:

יואל רגב: צורף מקרים: מכונה לייצור היסח הדעת בארבעה חלקים

In נקודתיים: 8 on 12 ביוני 2012 at 19:55

שניים ניצבים מול צירוף מקרים ומבקשים להשתלט עליו: כהן דת ואיש מדע. הכהן מנסה לנכס את צירוף המקרים בכדי להפכו לנס, להגיד עליו שאיננו מיקרי, לחשוף מעבר לו את פעילותו של הצורף העליון. וגם איש המדע רודף אחרי צירופי המקרים כדי להפטר מהם, למרות שהדרך אשר בה הוא עושה זאת מנוגדת לכאורה לדרכו של הכהן: במקום לראות בצירוף המקרים את יוצא הדופן, המדען מבקש לגלות מעבר לו דווקא סדירות וחוקיות.
בין שמחליפים אותו בנס ובין שמגלים בו חוקיות נסתרת, צירוף המקרים נאבד. כהן ואיש מדע הם רק שתי התפרצויות חריפות במיוחד של מחלה שכולנו, בני המין האנושי, סובלים ממנה: זו של ריכוז יתר. אנחנו יותר מדי רציניים – וצירופי המקרים בורחים מאיתנו. ואצל שניהם, הכהן והמדען, ניכר בצורה בהירה גם הגורם המרכזי למחלה: שכנוע עמוק בכך שהניגוד לריכוז הוא רק פירור טוטאלי, התפזרות של עצמות המשמעות על פני שאול חוסר הטעם. כאן בא המשורר ומציע אופציה שלישית: רדוקציה מיוחדת של היסח הדעת, מצב של תשומת לב בלתי מרוכזת, המאפשרת לצירוף המקרים להינתן בתור שכזה.
בעצם, עבור כל שירה באשר היא משמש צירוף מקרים עקרון מארגן מרכזי: שהרי השירה היא, כדבריו של קולרידג', המילים הטובות ביותר שסודרו באופן הטוב ביותר, כלומר – צירוף מקרי של המילים; והמשמעות שלה נוצרת מתוך המקריות הזו של הצירוף. אך בדרך כלל מעדיפה השירה לא להתרכז יותר מדי באופייה המקרי והמצרף: היא חוששת שהריכוז הזה יגרום לה לאבד את היסח הדעת אשר מתוכו היא פועלת. אך גם כאן טמונה סכנה: הרי מתוך היסח הדעת יכול להבקיע, לקול מצהלות "אמרנו לכם" של הכהן ואיש המדע, גם עקרב קלות הדעת, המייצג חוסר משמעות טוטאלי.
ספרה המופלא של המשוררת גלי-דנה זינגר "צורף מקרים" (הוצאת אבן חושן, 2006) הוא מקרה נדיר של שירה מודעת לעצמה – מבלי לאבד את עצמה לדעת. זה הוא מכניזם אשר כל משימתו היא לפזר את הדעת – אך באופן מרוכז; מעין מלכודת מצרפת למקרה, לרוחות ואלים נודדים אשר בצירופם יוצרים את החיים, ואשר אנו, החיים, העסוקים מדי בעסקנו הרציניים – או בפיזורנו הרציני לא פחות – מכדי לשים אליהם לב. ארבעת חלקיו של הספר הם ארבע שלבים במכונה לפיתוי המקרה; ולנו לא נותר כי אם לנסות ולשחזר את אופן פעילותה – מבלי לוותר, כמובן, על מידה הכרחית של היסח הדעת. ננסה לעבור את הדרך הזו, אשר מובילה משתיקה לגלישה-תוך-כדי-התמוססות, וממוות לחלום על בלתי אפשרי, על אי-אפשר, אשר מרוצפים בו "איי האפשר".
מתחילים מחיפוש אחרי השתיקה. "אני אומרת כדי להכריח אתכם לשתוק\ ולהקשיב לה, לשתיקה אשר הפרתי\אחרת איך אוכל להיווכח בקיומה" – כך מתחיל הספר, וכך נפתח גם חלקו הראשון – "מה שצריך להגיד. אנונים. הקולז' הלא-פונקציונלי". סדרו של העולם המרוכז מופר על ידי דיבור אשר כל מטרתו היא להעיד על השתיקה. זה הוא דיבור על מה שאין לו מספר, על שרשראות שנכנעות, על נחושת ש"לומדת את כניעות הבקר".
עגל, פרה ושור מצד אחד, סיגים, עצי שיטים, כרובים ומקדשים בשלג מהצד השני, הם בין המוטיבים המרכזיים אשר צירופם מכונן את ה"קולז"": בממד מסוים מהווה חיבורם צירופו מחדש של החלק השני של ספר "שמות". גם עגל הזהב היה מרוכז מדי, מסיכה, מקשה אחד אשר ביטאה נאמנה את כל רצינותו של "עם קשה עורף". משה טחן את העגל דק דק ופיזרו על פני המים; והאם המשכן שבנה לא היה המשכה של פעולת הפיזור, יצירת הענן אשר רק בו יכול להישמע הדיבור אשר מעיד על השתיקה? אך גם משה היה איש רציני מדי, הכה בסלע, לא ידע כי קרן עור פניו ונאלץ גם הוא לעשות לעצמו מסיכה. "קולז' לא-פונקציונלי" ממשיך את פעולת הפיזור של משה, כאשר גם המשכן מתפורר ומצורף מחדש, ובתור נקודות החיבור משמשות כתובות גראפיטי ומודעות קיר ירושלמיות.
ואם מדובר על פיזורו וצירופו מחדש של המשכן, דרושים גם לויים שיעבדו בתוכו. הם אכן מופיעים: שתי משוררות בשם אמי לווי, אשר צירוף ביניהן מהווה מעין ציר מרכזי של הספר. הצירוף הוא אכן צירוף מקרים טהור: אין כל קשר בין השתיים. אמי לווי הראשונה היא משוררת אנגלית מהתקופה הוויקטוריאנית, שהתאבדה בגיל 28; אמי לווי השנייה – ילדה בת כיתה ה', ששיריה נכללו באנטולוגיה של קנט קוך "משאלות, שקרים וחלומות" שיצאה לאור ב1966 (מעבר לכך דבר לא ידוע לנו עליה). שיריהם המתורגמים של השניים מחליפים בתור נקודות החיבור את כתובות הגראפיטי בשלושת החלקים האחרונים של הספר.
אמי לווי הראשונה מופיעה בצל המוות ("מות אמי לווי ומיתות אחרים" הוא שמו של החלק השני של הספר, ואכן, בשיריה של אמי לווי זו מהווה המוות נושא מרכזי). הסתלקות היא תוצאה ישירה של ניסיון לשבור את שלטונו של המיספר והחשבון, להקשיב לשתיקה שהופרה על ידי התחלת הדיבור. אך המוות עדיין רציני מדי; היאלמות מוחלטת והתחמקות אינם הסוף, אלא רק שלב בדרך שמוביל אל צירוף המקרים.
למוות ולזיכרון יש המשך: "המשך הזיכרון" הוא שמו של החלק השלישי של הספר. וההמשך הזה הוא שכחה: בניסיון לזכור, ואפילו לזכור את ההעדר המוחלט, יש עדיין יותר מדי ריכוז. ההיזכרות במה שמעבר לשרשראות היא עדיין חלק מהשרשראות עצמן – אותו "דבר מה חזק מברזל מחושל" ש"היה בבריח הכלוב"; וחיפוש אחרי המולדת הוא הסיבה העיקרית להישארות בכבלי הנכר. ההמשך האמיתי של הזיכרון הוא השכחה: "כשזיכרון אזל\ היא לעולם נשארת\ בכתב ידה, שקוף ומקורזל\ נוכל לקרוא את הברכה המשוערת".
הברכה הזו מחליפה את הקללה שבעפר המפוזר על פני המים, היא מאפשרת מעבר ל"צורף המקרים" – החלק האחרון, שכולל בתוכו גם את המהלך כולו. המוות המצורף הופך לחלום ומאבד את מרירותו ההורסת ("ונישאר העניין היחיד\ כיצד לחזר ולנהוג בשנה ענוגה שתעיד\ שהמוות גם הוא ענוג"), והמשוררת הוויקטוריאנית שהתאבדה – לילדה נצחית שחיה בתוך החלום הזה. לא התחמקות והפסקה של כל תנועה, אלא גלישה מתמדת – זה הוא אופן גילויו של צירוף המקרים: "נמסה, נמסה, מהר אתמוסס\ אבל כשעוד אוכל, אוכל, אוכל\ אסחף, אסחף, אני אסחף\ נסחפת, נסחפת, רחוק אני נסחפת…".
זו היא היסחפות טוטאלית שלמעלה מדיבור ולמעלה משתיקה, למעלה מבחירה ולמעלה מהכרח, למעלה מחשבון ומאי-היחשבות, למעלה מעגל וממשכן, ממה שמוסתר בין כתפיו של השור: הכול ייתכן במהלכה של ההיסחפות הזו אשר מצרפת מקרה למקרה: לא תורת הנסתר, אלא ידע מיוחד של "להחטיא ולקרוב". היסחפות משתיקה למוות, ממוות לשכחה ומשכחה לגלישה, אשר ממיסה שרשראות מבלי לבטל קשרים והופכת בלתי אפשרי לאפשרי.

מודעות פרסומת