושית היו כמה וכמה ציוויליזציות שלאחר נסיקה מטורפת התרסקו לתהום הנשייה, אבל שרידים ש"עדיין עשויים להתגלות" – זה אומר דרשני וחפשני. אם הם עשויים להתגלות צריך לחפש, השאלה היא רק "איפה". דווקא את התשובה לשאלה זו מצאתי כבר בציטוט השני. לא היה לי שום ספק במציאה. אף התחלתי להעריך יותר את הבריטי, בכל זאת הזכיר אחד מאבותינו, נכון שבחטף ובדרך אגב, אבל בכל זאת הזכיר. השורה שנכתבה בדיו שהצהיב: "ומלכי-צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון" – לקוחה מספר בראשית יד יח. חשתי שלא בכדי שני הטקסטים האלה הופיעו באותו הדף.
ובאמת מי היה אותו מלך צדיק שיצא לקראת אברהם אבינו, על מה הם הסתודדו, לוגמים יין וטועמים לחם? מה סיפר לו הכהן לאל עליון ולמה נתן את בירכתו? ובכלל, מה עשה שם, שומר המסורת העתיקה הזה? אולי חיכה למישהו לו אפשר יהיה למסור את אוצרות הציוויליזציה הדועכת? היותה בסוף דרכה ברור מכך שמלכי-צדק אינו מוזכר עוד כלל, כאילו כולם נכחדו. וגם את המעשר שלו תרם אברהם לא בכדי, כנראה שהיה דל משקו של כהן האל. על מה הם דיברו, כיום אין מי שיעיד על כך, אבל היכן זה התרחש, דווקא כן יודעים – "עמק שוה הוא עמק המלך". נדמה שגם הבריטי הצליח לבנות רצף דומה. נציג של תרבות עתיקה, השומר על מסורת שדינה להיעלם, מוסר את עיקריה לניאופיט שהגיע זמנו, שגילה את האל העליון.
ונדמה שהמקום בו מתרחשת המסירה, הוא המקום של המרכז לעתיד לבוא, משמע שצריך לחפש שם. ואיך נחפש אם לא בחפירה? חבל רק שבמקום הזה דבר לא שרד מהחפירות האלה. סביבותיה של ירושלים נחפרו אין ספור פעמים ואוכלסו מחדש. כך שאצטרך להסתפק בתיעוד ובאבנים השחורות מהארגזים. מילא, נראה איזה עולם חדש-ישן יתגלה לנו על ידם.

ירושלים 1901
קריאת היומן הפכה, בעצם, למלאכת פענוח. מלבד הכתב הלא תמיד ברור, שהקשה מאוד על הקריאה, היו קיצורים וסימונים רבים שהיו מובנים כנראה רק לכותב עצמו. יחד עם זאת, היו גם תיאורים נהירים אותם הייתי שולחת בקפדנות רבה אל ידידי אנטרו אום, בצירוף פרשנויות שלי.
הודות לעמודים האלה הצלחנו לטייל בירושלים של תחילת המאה ה-20. סר ג' וורד התיישב בבית המלון "נובוטל" ליד שער יפו, אחד מהטובים בירושלים. זה הייה בניין תלת קומתי עם מרפסות וחנויות בקומה הראשונה. דרך אגב, הבניין הזה עדיין עומד באותו מקום כמעט ללא שינוים.
אם בזכות מזגו החברותי, אם בעקבות משימתו, שאותה הוא מאזכר רק במעורפל, הבריטי נכנס די מהר אל החברה הירושלמית המצומצמת. את הביקור הראשון, חצי רשמי, ערך בביתו הפרטי של הפחה הירושלמי ברחוב הקונסולים (רחוב הנביאים כיום). באריכות טרחנית הוא מתאר את המבנה המונוליתי בן שתי הקומות על קשתותיו וגינתו, אשר פנה אל הרחוב הראשי של העיר – דרך יפו, שבדיוק אז התחילה להתמלא בבניינים. לתיאור נפרד זכתה המוזיקה, שבוצעה ע"י תזמורת כלי הנשיפה של הפחה. הפחה, ככל הנראה, התגאה בתזמורתו, אבל בעיני הבריטי נשמעה המוזיקה המזרחית על תוגת סלסוליה, בביצוע של חצוצרות וטרומבונים אירופאיים, כברבריות בהתגלמותה. את תוצאות ביקורו לא גילה סר וורד אפילו ליומנו. בהמשך, בפרק זמן שלא עלה על שבוע ימים לשהותו בעיר, הספיק להכיר כל אישיות בולטת, החל מארכיאולוגים מובילים וכלה במשוגעים למיניהם. אבל נדמה שמהפגישות עם הראשונים לא הפיק שום תועלת. בסבר פנים יפות התקבל בביתו המדהים של האדריכל העירוני, קונרד שיק. הוא עצמו תכנן ובנה את ביתו בכסף שהרוויח מדגם הר הבית. האדון האדריכל הוביל את האורח בין חדרי שתי הקומות, הראה לו את הגינה שבחצר הפנימית, וגאה בליבו כשהציג לפניו כמה כתובות חצובות על לוחות אבן, כותרת עתיקה, ועוד שניים – שלושה פריטים, שהשיג בחפירות. אבל מיד לאחר מכן אמר, כמתנצל על חוסר האיפוק, שהוא עצמו כבר לא עוסק בחפירות. בכלל, מאז התאבדותו של סוחר העתיקות מוזס שפירא, שכנו ומכרו, שבביתו התארח לא פעם, התחילו ארכיאולוגים וארכיאולוגיה בעיר זוכים ליחס מפוקפק וחשדני. אקדים את המאוחר ואומר, שסקרנותו של הבריטי דחפה בו לערוך ביקור אצל אלמנתו של מוזס שפירא, גברת אמליה, ולהכיר את בנותיה. מפיה של הגברת אמליה שמע את הסיפור העצוב כיצד האנשים המרושעים רוששו את בעלה וגרמו לו להתאבד, בכך שהאשימו אותו בזיוף העתיקות. היא אפילו הייתה חביבה מספיק והראתה לסר ג' וורד את הפסלונים שבהם סחר בעלה. חיוכיהם החמדניים, עיניהם המלוכסנות והססגוניות הזועקות שלהם הצביעו בבירור על כך שמוזס שפירא לא היה כל כך תמים כפי שסברה אשתו.
מהתבוננות מעמיקה יותר התברר שהעיר כלל וכלל אינה רחבת ידים. חלקה העתיק היה צפוף ומדיף ריחות רעים, ואילו עיני הצליינים והתיירים ראו בה קדושה מסוימת. החלק החדש, העיר שמחוץ לחומות, רק התחיל להיבנות, ועדיין נראה כצירוף כאוטי של חצרות סגורות ורחובות מקוטעים הפזורים על הגבעות שמסביב, אך שתושבי המקום טענו שבשנים האחרונות העיר גדלה וצמחה מאוד. למרות זאת, אם בצחוק ואם ברצינות, רשם סר ג' וורד ביומנו ציטוט מפי תייר אחד במעדניה בעיר: "זה פשוט איום ונורא! בלי מכוניות, בלי תאטרון ובלי ביליארד. הוי קריית חנותו של המושיע!"

בול פגיעה
בתור התחלה החלטתי להעביר חלק מהחפצים למעבדה. כך לימדוני מורי ורבותי: "בסופו של דבר, אין מדע אלא אמצעי להשׂביע את סקרנותו האישית של העוסק בו, על חשבון המדינה". ואילו אני חפצתי למצוא משענת בכל הטירוף הזה, שנחת עלי לפתע. קיוויתי שתיארוך החפצים שנמצאו בזמן החפירות של ג' וורד ישמש לי משענת מוצקה. בנוסף לשיטת הפחמן הדו-חמצני המוכרת לכולנו ולא מובנת לאף אחד, קיים מגוון שיטות כימו-פיזיקליות מתוחכמות, המאפשרות לתארך את החפצים שנמצאו. וכל הארכיאולוגים ללא יוצא מן הכלל, בהיותם אנשי מדעי-הרוח, אינם מעריכים בגרוש את כל התוצאות המדעיות הללו, במיוחד כשהן אינן עולות בקנה אחד עם התיאוריות שלהם. אם הדברים תואמים זה את זה, ניתן לצרפם – הוכחה נוספת לעולם לא תזיק. במקרה שלי טהרת הניסוי נשמרה לחלוטין – הבדיקה תהיה זו שתחרוץ את הדין – כמובן, אם לא תהיינה סתירות חריפות בין התוצאות המדעיות לבין התיאוריה. מעבר לכך, בכל השיטות הללו יש סבירות לטעות שנעה בטווח שבין 200 ל-2,000 שנה, תלוי במצבם של החפצים הנחקרים. האמת היא שלתאריך לא היו הרבה סיכויים, סביר להניח שזאת הייתה יותר תרמית עצמית. מה שעניין אותי בפועל היה הרכבם הכימי של הפריטים המתכתיים ושברי האבנים השחורות, שמשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוררו בי אסוציאציות לפסלוני האבן המצחיקים מרמת הגולן. אחרי הביקור במעבדה חשתי שלא בנוח. כשדפקתי על דלתות המעבדה, מנסה לנחש את התוצאות, הייתי מוכנה לכל, אבל לא למה ששמעתי. התשובה שקיבלתי בהמשך למבטי התוהה, נוסחה, לפי מיטב המסורת היהודית כמובן, בצורת שאלה: "ולאיזה תוצאות בעצם ציפית?" שורה שלמה של תשובות הבהיקה בראשי בנוסח: "אני לא אשמה, זה קרה ממש במקרה." אבל לא הספקתי לומר מילה, כי לפתע הבנתי, שהחץ נשלח ע"י סר ג' וורד ובי תלוי אם הוא יקלע למטרה.
בכל הנוגע לתאריכים, כמובן, היתה אנדרלמוסיה שלמה. האבנים השחורות הציגו תאריכים כאלה שכמעט התעלפתי, ולא אזכירם כאן. אבל החפצים המתכתיים תוארכו לתקופות די סבירות: לערך 2,000 שנה לפני הספירה, עם סטייה של 200 שנה לכל כיוון (דרך אגב, תקופתו של אברהם אבינו). אבל אם לוקחים בחשבון שהאטבים המתכתיים חיברו בין שברי אבנים קדומות, התמונה הכללית שהתקבלה מכל זה הייתה די מוזרה. או שבתקופתו של אברהם אבינו נעשה שימוש משני באבנים העתיקות לצרכים לא ידועים, או שהאבנים התפרקו במשך הזמן ונזקקו לתיקון.
תוצאות הבדיקה של הלוחית, שצורתה היתה עגולה וצבעה שחור והיו לה שוליים ירקרקים, ושאני ביני לבין עצמי כיניתי אותה מראה, הצליחה להפתיע אותי אף יותר. חלקה המרכזי היה עשוי מתכת שכללה ניקל ומכאן שהחומר היה במוצאו מטאור. העובדה כשלעצמה, אינה מפתיעה כלל. בימים ההם התפתח לעתים קרובות פולחן סביב "האבנים השמימיות". אבל למה בעצם ללכת כל כך רחוק? בכעבה במכה משובץ מטאור, והמוני מאמינים מוסלמים סובבים סביבו מדי שנה עד עצם היום הזה. מפתיע יותר היה שהתברר שהשוליים הירקרקים של המראה עשויים נחושת ולא סתם נחושת, אלא נחושת מקומית, מתמנע. באמת ידוע שנמצאים שם מכרות עתיקים של נחושת. בתחילה מצאו נחושת על הקרקע, ורק מאוחר יותר, כשהמקום היה תחת שלטון מצרי ואחר כך בתקופת דוד ושלמה, התחילו לפתח את המכרות.
נחושת שהופקה מהקרקע שונה, כמובן, בהרכבה הכימי מהנחושת המאוחרת יותר שהופקה מהמכרות. השוליים של המראה עשויים דווקא מנחשת קרקעית. קיצורו של דבר, מראה מטאורית בת שוליים ירקרקים – רק בעלת אוב חסרה כדי להשלים את התמונה.

חיפושים וגילויים
גם אצל סר ג' וורד העניינים התקדמו לאיטם. ביקורים חצי רשמיים ושתיית תה בקונדיטוריות מקומיות לא קידמו את העניין במאומה. הדבר היחיד שהעלה משהו משמעותי היה הטיול בהרי ירושלים שאליו יצא עם חובב טבע מושבע אחד. הוא גרר את הבריטי להסתכל על עשבים ופרחים נדירים שצמחו אחרי תקופת הגשמים. מיותר לציין שהסיור הבוטני לא כל כך ריתק את סר ג' וורד, אבל האפשרות לשוטט בסביבה שבה התעניין, קסמה לו. אני מתארת לעצמי איך ג' וורד נגרר לאיטו אחר "פאגאנל" הנלהב, המזמרר שירי הלל לכל עשב שנקלע בדרכו, איך הוא, משועמם עד מוות, הופך את רגבי האדמה האדומה והבוצית ומביט באדמה ובשכבות הסלעיות, שנתגלו בעקבות סחף הגשמים. בסוף הסיור, על אף הרושם שהוא היה חסר ערך לחלוטין, רושם סר ג' וורד ביומנו שמיקום השכבות וצבען, שאינו אופייני כל כך לאזורנו, כמו גם כמה שברי אבנים שחורות, דורשים בדיקה מעמיקה יותר של האזור.
וכנראה לאחר זמן מה הוא מוסיף, שלאחר בדיקה חוזרת של האזור הוא מגלה את כל הסימנים לכך שזה מה שהוא חיפש. בקטע הזה כמעט נחנקתי. מדוע היה לו קשה לכתוב מה ואיפה בדיוק הוא הצליח למצוא? איזה זלזול בדורות הבאים, זאת אומרת בי, לשם מה כל הסודות הללו! עכשיו עלי לשבור את הראש בניסיון לנחש מהם כל הסימנים האלה.
הרהורי בנושא לא ארכו זמן רב: הבוס שלי, ברגע ששמע (ממני!) על תוצאות הבדיקה, התחיל להסביר בשפה רכה שהגיע הזמן לסיים עם כל המדע הבדיוני הזה, כי עוד מעט חפירות חדשות ואנחנו עדיין לא סיימנו את הדו"ח של העונה הקודמת. ועם זאת ציין, שאם אני כל כך להוטה, אני יכולה לקחת את היומן של הבריטי הביתה ולעיין בו בזמני הפנוי, ואם אמצא משהו מרתק, אני מוזמנת לחלוק זאת איתו. כולנו בני אדם, אין מה להתבייש. כמובן, בוודאי, בזמני הפנוי. באותה ההזדמנות אפשר לשחק גם עם האבנים והברזלים. ובכל זאת, איזה נשמה המנהל שלי! מישהו אחר במקומו כבר מזמן היה נוזף בי על הדו"ח של הבדיקות ומחרים את היומן. לך תדע, אולי ביום מן הימים הוא ישמש אותו למשהו. באתה שעה מיינתי את הדפים ודחפתי את האבנים והברזלים לפינות נידחות, כדי שלא יהיו לצנינים בעיני הממונה היקר שלי, ומאוחר יותר, כשהגיע זמני הפנוי, שבתי וחזרתי לקריאת היומן.
הבריטי התגלה כאיש מעשה. ברגע שהבין שזה בדיוק המקום אותו חיפש, התחיל לחפש תמיכה בין אנשי המקצוע ובני ארצו. ביקר שוב אצל האדון האדריכל, אבל הלה, ברגע ששמע על תגליות מהסוג הזה, מילא פיו מים, התלונן על בריאותו החלשה ובנימוס סילק אותו מביתו. אך במעט סייע הצייר האנגלי הולמן האנט, הוא הראה לו את כל ציוריו מירושלים וסביבותיה, ציורים טובים. סר ג' וורד שיבח אותם ביומנו. היום הולמן האנט נחשב לקלסיקן ואין תערוכה של ציורים מירושלים של המאה ה-19 בלא ציוריו; אבל אז הוא נתפש כמשוגע שבמקום לגור בלונדון הנאורה התמקם במידבר בין נוודים בורים ויהודים. אבל דווקא הוא נתן לג' וורד מכתב המלצה או פשוט עצה, לא הבנתי בדיוק, לפנות לאב וינסנט. לפי הצייר, עסק האב בארכיאולוגיה בזמנו הפנוי. סר ג' וורד ביקר במנזר הדומיניקני החדש סנט אטיין, שבו התגורר ופעל באותה התקופה האב וינסנט. אבל הוא רק משך בכתפיו, דהיינו: "עוד לא התמקמנו מספיק במקום החדש וגם כאן יש חומר לחפירות, ובכלל, אחרי התקרית המפורסמת, היחס לארכיאולוגים ולארכיאולוגיה בעיר טעון מעט". ושוב סיפר על מוזס שפירא, כאילו בשנתיים האחרונות לא אירע כאן שום דבר נוסף בעל משמעות.
קיצורו של דבר, התחלתי זורמת במקביל לזרם של וורד. אומרים לו: "אם אתה זקוק לזה עליך לעשות שמיניות באוויר", וגם לי אומרים אותו הדבר: "אם את זקוקה לזה, אז בבקשה ממך, בזמנך הפנוי". אני עוד איכשהו מצליחה להתמודד עם החקירה, אבל הוא, לפי רישומיו, או שדעתו נטרפה עליו, או שהפך להוזה. אחרי כמה דפים אכולי עכברים, פתאום נשמט איזה דף מקומט ובו שטויות שלא תיאמנה על אנשים שחומים או שחורים הרוקדים על מדשאות ירוקות ולמטה שרטוט שכמעט נמחק. אינני יודעת אם הדף הזה נכתב באותה התקופה או מאוחר יותר, אבל אני התחלתי לדאוג לבריאותו הנפשית של סר ג' וורד. אבל בעצם, למה לי לדאוג כל כך? הממצאים מונחים לפני כאן ועכשיו. פירוש הדבר, שהוא כן הצליח לדלות משהו מחפירותיו, מצא תמיכה ואפילו קיבל אישור. ממי ואיך בדיוק הוא השיג מה שהשיג, לא משנה כל כך, ככלות הכל.

החפירה
הרבה יותר חשובה הייתה, בעיניי, העובדה שהעמודים הבאים נלקחו, ללא ספק, מיומן חפירות, אמנם ללא תיאור של כמה ימים ראשונים. או שהדפים מהימים הראשונים של החפירה אבדו, או שהחפירות בשכבות העליונות לא העלו שום תוצאות. זה התחיל במילים שהיו גורמות ללבו של כל ארכיאולוג לפרפר בהתרגשות: "נחשפו אבני הריצוף". לאחר מכן התברר שהריצוף קבור תחת אבני מפולת. סר ג' וורד התגלה כקפדן שטרח לתאר בדייקנות רבה את אבניי הריצוף. זאת הייתה אבן ירושלמית רגילה, מעובדת בצידה העליון, על מנת שהמשטח יהיה אחיד, ומסותתת גם בצדדיה. האבנים הוצמדו אחת לשנייה בהידוק רב, ללא מלט, מה שנקרא "על יבש". צדו האחד של הריצוף נהרס מהתמוטטות הטרסה, וצדו השני, התעקל אל המורד הסלעי של ההר. לפי השרטוט שמתחת לרישומים ניתן לטעון כמעט בוודאות שהריצוף היווה חלק ממשטח מעגלי או סטיו גדול.
בחלק הזה של הריצוף לא התגלה דבר והבריטי, כמו כל ארכיאולוג נורמלי, מייד ניסה למצוא הסבר לכך. בארכיאולוגיה יש כלל שהפך לתורה שבעל-פה, ושהארכיאולוגים עצמם נוהגים ללגלג עליו: אם גילית דבר-מה לא ברור, משמע זה משהו הקשור בפולחן: מקום או חפץ מקודשים. הסבר כזה באמת קצת פתטי. אם פעם יגלו מקלט ויפרשו את התגלית כמקום המיועד להתבודדות רוחנית לשם יצירת קשר עם כוח עליון או תחתון כלשהו, לא אופתע כלל. וברור לגמרי שסר ג' וורד חיפש דבר-מה קדוש ורוחני ומיד פירש את הריצוף כַמִקדש, בה' הידיעה. אחר כך, כנראה, התחילו הגשמים, וסר ג' וורד, כמאהב נאמן, פקד כל יום את חפירותיו, התבונן באבנים והשגיח עליהן. כפי שהוא ציין ביומנו, באזור החפירות התחילו להופיע מיני אנשים תמהוניים, ביניהם תושבים מקומיים, שהוא עצמו מתעקש לכנות "בדווים". ילדי המדבר האלה חשבו שהוא מחפש אוצרות וקיוו שגם הם יוכלו להרוויח מזה משהו. סקרנים ומשוטטים פשוט לא עזבו את המקום והיוו מטרד כה גדול עד שסר ג' וורד נאלץ להעסיק את החצוף והמלוכלך ביותר שביניהם בתור שומר כדי לרַצות אותו.
אישיותו הפעלתנית של סר ג' וורד סבלה, כנראה, בקושי רב את חוסר המעש של תקופת הגשמים, ולכן, בהפסקות הקצרצרות בין גשם לגשם הוא עשה מעשה שכמותו לא נראה באותם הימים. הוא הנציח ברישום את חתך האדמה שתחתיה נעלם הריצוף. הוא סיים את העבודה, לפי עדותו, שעות ספורות לפני שהחלק הזה של חפירותיו נסחף בשיטפון אדיר. אילו ידעתי את מקום קבורתו של סר ג' וורד, הייתי מניחה על קברו פרחים או כמה אבנים. מה שנשקף אלי מהרישום היה פשוט מדהים, בעיני ארכיאולוג כמובן. סר ג' וורד הצליח לתעד את כל השכבות שנמצאו מעל לריצוף. פה ושם הוא הוסיף הערות כמו: אבנים, חול, שכבה סטרילית או אדמת חמרה. האין זו מתנת מלכים לגברת צעירה בעוד מאה שנה? ובשבילי הוא היה יקר שבעתיים, כי הכרתי על בוריו את מושג הסטרטיגרפיה – מיפוי השכבות לפי סדרן באדמה – מדע שלא נולד עדיין בתחילת המאה ה-20. לא ניתן לדמיין את הארכיאולוגיה של היום ללא תיארוך החפירה על פי השכבות. אבל בזמנו פשוט עשו בור אופקי ודלו ממנו ללא הבחנה את כל מה שרק היה ניתן לדלות. באתר השאירו בדרך כלל מיני פריטים ארכיטקטוניים, שפשוט אי אפשר היה להזיזם מרוב כובדם. ובכלל, שכבות ארכיאולוגיות מזכירות לי את הטורט "הסטודנט העני" שסבתי כה הצטיינה באפייתו. בין שכבות ביסקוויטים בצבעים ובטעמים שונים נמרח קרם ופוזרו אגוזים ועוד כל מיני דברי מתיקה. גם כאן, שכבות האדמה מתערבבות לפי הסדר בין האבנים ובין שכבות אחרות: כשהעתיקות ביותר בתחתית והמאוחרות למעלה. אבל לעתים קרובות שכבות מעורבות בגלל תנאים טופוגרפיים וחוסר מקצועיותם של הארכיאולוגים. בסופו של דבר זהו אותו "הסטודנט העני", רק אחרי השחתה לא מבוטלת בידי המבקרים. ולענייננו, דווקא כאן, למרבה ההפתעה, עם השכבות הכל היה בסדר. בתחתית הופיע הריצוף כשורת מלבנים. מעליו הייתה שכבה סטרילית של אדמת חמרה, האופיינית כל כך לאזורנו; ומעליה שכבת מפולת ולוחות אבן מעובדים. מפולות כאלה יכולות להתרחש בעקבות רעידות אדמה. ועכשיו, אם לתרגם את כל הארכיאולוגיה הזאת ללשון בני אדם, ניתן לשחזר את ההיסטוריה של המקום. תחילה עמד כאן מבנה גדול, נכנה אותו מקדש כמחוות כבוד לכשרונות הארכיאולוגיים של סר ג' וורד. אך הוא לא נהרס ברעידת אדמה נוראית, כפי שהניח סר ג' וורד, אלא נעזב, או ננטש, מסיבות לא ידועות. אולי האנשים שם נרצחו איש בידי רעהו ואיש בידי אחיו, והמקדש עמד עוד כמה מאות שנים. על ההזנחה הזאת מעידה השכבה הסטרילית של אדמת החמרה, שנעה לכאן ברוח ובסחף הגשמים. לבסוף נהרס המבנה בעקבות רעידת אדמה איומה. התמונה שהצטיירה הייתה בהירה וחביבה למדי, מה שנשאר זה רק למצוא בין ידידיי גיאולוג, ולקבל חוות דעת מלומדה בקשר לתיארוך הרעש. המומה ומאושרת, שלחתי מייד דוא"ל על תגליותיי לאנטרו אום. הוא שיבח באופן די מאופק את דמיוני הפורה, וביקש ממני לשלוח לו את הציור של סר ג' וורד, שעניין אותו בתור צייר הרבה יותר מווידויי הארכיאולוגים. כמו כן הוא ביקש להישאר מעודכן, אך בזאת לא ממש עמדתי, בגלל המהירות המטורפת של מהלך האירועים.

שיטפון
עוד באותו היום השגיח סר ג' וורד בטיפוס מפוקפק שהסתובב על ריצוף האבן, שעליו שמר מכל משמר. תחת טפטוף הגשם התגלגל האיש על הריצוף, הטיח את ראשו באבנים, העלה קצף לבן בפיו וצעק משהו על שניים-עשר באחד או להפך, על אחד בשניים-עשר. משהו לא ברור אך משרה תחושה של אמירה קטועה. מה שאירע לאחר מכן פשוט הפיל את סר ג' וורד מהרגליים. מההר, הישר על הדמות המתפרעת ועל האנגלי המשותק, ירד סילון מים מעורב בסחף אבנים ורגבי אדמה, כשהוא עוקר בדרכו עצי זית. הזרם התקרב ללא מעצורים, ותוך שניות ספורות התנפל על הטרסה, מאיים למחוק מעל פני האדמה את המתנבא ואת סר ג' וורד עצמו. האחרון, בתור אדם שפוי וזריז ככל הנראה, הספיק לחמוק הצידה ולגרור אחריו את האיש האומלל. בהמשך התברר שהאבנים כן פגעו בו והוא התחיל לצלוע. אבל בהשוואה למה שנחשף בפני מבטו של סר ג' וורד ביום המחרת היה זה דבר של מה בכך. המורד הסלעי של ההר, שריצוף האבן התעקל אליו, נהרס כליל בהתפרצות חסרת רחמים של כוחות הטבע. הריצוף עצמו נקבר תחת ערמות של עפר, אבנים וזבל. הצד החיצוני של הטרסה התמוטט ובכך מחק פרי עבודה של כמה שבועות. הבריטי הצטער מאוד והדבר היחיד שעוד היה לאל-ידו לעשות היה להתנחם בסיפורו של מכרו החדש.
השיטפון שגרר רגבי אדמה ואבנים, עורר עוד כמה אירועים בלתי צפויים. הבריטי האציל, לא רק שהציל את המטורף, אלא גם הביאו לבית המלון שבו התאכסן. האומלל בקושי זז ולא היה מסוגל לבטא אף משפט בשלמות. אני מתארת לעצמי איך בלטו השניים בשטח כשעברו יחד תחת הגשם על פני משרד הנסיעות של קוק ועל פני הדוכנים. באותה התקופה נצפו בקרבת שער יפו טיפוסים משונים רבים. מראה הבריטי, מלווה במשוגע מטונף אחד שאיש לא יודע מאין בא, היה לא שגרתי אך סביר. בהמשך התברר אמנם שהניצול היה איש צעיר רגיל לגמרי ואף נעים הליכות, אם ניתן, כמובן, להחשיב אדם בעל יכולת נבואית כרגיל. זה היה סוג מסוים של נבואה, אם כי נבואה על העבר. מדי פעם, ברגעים הכי לא מתאימים, יש לציין, היה קורה לו משהו והוא התחיל לחזות חזיונות. חזיונותיו היו מעורפלים ומבולבלים, וגם גרמו לצרות בחיי היום-יום שלו, אבל לוותר עליהן היה בלתי אפשרי. את האיש הצעיר שיכנו בחדר הסמוך לחדרו של סר ג' וורד וחלונותיו, כמו אלו של מצילו, פנו אל החומה של מצודת דוד. המבנה המונומנטלי, שהונצח מכל זווית אפשרית בציוריהם של ציירים כה רבים, ושלא היה קשור למלך דוד בשום אופן על אף שמו, שיחק בחייו של המכר החדש של ג' וורד תפקיד הרה גורל.
הצייר הצעיר הזה, שביומנו של הבריטי מכונה באופן קבוע פשוט א', הגיע לירושלים כדי לבצע הזמנה של לקוחה עשירה ובעלת אי אלו מוזרויות. היא הזמינה ממנו כמה "נופים טופוגרפיים" מארץ הקודש, שבתקופה ההיא היו במיוחד באופנה. היא מימנה את הוצאות הנסיעה והמחייה, אולם התשלום הבא היה אמור להגיע רק עם סיום העבודה. להצעה הזאת הוא לא יכל לסרב, במיוחד כשהיה מדובר בגברת שלמרות המוזרויות הקטנות שלה, ואולי דווקא בזכותן, הייתה חמודה להפליא. נדמה שהאיש הצעיר אפילו היה קצת מאוהב בה. אבל אהבתו האמיתית הייתה נתונה במלואה, ללא ספק, אך ורק לאמנות. אך לא זה העיקר. אחרי מה שקרה איתו כאן, בעיר המוזרה הזאת, הוא פשוט לא ידע מה עליו לעשות. הכל התחיל ממגדל דוד. הוא ישב וצייר ואז זה קרה. תחילה חשב שמא קיבל מכת שמש. אבל הדבר התחיל לחזור על עצמו בתדירות מפחידה, ללא כל קשר למזג האוויר, למקום, ולנוכחותם או העדרם של אנשים. הוא אפילו ניסה לברר באמצעות האפוטרופוס שלו אם בילדותו היו לו התקפים. אך האפוטרופוס, איש בעל לב זהב, לא ידע דבר על ילדותו עד גיל שבע. באופן כללי הוא היה ילד נורמלי לחלוטין, שפשוט אהב לצייר. פרט לתחביב הזה, שהחל בגיל צעיר למדי, לא זכורות לו שום תופעות יוצאות דופן. האיש הצעיר הודה שלאחר ההתקפים הראשונים, שעוררו בו חרדה איומה, לאחר זמן-מה הוא קצת נרגע וזה אפילו התחיל לסקרן אותו. יכול להיות, כמובן, שזה סוג של שיגעון. אבל לו נדמה… בקיצור, הוא החליט לקרוא בספרי הנביאים. כנראה שסיפורו היה כה חריג, שסר ג' וורד, בכותבו, ציטט אותו מילה במילה. "תחילה משתרר שקט, חד ועמוק כמו לפני הרעם. אחר כך מתחילים כל האיברים כאילו לרטוט מבפנים, ודקירות קלילות ממלאות אותם, כאילו חשמל זורם בהם. הם נעשים כבדים ומפסיקים לציית, כאילו אינם עוד איבריו. כל זה נמשך שניות ספורות, אבל זאת רק הקדמה. אחר כל מתחיל הדבר עצמו. כאילו מפולת מתמוטטת עליו – כל התחושות שהאדם יכול לחוש אוחזות בו בעת ובעונה אחת. הוא מתחיל לראות, לשמוע, להריח, לחוש ואף, החשוב ביותר, לדעת…" ובזמן השיטפון אירע ההתקף החזק ביותר, אותו התקף שסר ג' וורד היה עד לו. הדבר המפליא ביותר היה שהוא זכר כמעט הכל מחזיונותיו. הוא אפילו ניסה לכתוב ולצייר אותם ואכן הדבר עלה בידו, לא לחינם היה צייר. בפעם האחרונה הצליח לראות היטב את המקום שאליו נקלע בחזיון. זה היה סטיו של איזה מבנה ענק, שנדמה כמעגלי. רגליו עמדו על רצפה שהריצוף שלה דמה מאוד לריצוף שגילה סר ג' וורד. עוד הוא נזכר בעמודים איתנים שראשיהם למעלה. הם לא דמו בכלל לעמודים יווניים. הוא ביקר באתונה ולא פעם יצא לו לצייר את העמודים ההם, הוא לא נתקל שם בשום דבר דומה. אבל מה שהכי חשוב זה שהוא זוכר קול האומר וחוזר: "שניים-עשר באחד, באחד, באחד…" זהו המשפט שהוא צעק שם בטרסה. האיש הצעיר הבין היטב שגופו ומוחו לא השתייכו לו ברגעים ההם, בעוד שבכל רגע אחר היה נורמלי לחלוטין. סר ג' וורד ראה במפגש הזה את יד הגורל, כפי שהוא מציין בכתביו, והציע לצייר הצעיר לסייע לו בעבודתו. ההצעה התקבלה בהתלהבות. מיד הבנתי
מי צייר את השרטוטים והציורים שמצאתי בין דפי היומן ובין הממצאים הארכיאולוגים. עוד התבהר לי שהאיש הצעיר היה נתון להשפעתו של סינדרום ירושלים, המוכר כל כך לפסיכיאטרים ולתושבי העיר. נביאים אין ספור, מלכים, שלמה ודוד וכמובן משיחים לאין ספור, מסתובבים מימים ימימה ברחובות העיר המוזרה הזאת. זה בכלל לא מפליא, הרי האלוהים שוכן כאן, כמאמר הבדיחה הידועה: יש לנו קו ישיר.

יום חמישי לאחר הגשם
למחרת בבוקר התגלה לעיניהם מראה של תוהו ובוהו והרס כללי. בבת אחת העלים השיטפון מעל פני האדמה חלק מהטרסה המרוצפת, והחלקה שנותרה היתה מכוסה כליל באבנים ועפר שנשטפו מההר. אבל, כידוע, מעזיצא מתוק. המפולת אפשרה גישה אל הטרסה בתוך ההר ועכשיו היה צריך רק לנקות אותה מן האבנים והרגבים. לשם כך באמת הוקדשו כמה ימים. הפעולים הערבים פשוט השליכו את האבנים ואת העפר החוצה ודי מהר הצליחו לחשוף את אבני הריצוף. אפילו הגבול הפנימי של המשטח החל להסתמן.
שטח החפירות היה, כנראה, מספיק גדול כדי שניתן יהיה להבין שלריצוף לא היתה צורה של משטח עגול, כפי שסבר סר ג' וורד עד כה, אלא צורת טבעת. לוחות אבן ענקיים, שהתגלו מעל הריצוף, נחו על שכבה דקה של אדמת חמרה סטרילית. כאן שבה והתגלתה במדויק אותה התמונה שסר ג' וורד הספיק לתעד מהקיר הקודם לפני הריסתו. ברישומיו הוא מעלה השערה שלוחות האבן הענקיים היו בעצם חלקי גג או תקרה, שקרסה ברעידת האדמה. תקרות האבן באזורנו הן דבר שבשגרה. הן ידועות היטב לארכיאולוגים ממבנים מאוחרים יותר. מה שריתק אותי שוב היתה אותה שכבה של אדמת חמרה, שסר ג' וורד השכיל לתעד (באמת, כל הכבוד לו!), אולם מבלי להציע פירוש כל שהוא – כנראה, השאיר זאת לי. שוב יכולתי להיווכח שצדקתי בהשערותיי. פס של אדמת חמרה סטרילית, שהובאה הנה עם הרוחות והגשמים, מעיד על נטישה והזנחה שפקדו את המקום. קיצורו של דבר, המבנה או המקדש, כפי שסר ג' וורד נוהג לכנותו, ננטש ולא היה בשימוש לאורך תקופה מסוימת – לפי כמות העפר שנאגר במקום נמשכה התקופה כמה מאות שנים. ורק אחרי התקופה הזאת קרסה תקרת האבן ברעש הנוראי שפקד את האזור. כמו כן התגלו כמה עצמים עצומים שדמו לעמודי תמך. הם היו ממוקמים בחלקו הפנימי של המעגל ובלטו בכ-40-50 סנטימטרים מעל לריצוף. שניים מהעצמים היו חשופים כליל – אותם צייר מעשה אמן העוזר החדש של סר ג' וורד. זאת ועוד, הוא זיהה אותם כשרידי העמודים שאותם ראה במהלך הדבר (כך נהג לכנות את חזיונותיו). אם היו אלה באמת בסיסיהם של עמודי תמך, אזי היה המבנה אמור לכלול סטיו מעגלי עם רצפת אבן, עמודים ענקיים ותקרת אבן – מבנה קיקלופי, שננטש ונהרס ברעידת האדמה העצומה. לא היתה זאת רעידת אדמה רגילה שכמוה פוקדות את האזור כל כמה שנים, ואפילו לא כזאת שמרעידה את ירושלים פעם במאה שנים וזורעת הרס אדיר בין חומותיה. לא, לפי השינויים הטופוגרפיים הכבירים ששינו לגמרי את פני האזור, ולפי זה שבעקבותיה קרס ונקבר כליל מבנה כה אימתני, הייתה זאת רעידת אדמה קשה הרבה יותר. אין ביכולתנו כיום להעלות בדמיוננו את ממדי האסון, שכנראה ניתן לתארו רק באמצעות מלותיו של הכתוב: "וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים".

הציוויליזציה בארגזים
הבוס היקר שלי נסע סוף סוף לכנס. בחודשים האחרונים הוא דיבר רק על הכנס, ממש כמו ילד קטן שלא מפסיק לדבר על ההליכה המתוכננת לקרקס. אבל ההוראות שהשאיר בכלל לא היו ילדותיות. היה צריך לסיים את הדו"ח על ממצאי העונה הקודמת, ולשוות לו צורה נוחה לעיכול. פירוש הדבר, יכולתי לבלות במחסן הממצאים כל זמן שהיה נחוץ, אפילו אם רציתי להשתכן שם למשך כל השבוע. בכיסי הצטלצל צרור המפתחות ממחסן הממצאים, ואצל השומר בכניסה היה אישור לשהות בלתי מוגבלת, אפילו בשבת. שִׂמחתי לא הייתה נתונה, כמובן, לממצאים של העונה הקודמת. זכרתי אותם כל כך טוב שהם התחילו להימאס עלי, יכולתי לכתוב בכמה ימים את הדו"ח ולהתמסר לקריאת ספר אי שם בעמקי המחסן. בזמן אחר זה מה שהייתי עושה, אך לא עתה. את שלושת הימים הראשונים הקדשתי לדו"ח בהגינות, ואז התחלתי במיון החבילות שהיו בארגזו של סר ג' וורד. זמן רב דחיתי זאת, לא רק בגלל שלא התאפשר לי לעבוד במחסן, אלא גם בגלל שהייתי מרותקת לגמרי ליומנו. עד כדי כך הייתי מרותקת שכמעט שכחתי שזה לא כל מה שנשאר אחריו ויש עוד פריטים מהחפירות. כעת היה עליי לעסוק בדבר בו אני עוסקת במשך כמעט כל חיי הבוגרים – בארכיאולוגיה. ליתר דיוק, היה עליי לפרש את החפצים ולבנות להם סיפורי חיים שיצרו תיאוריה אחידה, פחות או יותר. חוץ מזה, בדיוק כפי שציפיתי, יצא לי לעסוק בשני רבדים בו זמנית. רובד אחד היה תקופת המקדש והוא הוצג באמצעות החפצים שנמצאו בשטחו. ואילו הרובד השני היה תקופתו של סר ג' וורד עצמו. זה הזכיר לי במשהו רשת ארכיאולוגית הנמתחת לפני תחילת החפירות. נהוג לחלק את כל השטח עוד לפני תחילת העבודה לריבועים ביתדות וחבלים. הקווים האנכיים מסומנים במספרים והקווים האופקיים באותיות, כמו בלוח שחמט. לאחר מכן מתחילים להעמיק ולחשוף בהדרגה את השכבות והמבנים העתיקים. לעתים משאירים צלע של אדמה שנוצרה בעקבות החפיר-חתך, כדי לאפשר מעקב אחרי סטרטיגרפיה (סדר שכבות), ולעתים הורסים אותה, אם המבנה שנחשף דורש זאת. זוהי שיטת עבודה נוחה ויעילה ביותר, שסר ג' וורד לא זכה להכיר, מפני שהיא הונהגה הרבה לאחר זמנו. אבל בשבילי הייתה לה משמעות רבה, בעיקר מבחינה סמלית ולא מעשית. מבחינתי זה מסמל חפיפת תקופות. הרשת היא התקופה שלי, אלה החוקים שלי, שעל פיהם אני פועלת. אם כן, ממצא ארכיאולוגי וזמנו משתקפים מבעד למציאות זמנית שהרשת מסמנת. אני מעמיקה והולכת ומתחילה לפעול על פי הכללים שהממצא מכתיב. הוא הופך בהדרגה למציאות ואילו זמני לרוח רפאים. ובכן, פרשׂתי את הרשת והתחלתי להעמיק. החלטתי עם איזה שכבה אני עובדת תחילה. כל הקשור בסר ג' וורד ותקופתו, סבל דיחוי. קבעתי בנחרצות לעסוק לעת עתה רק בממצאיו בלי שדעתי תהיה מוסחת בשום דבר אחר. תחילה הרכבתי רשימה שכללה את כל החפצים שנמצאו בחפירה והופיעו בארגזים של סר ג' וורד:
לוחית עגולה, שחורה עם שוליים ירקרקים – מראָה, ככל הנראה. בצדה השני התגלה, לאחר ניקוי יסודי, ציור, שאני פירשתיו כתרשים של מאורות השמיים.
פריטים מתכתיים לא מזוהים בקופסאות של סיגרים (11 יחידות).
חפצים מתכתיים בלתי מזוהים נוספים, שייעודם נשאר לא מפוענח.
אבנים שחורות (בזלת). סביר להניח שאלו היו חלקי פריטים ארכיטקטוניים או שרידים של מזבח.
חותמות חרותות באבן, דומות לחותמות אשוריות.
שברים של כלי חרס עבודת יד (לא על אובניים).
מיני זרעים ועצמות של בעלי חיים.
הרשימה נראתה די תמציתית, אם כי בעיני ארכיאולוג, הרכב החפצים שהופיע בה היה רחב דיו כדי לטוות היפותזה. החפצים המעניינים ביותר היו בהחלט 11 היחידות המתכתיות. בכל קופסת סיגרים זהובה נארזו שתיים כאלה. חלקן ניזוקו קשה מחלודה שהשחיתה כליל את צורתן המקורית. באחרות השתקפו צורות אנתרופומורפיות, אך הן היו נעדרות אי אלו איברים. והשאר היו רכיבים נפרדים שהיו מוכנים להתפרק בידיים. הם בוודאי דרשו ניקוי ושימור. כל פרט היה עטוף בנייר – דבר שנתן תקווה כלשהי לראותם אי פעם בצורתם הראשונית. כשניגשתי למלאכת הניקוי, הבנתי מייד שאני מחזיקה בפסלונים מיניאטוריים, דמויות אנתרופומורפיות זעירות. הם נעשו במומחיות כזאת והיו כה חביבים עד שהתקשיתי להרפות מהם ושוב ושוב הייתי חוזרת לביתי באוטובוס האחרון חצי רדומה. אבל גם בשנתי הם לא הרפו ממני. ובמצב חלומי כזה עברו עליי ימים אחדים.
הבוס חזר מהכנס רענן ומרוצה. ברוח טובה עיין בדו"חות שהרכבתי ושאל מתי בפעם האחרונה לקחתי יום חופשה. בתגובה ל"לא זוכרת" שגמגמתי הוא יעץ לי נחרצות לקחת כמה ימים ברצף כדי להשלים שעות שינה או להגיח לת"א, להשתזף, אמר. עם עור כזה אני נראית כעולה חדשה מסנט-פטרבורג ולא כירושלמית מורגלת לשרב. אגב כך הוא העיף מבט רב משמעות אל עבר הארגזים שהתגודדו ליד שולחני ואל ידיי שהתכסו בכתמים צבעוניים, עקבות של מלאכת הניקוי. הוא הבין מייד שאת רוב השבוע ביליתי במחסן בנבירה בחפציו של סר ג' וורד. אבל היות ובכל זאת הכנתי את החומרים לדו"ח בצורה סבירה ביותר, הגיע לי קצת חופש. עוד שוחחנו קצת, הוא סיפר לי על הכנס ואמר שיתן לי לקרוא את הרשימות. שתינו קפה והסתכלנו בתמונות מהכנס. לאחר מכן סיפרתי לו מה גיליתי. הפסלונים מצאו חן בעיניו עד מאוד, והוא אמר שהוא לגמרי מבין את התלהבותי, אבל למה להיכנס לאטרף ולא לצאת מהמחסן שבוע שלם. הרי אף אחד לא מתכוון לקחת או לגנוב אותם משם!

הפתעה
לא איחרתי לקחת ימי חופש. השלמתי את שעות השינה, אפילו הוספתי למקרה הצורך, אבל להשתזף לא נסעתי. העדפתי לקרוא ביומן, בוודאי כתוב שם משהו על הפסלונים. המנהל שלי צדק באשר ל"גנוב לא יגנבו", כי הם כבר נגנבו, כפי שתיאר סר ג' וורד בפרטי פרטים ביומנו. באחד הימים נעלם העוזר שלו. הוא לא היה מתרגש מכל שטות, אבל חש אחראיות כלשהי לצייר הצעיר שהיה נתון להתקפי חזיונות; לכן הוא החליט לדחות את החיפושים עד הבוקר. אבל לפנות בוקר האיש הצעיר הופיע, חבורה נפוחה במצחו, בוהק עיניו חולני, וכל מראהו מעיד שהוא שהה זמן מה בבִיצה מסריחה. סר ג' וורד היה אדם מפוכח ופקד על הצעיר לעשות מייד אמבטיה חמה (למזלם, אכן היו בבית המלון מים חמים). ורק לאחר מכן, בארוחת בוקר מוקדמת (שהיתה עבור הצייר הצעיר גם ארוחת ערב וארוחת צהרים של אמש), ניאות להאזין לסיפורו, אותו תיעד אחר כך בקפדנות ביומנו תחת הכותרת: "על פי סיפורו
של הצייר א'", כדי שאף אחד לא יאשימו בדמיון פורה מדי או גרוע מזה, חלילה, בשקר.
ובכן, אתמול ביקש אחד הפועלים, הצעיר ההוא בעל האצבעות הדקיקות והזריזות והעיניים הכהות עד כי לעתים נדמה שאין לו כלל אישונים, לעזוב לפתע באמצע העבודה בטענה שהיו לו כאבי בטן, או שדודתו מתה, או משהו בסגנון זה. הוא פינה את האבנים מבסיס העמוד שאותו צייר הצייר. פתאום הוא נע בתנועה חדה, וכאילו דחף משהו תחת חולצתו. לאחר שעזב את העבודה, לא פנה לעבר הכפר אלא לכיוון ההפוך, העירה. הוא נראה די בריא ולא סביר היה שילך לעיר כדי לבקר אצל רופא.
כל זה סיקרן את הצייר והוא הלך בעקבותיו. הפועל התקדם בעצלתיים, בלי לסובב את הראש, ורק כשנכנס בשערי העיר הגביר את קצב ההליכה כדי להתערבב בהמולת האנשים. הוא כמעט נעלם מעיני
הצייר, אבל זה, למזלו, ראה אותו עוצר ליד קבוצת גברים שישבה על הרחוב בצל מרפסת. הם שתו קפה מר מכוסות חרסינה קטנטנות ועישנו נרגילה, מחזה די שכיח בירושלים. הפועל הצעיר שוחח עימם מבלי להתיישב, אחד מהגברים קם בחוסר רצון, הניד בראשו והוליך את הפועל אל תוך העיר. הצייר כמעט הלך לאיבוד אך השתדל לא לפגר אחרי שני הערבים, שהלכו ברחובות צרים כשהם מדלגים על זרמי הביוב ומברכים מכרים רבים לשלום.
לפתע נעלמו השניים במעבר צר בקיר שעליו היה מצוייר הריבוע השחור של הכעבה. הצייר הספיק להבחין בו וחמק אחריהם אל תוך המעבר המסריח. הוא עשה צעדים ספורים וראה שהמעבר מוביל אל חצר ירושלמית פנימית רגילה שבור מים במרכזה, כמה דלתות סגורות בקירות ולידן ערמות של זבל שנערמו בצורה ציורית בכניסה לחצר. במעבר החשוך לא הבחין איש בעוקב, שממחבואו ראה היטב את החצר הפנימית המוארת באור השמש וכן את צדודיותיהם של הפועל הצעיר ושל המלווה המבוגר. הערבי המבוגר אמר משהו בשפתו הגרונית, וכעבור כמה רגעים יצא מהבית איש זקן. הצייר ניחש מיד מי הדמות החדשה, מדמויות כאלה נהגו לצייר פטריארכים מכל סוג. הזקן לבש ג'לבייה אפורה, סביב מותניו נקשרה חגורה לבנה עבה, ואת ראשו כיסתה חטה בוהקת מלובן. הוא נשען על מקל משויף. הצעיר התחיל לדבר במהירות ובלהיטות והזקן לא ענה ולא זע. כשהפסיק לדבר הניד הזקן את ראשו בלא אומר והפועל הוציא בחיפזון את הפסלון הקטן. הוא נראה בבירור באור קרני השמש. ואז, באופן בלתי צפוי לחלוטין הוא נאחז שוב בהתקף. בכוח לא ידוע נדחף אל פנים החצר, וזיכרונותיו מכאן ואילך קשורים בעולם החזיונות. הפעם חזה בשיירה של אנשים, לבושים בבגדים בהירים ועל צווארו של כל אחד תלוי על שרוך של עור קמיע אנתרופומורפי המזכיר את הפסלון שבו החזיק הפועל. הם היו שנים עשר בסך הכל, פני כל אחד ייחודיות להפליא, ובידיהם חפצים כלשהם. התהלוכה לוותה בשירה חגיגית, שהפכה לפתע לרעש מוזר ואחר כך לכאב ראש בלתי נסבל. הצייר התאושש לפנות בוקר בביצה מסואבת של איברים פנימיים מסריחים בשוק הבהמות שנמצא בשולי הרובע היהודי. הוא החליט, שבזמן ההתקף שקיבל או לאחריו, הרביצו לו כהוגן וגררו אותו אל המקום הזה, בתקווה שלא יזכור את שאירע אמש, ובטח לא את המקום שבו ראה לראשונה את הפסלון שנגנב מהחפירות. בהמשך מציין סר ג' וורד ביומנו שאין לו שום סיבה לא להאמין לעוזרו. ככל הנראה הפסלון באמת נגנב מהחפירה ונעלם יחד עם הפועל הערבי הצעיר.
ואמנם זה מה שקרה – הפועל נעלם ללא עקבות, אף אחד לא ידע לאן. כשהרימו את מרצפת האבן במקום שבו עבד, מצאו סליק אמיתי. למרבה המזל הבחור נחפז מדי ותפש את הדבר הראשון שידו השיגה. אילו היה סבלני ומדוקדק כמו סר ג' וורד, היה יבולו עומד על 12 פסלונים אנתרופומורפיים קטנטנים, במצב די טוב. אך על אף העובדה שבבעלותו של סרג' וורד היו עתה רק 11 פסלונים הוא התקשה מאוד בפענוח התרבותי שלהם, שלא לדבר על התיארוך, אולם שִׂמחתו לא ידעה גבולות. לכבוד האירוע הסתיימה העבודה קצת לפני הזמן, והם פנו לחגוג את הצלחתם במסעדה בבית המלון קמניץ ברחוב הקונסולים (רחוב הנביאים), שם שתו בקבוק יין מקומי של "כרמל".
אחרי שקראתי את הסיפור הזה, שסופו טוב, נתחבבו עלי הפסלונים עוד יותר וערכם עלה בעיניי, ודבריו של המנהל נשמעו עכשיו כנבואה. גם את הסיפור הזה ואת תיאור הפסלונים שלחתי אל ידידי אנטרו אום וכשאני ממתינה לתשובה פניתי להמשך הקריאה ביומן.

מה לעשות?
התעוררתי בגלל קולות מוזרים שבקעו מהמחשב שלי, קדקודי צמוד אל המסך בתנוחה לא כך נוחה. עוד פחות נוח הרגשתי אחרי שקראתי את תשובתו של אנטרו אום. התשובה היתה מורכבת משתי מילים וסימן שאלה, והיה זה שמה של אוטופיה רוסית מאמצע המאה ה-19 ועל כן פרובוקציה גלויה. והאמת שכבר התחלתי לחשוב: כל זה מרתק ומסקרן מאוד, אבל מי יאמין, את מי זה בכלל מעניין, פרט אולי לכמה מחבריך? היות וכל זה כבר התגלה, כנראה שהגיע הזמן לעשות משהו בנידון. סביר בהחלט, חשבתי, להציג את יומנו ואת גילויו של ג' וורד בחוגים ארכיאולוגים אקדמיים. זה דבר לא פשוט, כמובן, כל פסיק חדש מתקבל בעולם המדעי בחשדנות רבה ויעבור זמן לא מעט עד שאוכל לומר שכל זה אינו פרי דמיוני אלא עובדות מוצקות, המוערכות מאוד במדע. כל בדיקה תעיד, ללא ספק, על מקוריות היומן, וגם את החפצים שהתגלו בזמן החפירה אפשר להעביר בכל סוגי הבדיקות ולהוכיח את מקוריותם – או את ההפך. אז מה אם איש אינו מכיר הרכב כזה של חפצים, בסופו של דבר גם בארכיאולוגיה יש פעם ראשונה. אני מודעת, כמובן, לאפשרות של מיסטיפיקציה, זה היה מאוד אופנתי בתחילת המאה ה-20. די להזכיר את האומן האודסאי שעשה כובע יווני-סקיתי, והפריט נמכר ללובר תמורת סכום עתק. ההונאה התגלתה לאחרונה, לאחר שהפריט עבר סדרה של בדיקות כימיות. לכתוב יומן ולבנות תילי תילים של מעשיות אך רק כדי להתבדח? גם כן בדיחה למאה שנה! לא נראה לי. אין מה לומר, זה יכול היה להיות אדיר לגלות ציוויליזציה חדשה. התחלתי אפילו לדמיין איזה סוג של ציוויליזציה זו תהיה. בוודאי, ברית של שבטים, ללא קשרי דם אך חיים בשכנות. כשכל שבט עוסק במשהו אחר. בארגזו של סר ג' וורד גיליתי חרצנים של תמרים וזיתים, גרגרים של שיבולת שועל וחיטה, שנחשבת לאם של כל זני החיטה המתורבתים בחצי כדור הארץ שלנו. כמו כן היו שם עצמות של עזים וכבשים, שן של דב סורי וציפורניו של חתול הבר, שפרוותו הרכה עלתה בימי קדם הון תועפות. את התמונה השלימו גוש מלח מחוף ים המלח ומטיל נחושת ירוק. אם כן, מה שגילה סר ג' וורד בחפירותיו לא היה מוזיאון מחוזי, אלא, קל לנחש: מנחות שהובאו למקדש. בשבילי הפכו החפצים הללו להשערות על השבטים, והמקדש היה זה שקישר ביניהם. תרשים מאורות השמים, כפי שהופיע על צדה האחורי של המראה לאחר הניקוי, העיד בבירור על היכרות השבטים את האסטרונומיה בגרסתה המוקדמת ביותר, זו שקבעה כי מאורעות בשמים משתקפים באירועים עלי אדמות. לא מדובר רק בחילופי העונות או במופעי הירח, תופעות שכל רועה הכיר על בוריין. לא, האנשים ההם חקרו ולמדו את כל הפרטים וסידרו אותם לשיטה הידועה בימינו כאסטרולוגיה. ייתכן שהם היו הראשונים. ובעצם, למה לא? למעשה איש אינו יודע היכן ומתי התגבשה האסטרולוגיה. היא הופיעה בכמה מקומות שונים במקביל, בו זמנית, כאילו הבחינו יום אחד האנשים שחיו במרחק של אלפי קילומטרים אלה מאלה ולעתים אף ביבשות שונות, שיש קשר בין מיקום הכוכבים בשמים לבין האנשים על האדמה. בהדרגה חדלה האסטרולוגיה להיות תורה אזוטרית ונעשתה לנחלת הכלל, בבחינת דבר גלוי וידוע לכל. ואז, בלילה בו התחלפו מערכות הכוכבים השולטות, התאספו במקדש שנים-עשר כוהנים, כמספר המזלות, ואור הירח המסתורי הבהיק על חזהו של כל אחד – כולם ענדו קמיע אנתרופומורפי, מערכת הכוכבים האנושית. אהה, הנה החסרתי פעימה בגלל המחזה. ברור שכל הריקודים בליל הירח, הופיעו בדמיוני בעקבות ההיכרות עם הגילויים של סר ג' וורד וחזיונותיו וציוריו של הצייר א'. באשר לפסלון הגנוב קבעתי שני דברים. לפי דעה אחת, עמדו לרשותם של אסטרולוגים קדומים רק 11 המזלות, ולא 12, כמו היום. אולי היו השמים אז אחרים? יתכן גם שהפסלון ה-12 היה אמור לסמל משהו אחר, למשל יסוד קמאי כלשהו, משהו כמו בורא עולם. לפי מימדיו הוא אמור היה להיות שונה משאר הפסלונים. דווקא אותו, את הפסלון הגדול ביותר, חטף "חובב העתיקות הצעיר". אבל החלטתי להיצמד למהלך חשיבתם של סר ג' וורד ועוזרו. בסופו של דבר, הלא הם המגלים ולא אחר, מה גם שאף אחד לא יכול להוכיח את ההפך מפני שהפסלון איננו. הצייר א' לא רק תיאר בדקדקנות כל פסלון ופסלון אלא אף שיער השערות על התיאום שבינם לבין המזלות, ובכך אני ממשיכתו הנאמנה. מהשערותיו עלה, שהפסלון שנגנב, שצורתו כאיש שידיו שלובות על מפתח הלב, ייצג את מזל דלי.

כך חולפת תהילת העולם
ואז צלצל הטלפון בביתי. בצד השני של הקו היה המנהל שלי. שמעתי בשפופרת את מלמולו הרוגש, בקשות סליחה, וביקש שאגיע לעבודה מייד. התארגנתי ובלי חשק התחלתי להיגרר אל הקצה השני של העיר, עוד לא ידעתי שתקוותי לתהילת מגלת הציוויליזציה האבודה התבדו.
בלי כל חשדות נכנסתי אל מחסן הממצאים הקריר. המראה הראשון שנגלה לפני היה המנהל שלי שישב, משום מה, ליד שולחן העבודה שלי בפרצוף תשעה באב ובהה במה שהיה על השולחן. המחזה האילם לא נמשך זמן רב, כיוון שהצלחתי לזהות את החפצים. אני חושבת שבאותו רגע פניי דמו לפניו. על השולחן היו מונחות פתוחות ששת הקופסאות של סר ג' וורד, שבהן נשמרו הפסלונים. זאת אומרת, נשמרו בעבר, אי אז. מה שהיה בהן עכשיו היה רק עפר, גרגרי אבק אפרפרים… הפסלונים לא היו שם עוד, הם התפוררו, כליל. המנהל התחיל להסביר, מבולבל משהו, שרק רצה לראות איך ניקיתי אותם, אבל כשפתח את הקופסה הראשונה מצא בה רק עפר. הוא לא עשה כלום, רק פתח את הקופסה, זה קורה לעתים קרובות, בגלל השפעת האוויר, שינוי התנאים שבהם נשמרים חפצים, או בגלל שחזור לא מוצלח שלהם. בקיצור, אף אחד אינו אשם בכך שהם אינם קיימים עוד. הוא צדק, אף אחד אינו אשם, אך לא הייתה בזה נחמה. הציוויליזציה שמצאתי זה עתה התפוררה לי בין האצבעות, והפכה לאבק.
זה היה כל כך לא צפוי ולא הוגן ובכל זאת המשכתי לעסוק במחשבה שהעסיקה אותי בדרך לעבודה. מה בכל זאת אירע להם, לפני כמה אלפי שנים? למה ננטש המקדש ונזנח והפסלונים נטמנו במחבוא? דומה היה כי בראותי את האבק בקופסאות הסיגרים ידעתי את התשובה לשאלה זו. הם פשוט התפוררו. זאת אומרת, בהתחלה הכל היה פשוט נהדר, אך לאחר מכן בעלי הברית הסתכסכו ביניהם. אולי לא הסכימו על עניין כלשהו, או שלא התאימו את עצמם זה לזה. הרי לא לחינם הדגישו את ההבדלים האסטרולוגיים. אבל פתרון לכך לא מצאו. ואולי לא רק הסתכסכו אלא גם התקוטטו. פשוט התפרקו מבפנים בגלל אי הסכמה. התפרקו. ולא שום דבר אחר, כי את המקדש השאירו, לא הרסו אותו, כמו שהיה נהוג בעת העתיקה. בתקופות של משבר וסכסוכים פנימיים היה תמיד מישהו חזק יותר שידע לנצל את החולשה של הזולת ובהריסת המקום הקדוש היתה קביעה חד משמעית מי השולט. המקרה שלנו היה שונה. או שלא היה מועמד ראוי לתפקיד הבוס או שכוהני המקדש היו מספיק פיקחים כדי להציל אותו מהריסה ולהטמין את תשמישי הקדושה במחבוא. יתכן שלתקופה מסוימת היה לו אפילו שמש – מלכי-צדק כזה. אבל כעבור זמן נהרס המקדש ברעידת האדמה ואז נשכח.
הבוקר שלמחרת היה סגרירי, ותאם את מצב רוחי. יותר גרוע הרגשתי כשהגעתי לעבודה וראיתי את שולחן עבודתי. הוא הזכיר מאוזוליאום לאחר החפירות. לא היה לי הכוח לפנות את הקופסאות עם תכולת האבק; להתבונן בהן היה קשה עוד יותר. לכן התיישבתי בגבי אליהן (מזל שהמחשב היה על השולחן הסמוך) והתחלתי לכתוב מכתב אומלל לאנטרו אום. המכתב נפתח בנימה טרגית: "הכל נגמר". אחרי זה נמלכתי בדעתי ועברתי לסגנון רגוע יותר, שלא להטעותו חלילה. לבסוף לא התאפקתי וכתבתי לו בסגנון כדלהלן:
"גני נחרב ולשאלתך 'מה לעשות' יהיה עליך לענות בעצמך". את השעות הבאות שרפתי בהעברת נרות רומיים מקושטים בסצנות ארוטיות מצחיקות, אשר סוף-סוף שבו משחזור, ממקום למקום. אבל אפילו הם לא הצליחו לשמח את לבבי. להפך. הם הובילו אותי למחשבה שהחפץ השכיח הזה של תרבות ההמונים הרומית ניצב כאן כמו חדש ואילו גדמים ייחודיים כל כך של ציוויליזציה בלתי מוכרת אבדו לאנושות לעד. ריחמתי על האנושות ועל עצמי וביקשתי ללכת הביתה. שם כבר חיכתה לי תשובתו של אנטרו אום. הוא רצה לנחם אותי וכתב לי שגם בגן מושחת נותרים זרעים ובתנאים מתאימים הם יכולים להתפתח ולצמוח לעצים. לבסוף כתב לי שהמדע איננו הדרך היחידה להכיר את העולם – גם האמנות קיימת. מדוע שלא נעשה ביחד "גן" של פסלים על פי הציוויליזציה שנכחדה?
הגילוי, שברגעים הראשונים הביא אושר כה רב וציפייה לבאות, טמן בחובן קללה עתיקה. הכל השתבש לסר ג' וורד. הפועלים התחילו להיעלם בהדרגה מהחפירה. הם פשוט נעלמו ללא הודעה מוקדמת וללא הסברים נלווים. חבריו רק שתקו בפַנים חתומות והעמידו פנים שאינם מבינים במה מדובר. כעבור מספר ימים הסתבר לסר ג' וורד שבעיר רוחשות שמועות שמשהו בחפירות אינו תקין, כאילו גילו שם דבר שאין מדברים עליו בקול והוא קשור ל"שטן". הזקנים בדוכנים התחילו להסתכל בחשדנות אל עבר סר ג' וורד ועוזרו, ואסרו על בניהם לעבוד בחפירות. החשדות הביאו לכך שיום אחד נכנס לחדרו של סר ג' וורד בעל בית המלון, שהיה ממוצא ארמני או יווני, ושאל, בעודו משרבב התנצלות אחרי כל שתי מילים, מתי עומד האורח לשוב הביתה, לבריטניה. על השאלה מה מטרת ביקורו השיב בעל המלון שהוא מבין שסר ג' וורד עוסק בחפירות, במדע, ואפשר לומר, שאין בין זה לבין הסטרא-אחרא או השטן, כפי שנהגו לכנותו תושבי המקום, ולא כלום. אבל הם יעזבו כשיסיימו את ענייניהם, ואילו הוא, הבעלים של בית המלון, יישאר כאן עם כל הבורים האלה. המלון הזה מאפשר לו קיום נוח למדי, כך שהמוניטין שלו חשובים לו יותר משני זרים, עם כל הכבוד שהוא רוחש להם. סר ג' וורד שאל אם פירוש הדבר שעליהם לעזוב את המקום וקיבל תשובה חיובית. בעל המלון היה חביב דיו לייעץ לסר ג' וורד לפנות אל האמריקאים, שהשכירו חדרים לתיירים בבתיהם החדשים והנוחים למדי במושבתם שלהם. במקרה הגרוע ביותר יוכלו לפנות לאדון קמניץ, הוא אמנם יהודי אבל בית המלון שלו הוא מן הטובים בעיר. סר ג' וורד הבטיח להטות אוזן לעצתו ולא להתעכב עם הפינוי. כל העובדים כבר התפזרו, הסברים והבטחות כלכליות לא הועילו. אתר החפירות התרוקן וכל הדברים שהתגלו זה עתה: ריצוף האבן, בסיסי העמודים ואבנים שחורות של מבנה כלשהו שנראה כמזבח הרוס, החלו להתכסות שוב באבק אדמדם. סר ג' וורד ועוזרו עוד המשיכו לפקוד את האתר והשתדלו למנוע את דעיכתו. הצייר הצעיר תיעד בציוריו את ההריסות של גדוּלה שחלפה ואיננה, ואילו סר ג' וורד המשיך לחשוף שרידים נוספים על מנת להבין טוב יותר את המבנה הכללי של האתר. נראה שיום אחד הגיע אל החפירות צלם אמריקאי צעיר בשם הול לרס לרסון ולמרות כל ההתנגדויות צילם את סר ג' וורד. בתמונה הזאת מבחינים בקושי בתווי פניו של הארכיאולוג, אך אף על פי כן היא ציורית מאוד וסמלית משהו. סר ג' וורד מצולם על גשר אבן, ככל הנראה בנחל קדרון. דמותו נראית כצלליתו המוארת באור השמש. הוא מאוד רומנטי ומאוד עצוב. ובאמת לא היתה סיבה לשמחה: אתר החפירות שננטש, חוסר היכולת להמשיך בחפירות וההחמרה במצב בריאותו של א' דרשו נקיטת צעדים או לפחות החלטה נחרצת.
גם אני מצאתי את עצמי, אחרי כל העליות והמורדות, במצב המזכיר קו מתוח. התהלכתי עצובה וכועסת על כל העולם. ידידי אנטרו אום שלח לי כל יום אי-מיילים מנחמים בהם ניסה לשכנעני שהעובדה שאיבדתי את הממצא הארכיאולוגי ואת תהילת המגלה הראשון אינה האסון הגדול ביותר שיכול לקרות, במיוחד לאור המתרחש מסביב. הוא צדק, כמובן. כשכל יום קוברים מישהו, כמעט כל לילה נשמעות יריות, עוד בחירות הוקדמו ואיש אינו יודע מה צופן לו העתיד – על רקע זה נשמעו אנחותיי על הפסלונים שהתפוררו מגוחכות. ואילו הסיפור על בני הברית שהסתכסכו יכול להוות אזהרה, אך כמובן, רק לאלו שממילא כבר הבינו.
למרות המשבר הכלכלי, השתדל המנהל שלי בכל כוחו להשיג מימון לחפירות חדשות, אשר היו צריכות להתחיל מזמן. מצב רוחי העגום ותחזיותיי העגומות עוד יותר רק עצבנו אותו. הוא אפילו רמז שיפטר אותי בלי פיצויים. זאת הייתה בדיחה, כמובן. אבל למחרת לקחתי יום חופש ופניתי למוזיאון ארצות המקרא. ידעתי אל-נכון מה עלי לעשות כדי להחזיר לעצמי שקט נפשי. בילוי של כמה שעות באולמות הריקים למחצה, בין המוצגים האהובים והמוכרים לי כל כך, הוציא אותי לגמרי מהדיכאון ואפילו הוליכני אל מחשבות חדשות. למעשה המחשבה לא היתה חדשה כל כך וגם לא ממש משֶׁלי, אבל היא נתחבבה עלי עד כדי כך שעם הגיעי הביתה מייד כתבתי אל אנטרו אום שאני באמת מסכימה איתו, שהכרת העולם דרך אמנות מוצלחת יותר מהדרך המדעית. זאת הייתה הסיבה לכך שהייתי מוכנה להשתתף בפרוייקט הארכיאולוגי-אמנותי הזה. כבר באותו הלילה הצלחנו, בשיתוף כוחות, להמציא את הפסלון החסר של מזל דלי, פסלון שיש להכיל שעון בתוכו. השעון, סמל הזמן, נראה בעינינו כדמות הראשונה ההגיונית ביותר של הפרויקט.

המעגל נסגר
כידוע, כשמתרכזים בבעיה כלשהי, הפתרון צץ מאליו. נראה שכך קרה גם לסר ג' וורד. המזל שוב הסביר לו פנים. הפעם פעל המזל בידי גברת קרולינה גריי היל המקסימה. סר ג'ון וגברת קרולינה גריי היל היו אנשים ידועים, לא רק בירושלים אלא גם בבריטניה. ספרו של סר ג'ון על הבדואים נחשב בתקופתו לאחד המחקרים האתנוגרפיים החשובים ביותר. כה מקסימים היו ציוריה של גברת קרולינה וכה ניכרת בהם חיבתה הרבה למזרח התיכון, עד ששבו והופיעו, כמעט מדי שנה בשנה, בתצוגת הסתיו בליברפול. לזוג היה גם בית מדהים על הר הצופים, שהשקיף אל הנוף המסחרר של מדבר יהודה.
בדיוק בבית זה התמקמו סר ג' וורד ועוזרו. תוך זמן קצר הוא הצליח לסדר את רישומיו ואף התחיל לתכנן פרסום של הגילוי. הדבר היחיד שהעיב על מצב רוחו היה מצבו הבריאותי של א'. האיש הצעיר היה במצב של התנבאות כמעט בלתי פוסקת. בין ההתקפים הוא היה שליו וקרן אור, צייר ותיעד את חזיונותיו, שהתישו אותו למדי. הוא רזה והתהלך כסהרורי ומי יודע מה היה עולה בסופו אלמלא השגחתה של גברת קרולינה. ציוריו ורישומיו מאותה התקופה מוקדשים רובם ככולם לפסלונים שנמצאו בזמן החפירות. הוא שרטט כל פסלון וצירף לכל אחד תיאור אסטרולוגי של המזל המשוער. ואף כי עד אז מעולם לא עסק לא באסטרולוגיה ולא באסטרונומיה תיאוריו בהירים וקולחים, עד שנוצר הרושם שמישהו הכתיב לו את הדברים. אין פלא אפוא שהוא נחלש במידה כזו שלא נותר בו מספיק כוח לתעד את החזיון האחרון שלו. הוא סיפר אותו לסר ג' וורד והלה תיעד אותו ביומנו. לאחר ההערה רשם סר ג' וורד שהוא חייב לעזוב בדחיפות את ירושלים. את החומרים, את התיעוד ואת האיש הצעיר שהתחיל להחלים, הוא משאיר בינתיים אצל הזוג החביב, בביתם שעל הר הצופים. החזיון האחרון של הצייר נראה בעיני כה משמעותי עד שהחלטתי להביאו כלשונו.
" הוא ראה שוב את רצפת האבן במקדש, מכוסה אבק אדום, ושני אנשים ישובים בצלו של עמוד ענק. אחד מהם היה איש בגיל העמידה, בעל חוטם של נשר, שנראה עייף מתלאות הדרך אך האזין לבן שיחו בקשב רב. ואילו המדבר היה זקן בא בימים, עמידתו, כמו גם מלבושו, שהיה פעם צחור, העידו על כך שבעבר היה בעל שררה. על חזהו של הזקן תלה קמיע שדמה דמיון קלוש לצורת אדם. המילים לא נשמעו אך פניהם המרוכזות של המשוחחים העידו שנושא שיחתם היה חשוב מאוד לשניהם. מדי פעם בצע אחד מהם מפת הלחם האפרפר ולגם מן הכד שעמד לידו. כמה טיפות נטפו על בגדיו של הזקן והשאירו עליהם כתם ארגמני. לגימה אחרונה מן הכד והנווד בעל אף הנשר קם, גם הזקן נעמד על רגליו, אחר כך הניף את ידו בתנועת ברכה, ביטא כמה מילים נטולות צליל ונעלם בצל הסטיו."

גברת קרולינה גרה בביתה שעל הר הצופים עד תחילת מלחמת העולם הראשונה, עד שב-1918 העניקה אותו מתנה לאוניברסיטה העברית החדשה שהחלה להיבנות באותה עת. רק בסוף שנות ה-60 פירקו את הבית והפריטים שבתוכו התפזרו ברחבי ירושלים. נראה שבדיוק אז הגיעו הארגזים, עם הגילויים של סר ג' וורד, אל המחסן שלנו. אשר לפרוייקט הארכיאולוגי-אמנותי שלנו, אני ואנטרו אום בנינו גן פסלים ומילאנו אותו בקולות מן העבר. אנטרו אום ייצר את 12 הפסלים כמספר המזלות, כשהוא מסתייע בציוריו ובפרשנותו של הצייר בעל החזיונות. התערוכה תיפתח בקרוב. ולי נותר רק לקוות כי אשר אוזניים לו וישמע ואשר עיניים לו ויראה.

עבודותיו של אנטרו אום מהתערוכה "דע מהיכן באת"

מודעות פרסומת