:

אנסטסיה אפנאסייבה: זכות להתקיים

In נקודתיים: 9-10 on 27 בינואר 2013 at 16:12

***
מכוניות פתאומיות חולפות על פניו
אבל הוא הולך שָׁקֵט
שָׁקֵט-שָׁקֵט
אי אפשר לבטא
כשהאוויר
הופך לדבש שָׁקֵט-שָׁקֵט
כשהדבש
הופך לאוויר שָׁקֵט-שָׁקֵט
מה עליו לעשות,
מלבד הליכתו השקטה ביותר
ללהטט תפוחים מתוקים
לצייר תפוחים על האספלט
והאם אפשר לתאר את המתיקות
לרשׂם בְגיר
עַד כַּמה מתוק האוויר
עַד כַּמה הוא מָלא
בבלתי נראה
וכיצד הבלתי נראה הזה
חודר אֶל תוך הריאוֹת
כיצד הריאוֹת
הופכות לכדורים ענקיים
כיצד האדם מתנתק מהקרקע
וממריא כמו בלון
כיצד הוא מביט מעל עצֵי הסתיו
רואֶה גגות
גגות מלאֵי האוויר
עיר מלאה באותו האוויר
האוויר שבכל מקום
המלא במשהו בלתי נראה
מה האדם העף ישיג בצעקתו
כשהכול שָׁקֵט-שָׁקֵט
הדיבור האוורירי השָׁקֵט-שָׁקֵט
הקלוּת הקלילה ביותר
הרפרוף שבכל מקום
אז מה זה?
איך זה?
כיצד יתכן דבר שכזה?
הכול כה חי
שאפילו אני,
כְּבַד תנועה,
בן עשרים ושבע,
ערירי,
שעשה כל כך מְעט מן המועיל,
אֲבל שסלח ונמחל –
שאפילו לי
זכוּת להתקיים?



***
רק האדם עצוב
השִֹמחה היא טבעית

הִכנס מתחת למכסה שלךָ
הִשאר שַׁם
מסוכך בְּעלה

הקְשב לעכבישון בדירה
לחתולה המגרדת
לזְמן השורק

עד שישתחרר הַקפיץ
המוסתר מתחת ללב
ויפלוט אותךָ מַעלה
עַד השמש מַמש

לאש



***
הוציאוני מכאן, אתם: רַעש רחוב,
חיפזון משרדים
כתמֵי אוֹר של מִגדלים רבֵי קומות , הגיאומטריה האורבנית.
אני לְבַדי,
אני עולה על גדותיי,
נובע מתוככי.
הזמַן קולע בי.

אני ממוסמר לקיר בחצו המדויק,
אני מסתובב על צירו,
כמו גלגל.
השמיים מכוונים אליי את קרנם הכחולה.
אני רואה את הקרן בחושך,
אני נושם מסובב,
אני שומע.
קרן וחץ, המכילים את הכול,
הם יודעים.
הדבורים הרכוֹת החיות,
הן יודעות.
אנחנו יודעים איך זה.
צלצול, הַקָשָׁה.
חריקה.
רַחַש, נקישה.
חריקה.
מִלה,
מִלה, מִלה.



מרוסית: אלכס אוורבוך















מודעות פרסומת