:

שלמה לאופר: הילה

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 15:25

א. רובין ונדל

פומרנץ ישב ליד שולחן הכתיבה שלו ורשם: "אני לא משתגע על פירות-ים/ אבל הים מרחיב את לבי; מתים מעוררים בי תעוב ופחד, אך המות/ נח כערפל טמיר בין קפלי מוחי;/ עיני עגל של אוהבים מעלות חיוך/ חומצתי, מריר, על שפתי; אבל האהבה מזיעה בי אברים סתורים/."

לאחר שסיים לכתוב שייף לאיטו את פנים מקטרתו, פיטם אותה בטבק ההולנדי שלו ונשף נשיפות קלות, מכווץ מבטו למול העשן המסתלסל. ערוות האישה ברפרודוקציה של רנה מגריט בלעה את העשן לתוכה. פומרנץ עצם את עיניו, משווה לנפשו את טעם הפטמות בין שפתיו, אבל חש רק בטעמו החמצמץ של הטבק שכבה.

פומרנץ הרגיש נבוך מן הבלבול שהשתרר בעולם התחושות שלו, האם הוא משוגע, זו השאלה שצצה בקצה מוחו כמו סנאי שצץ פתאום על קצה של קרחון, מותח צוואר דקיק ואף מרחרח למדוד את הרוח. במידת מה בודאי, החליט ללא רתיעה, מוחנף קצת מיכולתו לבקר את עצמו, אחר כך הרהר בדרך הפואטיקה לסנן את סיגי המיאוס והדחייה ולהפוך אותם למין שירה, לא שראה עצמו משורר, להפך, אם כי מה כבר יכול להיות ההפך ממשורר, אבל פה ושם שרבט שרבוטים שלעתים נדמו לו פרועים וחסרי מובן, ואולי יום אחד, חשב, ינטוש את כל שאר עיסוקיו ויתרכז בכתיבה, לכך נועד בעצם, ואלמלא אמו שדחקה בו להיות רופא, לעולם לא היה נעשה פסיכואנליטיקן.

אבל הנה בשעה אחת עשרה וחמש דקות בא אותו קשיש כרוני, רדוף זיעה, שאשתו סולדת מכל קרבה אליו, שמזה עשרים שנה הוא קולח זיעה למעלה מדרך הטבע, וכל הטיפולים הרגילים לא הועילו עד שעלה על דעתו של מישהו להפנותו לטיפול פסיכיאטרי, ואכן אמת הדבר, האיש, עצביו מתישים אותו ופחדיו מזעזעים את גופו וגורמים לו הזעה כמעט בלתי פוסקת. פיו הומה כמו קן של יונים, דיבורו עמום, כמלעלע חצץ, וצריך מאד להתרכז כדי להבין מה הוא אומר, ופומרנץ שכבר יודע לא רק מה הוא אומר, אלא גם מה הוא עתיד לומר, בכל זאת דרוך וקשוב למוצא פיו, או אולי הוא רק מעמיד פנים, ומחשבותיו רק מחשבות את חשבון חייו המשמים, בעוד מצחו מכווץ כביכול מרוב מאמץ לקלוט את הגיגיו של הקשיש, אין

לדעת, אנחנו לא קוסמים, עינינו רק רואות מה שהן רואות, ומה שהן רואות זה שאותו זקן שותת זיעה אינו ראוי לזלזול בשום פנים ואופן, הלא הוא פרופסור לפילוסופיה של ימי הביניים ובקיאותו בקרשקש למשל היא מדהימה. את ספל התה שלו הוא מוצץ בלטינית, כתב ההירוגליפים גלוי לפניו כמו הרומית הקלאסית או שפת ההינדו, אבל בלוטות הזיעה שלו אינן מבחינות בין אכדית לאשורית, אלא באותו גירוי עיקש של דפנות העצב ששורשו בטראומת ילדות פרועה שפומרנץ כבר שחזרה אלף פעמים ללא הועיל. מעניין שהוא אימץ לעצמו את השם רובין ונדל, רובין על שם רובין הוד ו'ונדל' על שם שבטי הפראים הידועים לשמצה. כל התעמקותו בפילוסופיה לא באה אלא כדי להזים אותה מבפנים.

לאחר שרובין ונדל הסתלק חזר והתרווח על הספה, אותה ספה שמטופליו שוקעים בה עד צוואר, לעתים אהב להתחזות למטופל, לרכוש לו קצת מתחושת הקורבן, אבל הטוב מכל חשב שיסב את מקצועו לנגר או לפקיד דואר, לכל מקצוע יש כמובן את הסיכונים שלו אבל מקצועו הוא המסוכן מכולם, ועובדה שכבר הוא חש באגלי הזיעה המצטברים בכפות ידיו, תופעה מוכרת של גלגול סימפטומים, מבטו שב ושוטט על פני החדר, בחלון נגחו פקעות הצנובר היבשות, מגושמות ומחורצות, אוצרות בקרבן גלעינים לבנים, מאחוריהם ריבוד העלים המאובק, יום קיצי בעיצומו, ודאי לוהט שם בחוץ, והוא בצינת חדרו, מאשתו נפרד בשל איזה שיממון שחלחל לתוך חייהם, היא שתבעה את דין הפירוד והוא נענה לה בלב חפץ, ומאחר שהיה אדיש לה כבר מזמן, לא היה לו איכפת אלא מתהליך הגירושים המעיק, השאיר לה מה שהשאיר וקצב לה מזונות כפי שקצב, הרבה מעבר למקובל, אבל ללא מיקוח מיותר, שום דבר לא ימחה את טעם הכישלון, הוא האחראי העיקרי לו, אין הוא עשוי להפיח חיים בקשר מתמיד עם אישה אחת, קצר נשימה כפי שהנו ומרץ החיים הדליל שלו אינו מכשיר אותו לחיי משפחה. עליו לחתור לקשר חלקי, קטוע ואקראי עם נשים ולא יותר מזה. הרי לקח זה למד כבר ביסודיות.

הטלפון צלצל. קולה של אמו אפף אותו באותה נימת חרדה הרגילה אצלה, קול גבוה וצרחני מעט שפיתחה בשנות זקנתה, שוב אינה מטיבה לשמוע ועליו לחזור על כל משפט פעמיים וגם אותו היא שבה ומסלפת, כן, הוא מרגיש טוב, אין חדש, הכל בסדר, ה'בסדר' שלו כבר משעמם אותה, האם שום דבר באמת לא מתרחש בחייו, או שכך חושב הוא להיפטר יותר מהר מהזקנה הנודניקית שלו, לא, שום דבר, הבדידות לא קשה לו ואין הוא מחפש לעצמו כלה חדשה, כן, הוא אוכל טוב, העוזרת באה וסדרה את הבית, שלא תדאג כל כך, ומה קורה אצלה, כן, היא הרגישה קצת חלשה וחושבת שהגיע כבר הזמן בשבילה להסתלק מעמק הבכא הזה, רק שאלוהים אינו ממהר, כנראה שלא חסרות לו קליינטיות אחרות, טובות ממנה, מה לעשות, היא לא רצויה בשמיים וגם על הארץ אין מי שלהוט אחריה במיוחד, שיהיה, רק שלא יתנזר מנשים, עוד מוקדם מדי בשבילו לקבור עצמו באומללות של הזקנה, הוא עוד צעיר וכל חייו לפניו, החיים הם נהדרים, אך קצרים, אבוי, רק כשמגיעים לגיל שלה מבינים את זה.

בדיוק צלצל הפעמון בדלת. מרתה פליישמן באה, הכירה כבר לפי הצלצול, בשנות השלושים המוקדמות שלה, תמירה, עורה לבן, שנהבי ומכוסה פלומה אדמונית של
מעין בהרות קיץ , נמשים שירשה מאמה, כמעט כל מה שירשה ממנה, משדרת מיניות אצורה, פומרנץ כבר עמד על מעגל הקסמים שטוותה, לא מניחה לשום גבר להתקרב אליה ועם זה מפיצה להכעיס את פיתויי הגוף, לא נעלמה ממנו גם דמות האב, איש בעל קסם חזק ועם זה רודן נוקשה ולא במעט אלים שהתאכזר לה בנעוריה. כשהייתה בת שבע עשרה נעל אותה בבית מחשש שהיא מתרועעת עם צעיר אחד מבני השכנים. אפילו בחברות שלה היה חושד שהן משמשות רק מסווה לקשר עם זכר כלשהו. פומרנץ הבין שלמעשה הוא הגבר היחיד בחייה שעשוי לפרוץ את מעגל הקסמים הזה תחת מסווה הפסיכולוג שלו, שהרי רק לו היא מניחה להתקרב אליה, ולו רק רגשית, ועל אף היסוסים כבדים החליט לעשות מעשה, החליק בבת אחת אל אזור מתניה, מגשש בערום הסהרורי של עגבותיה, והיא בחוצפה ממש חרצה לו את ישבנה שהיה גם הוא כמעט ערום והוא נישק את צירו בשקדנות, קודח בחריץ הגועש המעלה הבל חם. הירכיים השמנוניות משהו התלהטו תחת שפתיו והוא חקר שם את המסתורין, אמודאי של שוקיה. 'עכשיו' גנח 'לאחר שהייתי באזור הטרופי אני גולש אל צינת הקוטב' והתפתל סביב לקרסוליה הדקים, המלוטשים כזיזי יהלום, ומשם פנה במסעו החטוף, החטוף מדי, ומדוע בעצם, האם חשש שהמציאות הזו יפה מדי מכדי שתימשך… אל גבות רגליה שעורן שקוף ושובה לב, מהמם בעדינותו, כאילו העולם כולו נפרש מבעדן כרקיע אלוהי.

אל קוצי עצביה הניח את כינורו הזב. ההכרה שאולי חל פה איזה היפוך תפקידים, ומעמדו תראפויטי כלפיה התערער, עוד לא נגעה בקליפת מוחו, רק הרגיש שהיא סופגת אותו, איך לומר, בתמיהה אם כי בהשלמה. הרי לא היה לה ניסיון אלא מה שקראה בספרים, והכתוב בספרים תמיד שונה כל כך ממה שמתרחש בחיים, זאת הבינה היטב, ובכל זאת, זה היה מוזר לה, לא כך תארה לעצמה את מעשה האהבה. איכשהו קלטה את שאיפתו לחדור לתוכה, אך לאו דווקא במקום המיועד לכך. בעצם לא רצה לחדור אלא לחלחל, למלא את נקבי עורה בעצמו ולהימוג בתוכה כאד. היא חשה מגורה אבל גניחותיה היו קצת מאולצות, שפתיו נזלו על עורה, כמו עדה שלמה של עלוקות מתלקקות, לרגעים הופכות לפינצטות נשכניות. גופו התפתל כלולב ונכרך לבסוף בין שוקיה כאסופת אצות דביקה. היא קלטה את העונג העסיסי המשכר של חושיו וניסתה לאמצו לעצמה, אלא שהיה זה עונג שאול, לא שלה, ובמערבולת הרגשות שכפה עליה התקשתה לזהות את רגשותיה שלה. שמחה בו, בתחושת העצמה שהעניק לקסמי גופה שנעולים היו בפניה עד כה, ועם זה חשבה שישנו אזור שלם של ריגושים שהיא מחמיצה. הלהיטות המופרכת שלו נתפרשה לה כחוסר שליטה. באיזשהו מקום בזה לו, אבל מסרה לו את משכיות גופה לתשמיש הקודש המוזר שלו בחמדה, כאילו רצתה לחקור את תשוקותיו, לגרדו עד לתחתית, בעוד הוא הופך למושא הטיפול שלה, ולא עלה כלל על דעתה שמדובר בהליך רפואי שאמור לחלצה מקיבעונה הפתולוגי. אך במובן זה היו שותפים, גם הוא מנוכר למניע הראשוני של אקט הבעילה, כמו סירה קשורה לעוגן בחבל המתיר את עצמו. הוא נובר בי, חשבה, כמחפש זהב נואש שציפורני ידיו נוגסות בעפר עד זוב דם ואינן חשות בזהב האצור בעפר עצמו. תוך שהוא מבקש לעצמו דבר מה נעלם הוא מחמיץ את העיקר, ואף על פי כן דומה שאינו חש בכלום אלא באושר החיפוש. מרתה פליישמן החליטה להפקיר עצמה לחיפושיו עד איבוד העשתונות, ביקשה להסתחרר, לאבד את הכרתה, בקיצור להיות כמותו. התקנאה בו, בכוחו להיות בגילופין מן הבשר, ואז חיבקה אותו

בעוצמה, נעצה את ציפורניה בעור גבו והוא החל נאנק כמו זאב שנלכד ברשתם של ציידים.

נשארה אצלו ללינת לילה ובבוקר המחרת החל מתעד את התנסותו, במאמץ לשוות לכל העניין אופי מדעי: "תפשיט אותי לאט לאט, כאילו הייתי חרסינה שבירה" כך אמרה לי. טוב חשבתי לעצמי, אי אפשר בלי הספח הספרותי הזה, אבל מה איכפת לי? להפך, יש בכך כדי למהול את המעשה הכירורגי הזה במין נופך רוחני הכרחי ולא מזיק. הפשטתי אותה כמו רב אומן בשח שמזיז את הכלי שלו למהלך המכריע. תחילה קילפתי את גרביה ההדוקים והשחורים, משכתי אותם מעל לתפיחות ירכיה שהבריקו פה ושם בכתמים ורודים. העור שלה קרצף מעל עדשות עיני את אבק ההזיה, ובצלילות של לוטש זכוכית מששתי את הכרומוזומים הנסתרים של התשוקה. בחנתי את גבולותיה, וראיתי שהיא מגיעה אל כרית הבוהן שאותתה לי בפריחה סמוקה. השארתי שם את שפתי, את תחתוניה נשמתי לראותי ופתאום התחילה לגנוח ולפלוט נאקות נואשות, 'לא בשדיים' התחננה 'לא בשדיים' שאותן לעסתי כמטורף, לשוני נבלעת בפטמות, הופכת לתולעת שמפרישה רטטים ענוגים. בסוף נתלתה על זה המכתיר את כל המעשה כעל ענף של עץ בסערה גדולה, מושכת ומורטת עד שחשבתי שייתלש, אבל הוא רק התגמש בידיה, קיבל את צורתן, נפזר בהן במעיכה שטוחה, שותת ופולט כדרכו בשפע ובחמלה, כמה שקדתי שיהיה כך מאולף, נוח לשימוש.'


ב. גבי

כתבה שולית במקומון על כת תמהונית בראש פינה משכה את לבו, את הכת מנהיגה אישה צעירה בשנות השלושים שלה המכונה הילה ובה כתריסר חברים, חלקם מן האקדמיה, אך גם בת חקלאים אחת, טרקטוריסט מקיבוץ שפיים וסוחר סדקית. מנהיגת הכת מציגה עצמה במאמר כאויבת ההתמערבות שלדידה מייצגת את כל המעוות והפגום בחומרנות שהיא תוצאה ישירה בעיניה של שלטון המדעים והטכנולוגיה המקוללת. בעיקר גס לבה בפסיכואנליזה ובפסיכולוגיזם המיצג את תאוות הדעת הפסולה המבקשת לפצח את חידות הנפש הסתומות שעליהן להישאר כדבריה עטופות בקרום הבתולי שלהן, וכל נבירה ידענית וגסה בחומר ההיולי והרגיש הזה היא בבחינת חילול הקודש.

פומרנץ החליט לקחת לו חופשה ולעשות שבוע בחברת הכת הזאת, יותר בשביל השינוי והגירוי מאשר לתכלית ממשית ברורה. התארגן במהירות, ביטל כמה פגישות שקבע ויצא מוקדם בבוקר יום ראשון לצפון. כבר בנסיעה חש איזה משב של חרות ושחרור, הנה הוא נע בכבישים בנחת פנימית שכבר שכח את טעמה, מתבונן בנוף שנראה לו קרוב, כמעט אישי, הנוף שאי אז אהב לטבול בו, נוף המקנה לו תחושה של שייכות. רק המעבר בתוך העיר חיפה העיק עליו, עומס התנועה, בעיקר המשאיות הכבדות והמצחינות הפולטות עשן סמיך ושחור, הפקקים המתמשכים והחום ההולך ומצטבר, אלא שלבסוף חלף על פני הקטע הזה של הדרך ויכול היה

להתניע את מכוניתו במהירות, לנשום אוויר צח יותר, עצר ליד תחנת דלק אחת ליד עכו ושם במסעדה שתה לו קולה ואכל טחינה עם חמוצים, העדיף שלא לחשוב על כלום, אפילו לא על מרתה פליישמן שלאחר אותו ליל מזמוטים פרחה לה ממנו, התרופה לה, אם כן, הייתה דווקא זו שנחשבת כה מורעלת, לרגע עלה בדעתו אולי לטבול קצת בחוף התמרים, מדוע לא בעצם, אבל לא, היצר הוליכו הלאה, כבר רצה להגיע, למצוא לו נקודת משען.

בראש פינה שקיבלה אותו בשדרת אקליפטוסים צפופה ומצלה נאלץ להטריח כמה עוברי אורח כדי לאתר את מקומם של אנשי הכת, עד שהגיע למבנה רעוע ומקולף, מבנה עתיק שניצב במעלה המושבה, ליד חורשת עצים קטנה, ושם החנה את מכוניתו ונכנס לבנין. בפתח קיבלה אותו צעירה בלונדית עם מבטא אמריקני ושאלה לרצונו. קטנה הייתה ורזה ועל עורפה צמה דקה. עור פניה אדמדם ומעט פצעונים פזורים עליו. הוא הסביר את פשר בואו, סיפר על הכתבה בעיתון וגם ציין במובלע את עיסוקו, הגם שלא נדרש על ידה, והיא העלתה חיוך קצת מסתורי על שפתיה הדקות והיבשות ואמרה שזה לא מקובל לבוא כך, מבלי להודיע, הוא אמר שלא ידע כיצד להתקשר, הרי מספר הטלפון לא צוין ברשימה, והיא אמרה שהיא מבינה, אבל בכל זאת, יש דרכים. לא פירשה אותם דרכים ופומרנץ לא ידע אם היא נוזפת בו או אולי מבקשת ממנו לשוב למקום שממנו בא, אבל לא, היא הובילה אותו לחדר אחר, דרך אכסדרה אפלולית שתקרתה מקומרת ומצהיבה ושם ביקשה שימתין עד שגבי יבוא. לא שאל מי הוא גבי אלא ישב על כיסא וחיכה, הרי שעליו להיות סבלני אם רצונו לחדור לכאן. מה שהדהים אותו זה השקט הכביר סביבו, ואפילו אותה צעירה בלונדית דשדשה בלחש וקולה נמוך ומלחש. המקום דמה למנזר, ואולי היה גם מנזר ממין מיוחד.

איש עבות זקן וחיוך צוהל נכנס כעבור כרבע שעה, חליפה שחורה תלויה עליו ברישול והוא עצמו מצחין כמו רובין ונדל, ואולי גם מסיבה דומה, הנה חשב פומרנץ, גם פה מזומן לי קליינט מהמוכן, אך הוא מיד הציג עצמו כגבי וקרס בכיסאו ללא שום רגשי אשם, 'שמעתי כבר מג'ודי שאתה מבקש להצטרף אלינו' אמר בקול צחקני 'המאמר הזה כבר הביא לנו כמה קליינטים' המשיך באותה נימת היתול 'אבל אתה הראשון המגיע לכאן ללא הודעה מוקדמת, מוכן ומזומן לבוא בבריתנו' צחקוקו הלך וצבר תאוצה, 'מה בעצם כל כך קסם לך' דרש לדעת כשהוא רוכן כלפי פומרנץ במין התגרות פרחחית. פומרנץ הופתע קצת לפגוש טיפוס וגטטיבי ונמרץ כמותו, רחב כתפיים ומוצק מאד, יכול היה להיות מתגושש מקצועי, דווקא במקום החרישי והמדמדם הזה.

'הסלידה שלכם מפסיכולוגים' נענה לו פומרנץ מניה וביה 'אולי גם שמעת מאותה ג'ודי שאני פסיכואנליטיקן'. 'אה, אה' דחק גבי אצבע עבותה, בשרנית, בכרבולת מחלפותיו 'אני חושב שאני קולט אותך, מעניין' המהם בניגון חסידי משהו 'מין שנאה עצמית, אה?' ופומרנץ השיב לו 'אני רואה שגם אתה פסיכולוג קצת' וגבי נרתע בבהלה 'רק לא זה… שמע לי' הפציר בנימת אזהרה 'כאן, בבקשה ממך, אל תזכיר את העניין הזה בכלל, תעשה לי טובה…. גם לא כבדיחה, זה עניין רגיש, אני

לא מתלוצץ,' ושיעול חנוק שנק אותו, שלף ממחטה מכיסו והחל מקנח את פרצופו ברוב עסק, ולאחר שנרגע פרש טופס עצום על השולחן והחל ממלא אותו בדקדקנות, מניף עט רפיל דק בידו השמנונית והמזיעה, תחילה כל אותם פרטים מייגעים, שם, כתובת וכו', ואחר כך מיני שאלות אישיות, לרבות השאלה 'האם היית אי פעם בטיפול פסיכולוגי או שנתגלה בך ליקוי נפשי מכל סוג שהוא', שאלה שפומרנץ התקשה להשיב עליה ולבסוף ניסח זאת בזהירות שהיה אכן בטיפול פסיכיאטרי בשל חובות המקצוע, והתשובה נרשמה בקפדנות ובחשדנות רבה בידי גבי, שדמם לרגע ארוך, שוקל ומודד ומתלבט בלבו אם יש בה, בתשובה הזו כדי לזכותו בעיני הרשות העליונה, הלא היא הילה, וכשפומרנץ אמר 'אני אדבר אתה ואסביר לה את העניין' פרץ שוב באותו צחוק חנוק כאילו אמר פומרנץ איזו גוזמה מופרכת ודמיונית לגמרי. חקירתו של גבי התמשכה למעלה משעתיים ופומרנץ היה עייף ורעב וביקש שיניחו לו לפחות להינפש בחדר שקט, הרי מרחוק בא ובכוונות טובות, מה מחזיקים בו כאילו היה עציר, והרי לפי מה שקרא זהו מקום שמוכן לקלוט זרים ברצון. 'כן, כן…' ענה גבי בקוצר רוח 'אבל עלינו לדעת את מי אנו מקבלים. אי אפשר כל ארחי פרחי ככה סתם להכניס לבית…גם אתה בביתך לא היית נוהג אחרת… טוב, זה ברור מאליו, אבל עכשיו אני מעביר את הטופס בצינורות הרגילים, תשובה תקבל רק במשך הזמן, אם בכלל, זה בספק, אבל בינתיים תקבל משהו לאכול ולשתות וגם מקום לנוח, אין ספק, יש לנו כמה חדרים חיצוניים בבניין סמוך, לאורחים מבחוץ, די נעים שם, תראה בעצמך…' וכשפומרנץ התקומם ואמר "אבל אני עשיתי את כל הדרך הזאת כדי לחיות ביניכם ולהכיר אתכם מקרוב, כך שאוכל לשקול הצטרפות אליכם בעתיד, ולא כדי לבלות באיזה פנסיון, 'מחוץ לחומות'" נענה לו גבי בחוסר סובלנות 'טוב, טוב זה הכל ברור מאליו, אני מכיר את הטיעונים האלה כמו את כף ידי, אבל אדוני בא פתאום, בלי להודיע ובלי כלום, זה לא הסדר המקובל של הדברים, לכן אל לו להתלונן, להפך, עליו להודות לנו שאין אנו מחזירים אותו למקום שממנו בא אלא טורחים לספק לו חדר ואף תנאים מתקבלים על הדעת, תוך הבטחה שנטפל בעניינו…' גבי עקר ממקומו כמו גוש סלע כבד וסימן לפומרנץ ללכת אחריו, הם יצאו מאותו פתח שמבעדו נכנס פומרנץ כמה שעות קודם לכן ופנו לביתן סמוך, מעין קרוואן שהוצמד לגוף המבנה הגדול, ושם ניתן לו אכן חדר קטן, מעין קיטון, עם מיטה ושולחן וכיסא בודד, הנה כך, זה מקומו לימים הקרובים, ולפני כן הנחה אותו גבי לחדר האוכל שהיה סמוך לחדרו ושם הסתודד עם אחת רבקה, אישה קשישה שראשה מכוסהבשביס והורה לה כנראה לטפל באורח.

איזה סיפור, נאנח פומרנץ, ושמט עצמו על המיטה, השעה הייתה כבר שעת צהרים ופומרנץ היה תשוש וביקש קודם כל להתקלח, אלא ששכח לשאול היכן השירותים ועכשיו כבר שקע בשינה כמו תינוק ולא הרגיש איך שהשעות חולפות וכשקם כבר היה ערב, הכל סביבו חשוך ודומם, לרגע התקשה להחליט היכן הוא ונדרש לזמן מה כדי להתעשת ולמקם עצמו מחדש בעולם, אחר כך יצא מחדרו מגשש דרכו בחושך והגיע לחדר האוכל שם פגש באותה רבקה שקודם לכן גבי הסתודד עמה ושאל אותה איפה כולם, והיא הסתכלה בו בתמיהה ואמרה מי הם כולם, אתה הם כולם, ואז הבין שהוא אורח יחיד והחליט מיד לפנות לבית הגדול, הרי לא יתכן שיבודדו אותו כאן כמו בגלות, אבל רבקה אמרה 'אסור ללכת לשם, זה בניגוד לתקנות'.

'ואם אלך מה יעשו לי' הקשה.
'זה לא טוב' התעקשה רבקה 'יהיו צרות. אם אתה רוצה להיות חבר בכת, עליך להישמע להוראות'.
'כן' אמר 'אולי את צודקת'. פתאום עלה בדעתו שאולי רבקה עשויה לספק לו מידע. 'האם את חברה בכת' שאל.
'הייתי' ענתה בקיצור.
'אבל מה פירוש היית? האם הוציאו אותך בגלל משהו?'
'ודאי' ענתה 'אבל לא לתמיד. יעבור העונש ואני יחזור. ככה זה' נאנחה.
'ואת גברת הילה הכרת?'
'הו, בודאי. הייתי ככה רואה אותה, כמו אותך. אבל זה מזמן, ככה זה, רבקה עכשיו לא טובה בשביל גברת הילה, מה לעשות?'

היא פנתה ממנו ודשדשה בכבדות לדרכה. פומרנץ נשאר עם עצמו ותהה מה יעשה. פתאום החליט, יהיה מה שיהיה, אתו לא ישחקו כאן, ופנה לבנין הסמוך. בצעד נמרץ נכנס בפתח וטיפס במדרגות לחדרו של גבי, אבל גבי לא היה. גם לא נמצא שם מישהו אחר, נדמה היה לו שהבית ריק. בלי דעת שוטט בפרוזדורים עד שאיבד את האוריינטציה שלו ולא ידע בדיוק היכן הוא נמצא, עד ששב ומצא את הדרך לחדר של גבי וישב על ספסל ליד הדלת. לאחר שעה ארוכה הופיעו דמויות שונות כמי שחוזרות מתפילה. הן התפזרו בשקט לחדרים שלהן. גבי הבחין בו ולהפתעתו של פומרנץ קיבל אותו במאור פנים ואמר לו: 'טוב שבאת, חשבתי לבוא אליך. בוא כנס אלי לשיחה' והוליכו פנימה לחדר.

'שב, שב' הורה לו וישב למולו בהבעת פליאה גלויה על פניו. החיוך הצוהל מקודם נעלם כלא היה, חרכי עיניו הצטמצמו עד שלא ניתן כמעט להבחין בעיניים עצמן. פומרנץ השתאה ליכולתו של האיש הזה להשתנות כך מקצה אל קצה בהרף עין אחד, איש קצוות שמזגו הפכפך ואי אפשר לצפות את מהלכיו מראש.

'עניינך התפתח במהירות הבזק, אפילו בחלומות הכי ורודים שלי לא הייתי מעלה דבר כזה על דעתי' פלט במהירות, קולו נוסק ונוחת כאצל נואם בכיכר העיר למול המונים מריעים, 'התקבל אישור לקליטתך אצלנו לניסיון של שבוע, הנה יכול אתה מיד לשוב ולהשתכן כאן, אדאג לפנות עבורך חדר, אך אל תתייהר ואל תטעה בפרושה של ההחלטה הזאת, עדיין לא ידוע מי קיבל אותה, כלומר אם דווקא על ידי הילה עצמה, כמעט ברור שלא, אלא בדרג נמוך הרבה יותר, זה קודם כל, דבר שני אין זה אומר שנתוניך כל כך מרהיבים, יתכן שמדובר רק בצרוף מקרים, או אולי בשל העובדה שפשוט התפנה לנו מקום לאחר שאחת החברות שלנו התאשפזה' , לרגע הרפה משטף דבריו ושפשף ידיו בעצבנות, תופס את נשימתו שלרגע נדמתה אבודה, שוב הבחין פומרנץ בידיים השמנוניות והנוטפות, 'אבל ברור שהמזל שיחק לך' ליטף פתאום בלחישה, זקנו הסבוך נחבט בשולחן 'אבל דווקא משום כך עלינו לשוחח, אתה מבין פומרנץ, אנחנו כאן כמו משפחה אחת קטנה וכל חדירה מבחוץ עלולה להיות קטלנית בשבילנו'.

'אני הרי באתי בתום לב ובכוונה טובה' קבל פומרנץ.
'כן, כן… זה הרי ברור מאליו' ניער גבי בידו בקוצר רוח 'אבל מדובר בעניינים סודיים האסורים לזרים, והנה כאן השאלה עד היכן ניתן להכניס אותך בסוד הקבוצה, ובעיקר עליך למסור הצהרה בשבועה…'

'אני מוכן להישבע' מיהר פומרנץ להבטיח 'במקצועי, אתה ודאי מבין בעצמך, שמירת סוד היא אלף בית של המקצוע…'

'כן, כן… אתה תמיד אוהב לומר את הדברים המובנים מאליהם, אנחנו מחויבים בזהירות גדולה, איך להסביר לך, זה עניין של חיים ומוות'.

'אני לא מבין' נבהל פומרנץ 'האם נעשים כאן דברים לא חוקיים?'

גבי לא ענה, אלא נעץ מבט תמה בפני פומרנץ, כאילו אינו מאמין למידה גדולה כזו של תמימות או אולי טיפשות.

'טוב, תשמע' התרצה בסוף 'אנו כאן מאמינים רק בחושים, בבשר, בגוף האנושי, בדברים שניתן למשש בחושים ממש, למשל חוש הריח, כאן מטפחים את חוש הריח עד שמגיעים למידת חושיו של כלב. תאר לך איזה עושר צפון בריח – הריח האנושי, ריח העור וריח התשוקה, ריח הפחד, ריחות שבני אדם בדרך כלל עיוורים להם, אתה מבין פומרנץ, רוב בני האדם חיים בשיממון בגלל קוצר חושיהם, אנחנו מטפחים ומלטשים את חוש הריח עד שהוא נעשה צלול ודק כפנימו של גביש. תאמר, האם זה חוקי או לא לפתח את חוש הריח? או, כאן השאלה וכאן גם רמז התשובה שאני מבקש לרמוז לך, כדי להגיע לאותה מעלה של כלב, בהקשר הזה, עליך להפוך במידה מסוימת לכלב, כן…הנה הבנת, אנחנו נעשים לכלבים, ממושמעים ומאולפים ככלבים, מרחרחים כמוהם וחיים כמותם ונעשים תלויים בחוש הריח כמותם, שאם לא כן, לעולם לא נגיע למעלתם בחושינו, הבנת את זה פומרנץ, עניין לא פשוט כלל וכלל… אני מודה, אך הכרחי, זו כל התורה על רגל אחת'.

גבי ניתר לאחור ונשען באפס כוחות על מסעד הכיסא. נראה שכל העניין פה מייגע אותו מאד, והצורך לסבר את אוזנו של פומרנץ הוא כמעט מעל לכוחו. פומרנץ עיכל את דבריו במוחו כאחוז קדחת, חש שההרפתקה הקטנה שלו מרחיקה לכת מדי.

' מה פירוש הדבר להיות כלב' מלמל בחוסר אמון ' האם אני אעבור פה מין אילוף כלבי, האם לכך כוונתך?'

גבי שינה שוב את אורחו כזיקית וחזר לאותו צחוק שנוק שהעסיקו שעה ארוכה. 'הבהלתי אותך, מה?' הצביע באצבע מתעוותת על פומרנץ שהצמיד מטפחת צהובה לפיו. 'אתה באמת משהו' שב ונחנק, פולט שיהוקים וכחכוחים לחים. 'פסיכיאטר תם כזה, לא הייתי מאמין, טוב, ניחא, התבדחנו קצת, בסך הכל הרי מדובר בשבוע ניסיון, מה כבר יכול להיות, אתה תראה בעצמך, זה אולי הכי טוב… אתה בשבוע הקצר שתהיה עמנו לא תעשה שום דבר, רק יינתן לך להציץ בנו מבעד לחור בקיר המיועד לכך… אתה הרי לא חושב שבשבוע אחד תוכל לעבור הכשרה שאחרים עוברים במשך חודשים… רק יתאפשר לך לקלוט משהו, על קצה המזלג, ברמזי רמזים, אתה מבין את זה פומרנץ…?'

להציץ מבעד לחור בקיר, עיסוק נאה…. אבל בכל זאת, מה הסיכון בזה, אין הוא מסכן כלום אלא, במקרה הגרוע, יבזבז שבוע מחייו, כבר בזבז יותר מכך, במידה ידועה בזבז את כל חייו, הרי משום כך הוא כאן. גבי הוליכו לחדר החדש שהיה מרווח בהרבה מקודמו, ואחר כך הציע לו ללכת למועדון לפגוש חברים, ובאמת שניים מהחברים ישבו שם, בדממה מעיקה, אישה אחת התבוננה בוידאו ואילו צעיר מקורזל ויפה תואר עיין בעלון. גבי הציגו בפניהם. האישה בשנות הארבעים שלה, ניבה שאנטל, לחצה את ידו בחמימות והזמינה אותו להצטרף אליה בצפייה בוידאו. הצעיר המקורזל מלמל את שמו במובלע ופומרנץ לא היה בטוח שקלט אותו, הוא גם לא גילה בו עניין ופינה את הזירה לניבה שהחלה מיד ללחוש על אוזנו 'כאן היא משוחחת עם אורחים מחוץ לארץ, פרופסורים וסופרים שבאו במיוחד לשמוע אותה, תראה כמה שהיא נהדרת, כל החכמים האלה מרגישים לידה ננסים…' פומרנץ ניסה להקשיב אלא שלא קלט דבר. ניסה להתרכז בדמותה של הילה שישבה על כיסא פשוט לפני אורחיה, עוטה לראשה מטפחת לבנה ובידה ממוללת חרוזים מלילה רכה ועדינה, אלא שפניה לא נראו. פומרנץ הרגיש שיד מכוונת מנעה את חשיפתה. גופה מלא קצת, מוצק, כנראה גבוהת קומה, לא יכול היה להיות בטוח בכך. על שפתיה משוח חיוך תמידי שרק יכול היה לנחש אותו, ונימת דיבורה מופנמת ושלווה במידה מפליאה.

הסרט הסתיים וניבה התעניינה לדעת מי הוא. 'אני כאן כבר שנתיים וחודש' אמרה 'ובזמן הזה הפכתי לאדם אחר'. אישה עגולה ושמנמנה, קצרת רגליים, פניה מנומשות ושערה אדמוני ואולי ג'ינג'י קצת, נראתה לו מליאת חיים, 'אתה תוקסם' הבטיחה לו 'העולם בחוץ ייראה לך יותר ויותר תפל. תגלה הוויות חדשות עד שהחיים עד כה יראו לך פשוט חסרי משמעות'. פומרנץ סיפר לה קצת על עצמו אך גילה מיד שאין לה כל עניין בו. 'הייתי מורה לצרפתית' חזרה מיד אל עצמה 'תאר לעצמך, חשבתי שאני מתה מרוב שעמום. התחתנתי והתגרשתי. לא, לא היו לי ילדים, תודה לאל, כי אז לא הייתי יכולה להצטרף לכת, אפילו שהילה אוהבת ילדים ואינה מתנגדת לנישואים, כפי שתיווכח בעצמך, אבל נישואים מסוג מסוים… אי אפשר להסביר הכל על רגל אחת, וגם לא רצוי. בעלי חזר בתשובה ואני באתי להילה, זו הייתה החלוקה בינינו, היא שינתה אותי, היא נפלאה, ראית בעצמך, לא? לא הרגשת?… כן, אתה מסכים, אני רואה שכבר תישאר אצלנו לצמיתות, אני מרגישה, אתה עשוי מהחומר שלנו, הרגיש הזה, אני רואה מיד, אל תפחד, לא יאכלו אותך כאן…'

היא צחקקה לעצמה בעוד האיש המקורזל יוצא מהמועדון ובמקומו הופיעו שלושה אחרים, שתי נשים וגבר אחד. 'הגבר הוא הגזבר שלנו' לחשה ניבה על אוזנו 'הוא הבכיר ביותר כאן, אחרי הילה'. הגבר צלע צליעה מודגשת, אך מראה פניו היה נעים וקורן. שתי הנשים היו צעירות במיוחד, בנות עשרים אולי, ואולי פחות. 'אלה שתי חיילות שהצטרפו אלינו לאחר שהשתחררו מהצבא, רק לפני חצי שנה. הן עדיין בחזקת חניכות, ועוד לא קיבלו את ההארה.' פומרנץ התעניין מה פירוש הדבר לקבל הארה וניבה סתמה את פיה. 'עוד מוקדם מאד בשבילך' העירה ביובש. אחת החיילות הפעילה פטפון ושמה תקליט חרישי. פומרנץ התקשה לזהות את המוסיקה. הכל ישבו בשקט והקשיבו לצלילים הרכים, צלילי פסנתר מהולים בכלי נשיפה. פומרץ הרגיש שמתחולל כאן איזה פולחן, כולם יחפים, יושבים ישיבה מזרחית, עיניהם עצומות, שפתיהם ממללות משהו, מעין תפילה, ארשת דומה, אחידה להפליא, הצטיירה על פניהם.

הזמן עבר בעצלתיים, זמן קפוא שמידותיו בטלו, מתעקל בספירלה אינסופית, השלווה הכללית חלחלה גם לתוכו והרגיש רגוע, מנומנם, קצות עצביו מוחלקים ברכות, לבו מאוושש בחשאי, במונוטוניות חרישית, הסויה, מוחו ריק וחרדותיו מהוסות, מין נסך משכר פשט בחדר, אווירה שנתעבתה ברבדים עמוקים, פנימיים. לפתע פסקה המוסיקה וקול שפומרנץ לא איתר אותו הכריז על כיבוי אורות. באי המועדון התפזרו בלי קול, ואולי, ביתר דיוק, התנדפו להם, מתאדים חרישית במבוכי הבית הגדול והחשוך, ורק פומרנץ לא ידע מה יעשה, ישן דיו כל שעות אחר הצהרים והערב, בשום פנים לא יוכל לשוב ולישון. החליט שיצא לטייל במושבה והעדיף שלא לבדוק אם התקנות מרשות גיחה לילית כזו. זכר עוד מימי השירות הצבאי אותו כלל ברזל שלא לשאול שאלות יתרות שתמיד ייענו בשלילה.

בחוץ עמדה חשכה גמורה ורק הכוכבים הבריקו ביריעת השמיים הארוגה בדקדקנות שבילי אור נפתלים, יצולי העגלות והדובים נאנקו והפיקו כבארות חלב עתירות איזה שיקוי מסמרר, ופומרנץ פנה בדחף פתאומי במעלה שביל לבן שהוליך למושבה, פסע מאושש, הכביש היה גם הוא כבוש אפלה סמיכה, וטפיפת צעדיו נמהלה במיני יללות רחוקות של חיות בר מקוננות מרעב או מגעגוע, ופומרנץ תהה מה לו כאן ומי לו כאן, אם לא הטרוף שהביאו לכאן מה הביאו לכאן. כלב מגודל גישש לעברו ופומרנץ הרים אבן לבחון את כוונותיו, אבל הכלב חלף על פניו באדישות, כלבים זרים לא היו חביבים עליו ובכלל לא היה חובב חיות. הכביש נמתח ככבל זורם תחת רגליו ופומרנץ ניחש בו איזו פראות, והבתים הדקים, החד קומתיים עמדו כקובות ריקות ודוממות הפולטות אל הלילה את הבלו של היום. בעיקר השתאה פומרנץ לדממה. הייתה זו דממה שהתקבצה מרחשים חשאיים, טורפניים, שהתעכלו ונספגו בה ונוקזו, באלכימיה מטורפת. בקצה הכביש בצבץ אור מעט ופומרנץ ניחש ששם מסבאה או בית-קפה, ואכן היה משהו, מין קיוסק מורחב, שולחן אחד ניצב בחוץ ולידו ישבו שני גברים. בעל הקיוסק, איש קשיש, דק כחגב, מירק צלחת באובססיביות, מלטש ומשחיז במגבת צהבהבה ומוכתמת, שוב ושוב, שוקד בטקסיות על תהליך הניגוב ותוך כך בוחן את פומרנץ בשבע עיניים, כנראה שלא בכל יום מגיע לכאן מישהו חדש.

'אורח?' התעניין בעל הקיוסק באנפוף קול, תוקע אגרופו במטלית הלחה כאילו עמד למלוק את קרקפתה.

'משהו כזה' השיב פומרנץ במובלע.

אחד משני הגברים הסב ראשו לבחון את האיש הזר. 'ראש פינה עכשיו היא אטרקציה' פלט בצרידות.
'למה', שאל פומרנץ בזהירות.
'בגלל הפריקים, מצאו להם פה פראיירים כמונו שנותנים להם להשתולל.'
'פריקים' תהה פומרנץ.
'אז איך תקרא להם, איך, והמטורפת הזאת שלהם…חושבת שהיא אלוהים….'
'שתהיה אלוהים' גנח הקיוסקאי ושמט סוף סוף את הצלחת מידו והשחיל אותה בזהירות במקומה בארון הכלים. 'מה איכפת לך ממנה, היא מפריעה לך?'
'ודאי מפריעה, הופכת את ראש פינה לבית משוגעים. כבר מכיר כאלה שמפחדים לבוא לפה….'

הקיוסקאי הניף את כתפו בביטול, מה שהוציא כנראה את האיש מכליו, אבל הוא לא הוציא הגה, רק קמץ את אגרופו בחוזקה, חברו ממול בהה לעומתו בזיע ראש מתמיד, כל הזמן מהנהן בראשו, אבל שותק, לא מוציא הגה מפיו. פומרנץ התיישב ליד השולחן והזמין בירה מכבי. בהה סביבו בתמיהה. אי דלוח של אור וחיים בים החשכה. גגות רעפים התעופפו והתערבלו לנגד עיניו בשמיים המכוכבים, המזילים את חלבם הגבישי, הכביש הראשי במושבה, היחיד ככל הנראה, נבלע במערה אפל בדיוק במעלה. זמנו הפנימי, המושהה, של פומרנץ נטען דמויות צללים שהתדפקו על רקותיו. מקרביו של הקיוסק שנדמה לו תחילה כקובת לבנים קטנה שמידותיה כשל קובית משחקים מוגדלת הגיחה פתאום אישה. היה הלום למראה; כל כך דומה לפייגלה שלו, לרגע חשב שזו היא, שרחרחה את בדידותו עד כאן, אבל בעל הקיוסק הצנום הניח כף ידו על עכוזה, מניע אצבעותיו כקלידים רכים. כף ידו ליפפה את פלח עכוזה הדשן, המקומר בלחש סוד, בחושנות שברירית, מתייפחת, עד שרסיסי אהבה ניתזו מן המגע הטמיר, עתיר הקסם הזה. לבו של פומרנץ צרח בחזהו; אילו רק ידע הוא לגעת כך בפייגלה שלו…

'למפ'לה' קרא אליה בעל הקיוסק 'שרתי את האורח שלנו', והיא בעדינות חמקה מאחיזתו, לקחה את המגש ועליו כוס בירה מקציפה, ונשאה אותו לשולחנו של פומרנץ. עכשיו ראה שאין כל דמיון בינה לבין פייגלה ומילא נחיריו מן הבושם הכבד שלה, בושם זול וקלוקל שפייגלה לא הייתה נוגעת בו. ובכל זאת, רגליו רתתו ובשרו החיוור העלה סומק כציפה דקה של זהב.

'האוויר פה טוב' אמרה 'ממש בריאות'.
הנהן בראשו ואמר: 'נראה קצת ריק, המקום…'
'זו לא העונה' השיבה 'אבל עוד מעט יתמלא. ככה באים לפה כל מיני משונים, היפים מסוממים, חושבים שכאן סוף העולם'.
'את בטח מתכוונת לאנשים של הילה' אמר בזהירות.
'אתה מכיר אותה' התפלאה.
'באתי רק לראות' אמר כמתנצל.

'רק תיזהר' יעצה לו ופנתה ממנו ומיד נעלמה ולרגע חשב שהוא חולם. הקיוסק השתרע עתה לעיניו כאילו הצמיח בבת אחת אגפים וחצרות ומבוכי פרוזדורים ארוכים וגרמי מעלות וחלונות קמורים ודלתות נחושת מבריקה לחששו בחריקה. פייגלה ריחפה במבטו, מבטה לגלגני וארסי, ועיניה הירוקות מכרסמות בו, 'תראה לאן התגלגלת' נגסה בו, 'בלעדי אתה אבוד, כמו ילד, מסכן שלי… לא רצית לשמוע, חשבת שאני מרשעת, עכשיו הילה תלמד אותך לקח…רק אל תצפה ממני לרחם עליך…'

פומרנץ לגם מכוס הבירה הצוננת והבחין בלמפ'לה שוב, שמלתה פרחונית ומנוקדת בהרות לבנות, רוכנת על ארגז הקירור ושולפת בקבוק. הגבר האחר ליד השולחן, שעד עכשיו לא הוציא הגה, הלם פתאום באגרופו על השולחן: 'אנחנו ננקה את הזבל הזה… נשים סוף לזנות שפורחת פה… די…די… נמאס לי מהסיפורים האלה' פיו המה כאילו התמלא תפוחי אדמה לוהטים. בעל הקיוסק מיהר לשולחנם והפציר בגבר הראשון לקחת את ידידו הביתה. 'הוא כבר שיכור לגמרי' הפציר בלחש 'קח אותו והסתלקו מכאן' ופזל בחשש מה לעבר פומרנץ. הגבר נשמע לו מיד וצרר את ידידו על כתפו כמו שק. נראה שזהו החיזיון הרגיל כאן, ניחש פומרנץ. בעל הקיוסק אישר מיד את ניחושו. 'ככה זה כל ערב' פלט מבלי שיפנה במיוחד למישהו. צנום וזריז נע ברחבי הקיוסק כאילו היה הגלובוס כולו. 'או שאתה שיכור, או שאתה מטורף או שאתה אורח לשעה' המשיך לדבר כמו לעצמו 'סתם אדם לא יחזיק כאן מעמד. מקום קטן וחונק, זה מה שאני אומר. אבל למפ'לה לא תזוז מכאן, היא לא. סבא שלה קבור כאן, אז כולנו צריכים להיקבר כאן, ככה זה וזהו. סוף פסוק'.


ג.המבחן

למחרת התעורר פומרנץ מאוחר יחסית. לא ידע בדיוק מה סדר היום הצפוי ומיהר להתלבש ולצאת לחדרו של גבי. להפתעתו גבי כבר ישב והמתין לו וברגע שהבחין בו ניתר מכיסאו, כרך סביבו את זרועו הקצרה והמגושמת, כמעט נתלה עליו בשל קוצר קומתו מצד אחד ולהיטותו להפגין חמימות וקרבה אליו מצד שני, פומרנץ חש דחייה מגודש הבשר ומשפע הריחות שהדיף, 'כבר משש בבוקר אני מחכה לך' גנח גבי בקול חנוק מהתרגשות 'דבר כזה עוד לא קרה פה ולא יקרה, ואתה ישן לך כאילו כלום, הילה הורתה להביא אותך היום אחר הצהרים למבחן הרחה, זהו מבחן שחברים פה עוברים אותו רק לאחר שנה של השתלמויות, אני לא בטוח שאתה תופס פומרנץ, על כל השנה הזאת דילגת תוך שינה והנה אתה מוזמן לבחינה אף שאין לך מושג בהרחה, אני לא מבין את זה, אבל ככה זה, ואני הקטן רק צריך להשמיע לך את התקנות' גבי פלט נשיפה ארוכה וניסה לתפוס אוויר, הוא המשיך להיתלות על פומרנץ כאילו בלעדיו יקרוס תחתיו, פומרנץ לא עיכל בדיוק מה רוצים ממנו, רק חשב איך מסירים את גבי מצווארו, 'אז תקשיב היטב' חזר גבי לשנן באוזניו 'בשלוש אחר הצהרים ייקחו אותך ניבה שאנטל והחיילת נאווה לחדרה של הילה. על עיניך יקשרו רטייה שחורה, כך שלא תראה כלום. אסור לך לראות בכלל בזמן המבחן. שתי המלוות יהיו לידך כל הזמן וינחו אותך. אתה תריח את הילה ותצטרך לזהות כל ריח וריח שיושט לך. התקנות אומרות שעליך להתחיל

להריח ממרחק של שלושים סנטימטר ורק אם אינך מצליח לזהות, מותר לך להתקרב, רק באפך, שום אבר אחר חוץ מהאף לא יהיה פעיל אצלך כל זמן המבחן. זה קריטי, אתה מבין פומרנץ, את הידיים שלך תשמור לעצמך ואם תחשוש שלא תשלוט בהן, אתה רשאי לבקש לקשור אותן. זו בעצם התקנה העיקרית. באפך מותר לך למשש מעט, בקצה האף, אך רק בשעת צורך דוחק ביותר, אתה מבין, כל נגיעת אף מורידה נקודות, אבל לא פוסלת אותך, רק תזכור שאתה זוכה להריח את הילה, זכות שאיש עוד לא הגיע אליה במהירות כזו'.

פומרנץ ניצל רגע של הסח הדעת אצל גבי ונחלץ מאחיזתו, מבקש לו אוויר לריאותיו. 'אני מבין, אני מבין גבי' מיהר להרגיעו 'רק תגיד לי איפה אוכלים פה,
אני פשוט מת מרעב'. גבי חשב שעולבים בו והתכנס בתוך עצמו כמו חילזון. אחר כך, באלם גמור, הורה לו באצבע על הכיוון לחדר האוכל. לאחר הארוחה בחר פומרנץ להעביר אותן שעות מעטות שנותרו לו למבחן בשוטטות בחצר הבניין, חצר גדולה וזנוחה ששני אקליפטוסים התנוססו מעליה כמו דגלים קרועים. תחת אחד העצים ישב לו בתנוחה מזרחית ויקטור שיקלובסקי, עולה מברית המועצות, איש כבן ארבעים ששערו גזוז ושבלב קדקודו נפערה לה קרחת קטנה ועגלגלה כמטבע זהובה. ויקטור, סייד במקצועו, נמצא כאן כבר שמונה חודשים ועכשיו ישב בעיניים עצומות, מרחיב ומכווץ את נחיריו במין טקסיות מפרכת עד שאגלי זיעה זלגו על מצחו והידרדרו על אפו כגבישים נוצצים. פומרנץ השתוקק לשוחח עמו וניסה לעורר אליו את תשומת לבו בדשדוש גס בחול המחוצץ ובסוף הצליח בכך. ויקטור אכן פקח את עיניו ונעץ בו מבט מזוגג ומלא פליאה, דקות ארוכות תלה בו מבטו הלח עד שפומרנץ החל לחוש בצווארו.

'אתה החדש פה?' לעה ויקטור בהגייה רוסית כבדה 'שמעתי שאתה הולך לבחינה' המשיך באותה נימה משתוממת, חסרת אמון, ששוותה לו ארשת משתאה עד כדי גיחוך ופומרנץ אכן חש רצון לפרוץ בצחוק, אלא שבלם את עצמו וענה 'כן, זה אני' וקרב אל ויקטור בצעדים זהירים תוך שהוא שומט את רגליו בביטול כדי להפגין איזו צניעות שנדרשה לו ברגע זה כדי להפיג את קנאתו הדחוקה של ויקטור. 'אני באמת לא מבין מה מתרחש פה' אמר 'זה אפילו מביך קצת. אבל אני לא רואה מה אני יכול לעשות. חשבתי אפילו לא לגשת למבחן, אבל זה נראה לי לא הגיוני'.

'הו, לא' נבהל ויקטור וחילץ את ידיו שהיו מכונסות מאחורי גבו, 'אפילו לחשוב על זה אסור' גמגם בלשונו שמבלי דעת נשך בה עד כאב. ואחר כך אמר 'אתה לא אשם. הילה החליטה על כך ודאי, בלי להסביר כלום לאף אחד. ברור לגמרי שאין לך שום סיכוי לעבור את המבחן, אפילו אחרי שנה של לימודים ואימונים אנשים נכשלים וחוזרים על המבחן פעם אחר פעם.'

פומרנץ התיישב ליד ויקטור והשעין את גבו אל גזע העץ שהשמיע נאקה של התפרקות. 'העץ הזה הולך למות' אמר פומרנץ בנימה פילוסופית שגרמה לויקטור לפרוץ בצחוק. 'אתה פילוסוף, אני רואה' פלט ויקטור, ופומרנץ אמר 'לא, אני פסיכיאטר, אבל אולי זה אותו הדבר'. דקה ארוכה ישבו שניהם בדומיה, ופומרנץ עקב אחר מעופו של החיויאי שנסק לו מענף לענף. 'פעם ראיתי נשר שרדף אחר חיויאי' סיפר פומרנץ 'עד שבסוף לכד אותו בטפריו וחוט דק של דם נטף על

צווארו.' ויקטור לא מצא מה לומר על כך ופומרנץ שאל 'מי עוד האנשים שנמצאים כאן?' וויקטור אמר 'גרטה צינקביץ שבאה ישר מהרפת של הקיבוץ, בלונדה נחמדה שבעלה ברח ממנה ועוד איזה עורך דין מחיפה שקוראים לו כאן ברונו, ושתי חיילות נאווה וסבינה, ופרופסור לפיסיקה, שמאי גולדברג, ועוד בחור שהוא הגזבר וקוראים לו רפי גלזר והוא הקרוב ביותר להילה, שאותו אתה ודאי מכיר, וניבה שאנטל ואולי עוד כמה ששכחתי כרגע. אנחנו כאן כמו משפחה'.

'אני מבין' אמר פומרנץ 'לכל אחד בטח הסיפור שלו. אבל סלח לי, בבקשה, אני חייב לחזור עכשיו לחדרי ולנוח קצת לפני הבחינה.'

בצהרים פנה פומרנץ שוב לחדר האוכל אלא שמיעט מאד באכילה. לא רצה להעמיס על קיבתו לפני המבחן. אחר כך הלך לחדרו ושכב על המיטה קצת. בדיוק עשר דקות לפני השעה שלוש התדפקו ניבה שאנטל והחיילת נאווה על דלתו. הן היו לבושות בחלוקים לבנים ועל ראשיהן שביס לבן ומחסומי נשימה תלו על צווארן. הן שילבו ידיהן בזרועותיו של פומרנץ והוליכו אותו לחדרה של הילה. לפני החדר שהיה בקומה העליונה של הבניין שאליו טפסו בצעדים מתואמים וזהירים הוציאה ניבה שאנטל רטייה שחורה וקשרה את עיניו של פומרנץ.

'אתה מכיר את ההוראות' אמרה 'אבל עכשיו נחזור עליהן שוב וביתר פרוט לפני הילה עצמה. אתה בכל אופן אינך רשאי לפנות להילה בשום שלב של הבחינה וגם היא לא תפנה אליך. היא שוכבת במיטתה ערומה ואנחנו, נאווה ואני, נכוון אותך לכל אבר בנפרד ועליך יהיה לזהות את ריחו'. בינתיים פתחה נאווה את הדלת שהשמיעה אוושה קלה ושלושתם נכנסו פנימה בצעד אחד ונעמדו סמוך לדלת עד שזו נסגרה אחריהם. פומרנץ שיער שהם מצפים לאות מהילה להיכנס אך לא העיז לשאול. בינתיים חש היטב באוויר החדר שהיה חם ונעים להפליא. ודאי, חשב, הרי הילה שוכבת ערומה ויש לדאוג שלא תתקרר, משום מה המחשבה הזאת שהילה עשויה להתקרר הצחיקה אותו, אבל מכיוון שחש שכל תנועה שלו נמדדת ונשקלת עתה במאזניים עלומות, הקפיד לשמור על הבעת פנים קפואה. הם עמדו כך כמה דקות ארוכות עד שלפתע נלחץ משני עבריו והתחיל לזוע בקצב אחיד עם המלוות שלו. נראה שלפני מיטתה של הילה שוב עצרו וניבה קראה בפניו בחיפזון את פרוטוקול המבחן שהיה מלא בסעיפים ובסעיפי סעיפים שבקושי הצליח לקלוט, אך עם זה שם לב שנתנה תשומת לב לא מעטה לנבחן ולזכויותיו כגון לקבל שתייה במהלך המבחן, לשבת מפעם לפעם לצורך מנוחה, לקנח את האף בקליפת לימון כדי לחדד את חושיו וכיוצא בזה. אחר כך נתנו לו כמה כוסיות יין להרחה כדי להתחמם, כפי שלחשה ניבה על אוזנו, והוא לא התקשה לזהות את יין המושקט האפל, את כוסית הרום ואחר כך גם ברנדי פשוט מסוג שבע שבע שבע ועוד יין כרמל אדום וכן אדום עתיק ויין לבן מסוג סביון שדווקא אותו הרבה לשתות בעצמו.

לאחר מכן הונחה על ידי מלוותיו לעבר תנוך אוזנה של הילה שהריח הראשון תלה עליו כפעמון שקוף. היה עליו להרכין ראשו עד כדי השתחוויה עמוקה ופומרנץ חש אי נוחות רבה בגבו ומיד חשב להתלונן על כך אלא שעצר בעצמו. הוא שאף באפו בחוזקה וקלט ריח חריף של קונכייה מהול בכספית של דג ים טרי, מין מהילה של פירות ים, חשב לעצמו אך החליט שלא להשיב מיד אלא לשקול שוב ושוב את תשובתו. נזכר בפייגלה שלו שאהבה למרוט את תנוכי אוזניו ברגעי החיבה שלה בזכות הקרירות שלהן, כן, היא סלדה מחום ומזיעה ומהתנשפויות שנראו לה תמיד בהמיות וגסות, אפילו בשעת התעלסות, ובכל הזדמנות פילסה את שתי האצבעות הארוכות בידה לעבר תנוך אוזנו, ממששת וצובטת עד כאב, והזיכרון הזה שב והעלה תמיהה בלבו על זרויות המשיכה בין המינים, במין נימה פילוסופית משהו. בינתיים הרגיש במתח המצטבר בגבו בשל התנוחה הלא נוחה וניסה להתרומם ותוך כדי כך צייר בדמיונו את המיטה, שהיא ודאי רחבת מידות, ואת הילה השוכבת עליה, מיטה נמוכה קצת ואולי במתכוון והתפלא שלא הגביהו אותה להקל על הנבחנים, אלא שלא ראה עצמו חופשי להעלות השגות דווקא עכשיו ואמר: 'ריח פירות ים' וניבה כבשה צחקוק חשאי ולאטה באוזנה של נאווה 'הוא רחרחן לא רע' ולו אמרה: 'אם לא נוח לך להתכופף כל פעם כך בעמידה, אתה יכול לרדת אל הברכיים ואפילו לנוע על הברכיים, הרי המרחקים כאן לא גדולים' והוא אמר 'באמת יהיה לי יותר נוח על הברכיים, יש לי גב רגיש'.

שוב הוליכו אותו מסביב למיטה אל אבר אחר שלא נאמר לו מהו, וכדי שלא יזהה על פי הכיוון משכוהו קדימה ואחורה כמה פעמים, עד שנאווה הורתה לו 'כאן תריח' והוא ירד על ברכיו והרכין ראשו בזהירות, חשש מלגעת באפו באבר שלא יורידו לו נקודות ורחרח בעדינות, ממיין ומתייק במוחו את סוגי הריחות האפשריים, הפעם זה לא היה כל כך קל ונדמה לו שזהו ריח גופה הטבעי של הילה, עם טיפ טיפה זיעה נידפת מיד אך הולמת במשושיו ומערסלת אותם בשברירותה החלומית, המשכרת, ועלה בדעתו שזו כף ידה של הילה הפרושה על מצע המשי שלה, שהרי גם ריח המשי נמהל כאן בין שאר הריחות, אלא שלא היה בטוח בכך כלל וכלל.

'אגוז קשה לפיצוח, מה' התגרתה בו ניבה ברוח בדוחה, ניסתה להקל עליו קצת.

'לא, לא במיוחד' מיהר להשיב 'אני חושב שזהו ריח העור' פלט כמעט בעל כורחו מחשש שהססנות יתרה גם היא תחשב לו לרעה.

'הכל כאן ריח העור' פרצה נאווה בצחוק מהדהד, ופומרנץ השתומם שהיא מרשה לעצמה לצחוק כך בנוכחותה של הילה ואמר: 'כן, אבל זה הריח הטבעי של העור ולא משהו זר שהודבק לו'.

'הוא צודק' אמרה ניבה כנראה בפניה לנאווה שעדיין שקלה את תשובתו 'אבל האם אתה יכול לומר לנו עור של מה?'

עדיין היסס אבל החליט להמר ויהי מה ואמר: 'כף היד'.

'יפה מאוד' צהלה ניבה 'זו באמת הייתה כף היד', ופומרנץ מיד צייר בדמיונו את כף ידה של הילה, תחילה נדמתה לו קטנה מאוד ואצבעותיה דקות ועדינות וציפורניה מחודדות מעט ומעוגלות בקצותיהן, אולי בדומה לידיה של מרתה פליישמן, אלא שהן היו שמנוניות משהו ומזיעות ביתר תוקף, אלא לפתע חש כמי שטועה טעות גסה וניחש דווקא כף יד שכריותיה מלאות ותפוחות, כריות בשר ורודות שזורות נימים כחלחלות, והמתווים בתוכה חדים וברורים ומעידים על אורך חייה ועל אהבותיה ונטיות לבה והאצבעות עבות ומחוספסות משהו, אם כי מטופחות, ובעיקר הציפורניים ארוכות ותובעניות וננעצות בבשר כטפרים וחשב על אמו שודאי שוברת את ראשה היכן הוא, כך פתאום השאירה לבדה, אם כי נקיפות המצפון לא העיקו במיוחד, הרי גם כשהוא בעיר אין הוא מרבה לראותה ובכל מקרה, בעוד שבוע ישוב ויתקשר אתה והפעם לפחות יהיה לו מה לספר, אם כי ודאי שלא יספר אלא מעט מן המעט. אילו רק ראתה אותו עכשיו הייתה מתפקעת מזעם ומאכזבה. אלא שהרבה זמן לא ניתן לו וניבה הושיטה לו קליפת לימון לחה והורתה לו לקנח את האף. 'יותר בפנים' אמרה 'לנקות את המשושים' והוא החדיר את הקליפה לתוך נחיריו שצרבו מעט והחזיר לה את הקליפה סחוטה ומצוצה ואחר כך השתרך על ברכיו ליעד הבא ושוב לא ידע מהו והרגיש שראשו מסתחרר מעט. הפעם כשקירב את אפו עלה ריח מתוק ומשכר, ריח הגוף המהביל כמין קיטור גועש ולא יכול היה לשער מהו. הריח לפת את חושיו וסמרר את עצביו במין להט שלא יכול היה לעמוד בו ומבלי דעת התחיל מתייפח בקול, איזו יבבה דחוקה מהילדות פרצה לה אל בכי התמרורים הזה, כל בלמיו הותרו וכל שליטתו העצמית התמוטטה, והוא החל פולט מלים מבולבלות של התנצלות ובקשת סליחה ושאינו יודע מה קורה לו, ועל המלים געשו פרצי הבכי וקברום תחתיהם במין עיסה הומה והרגיש אומלל מאוד במעמד המשפיל הזה ועם זה גם רווח לו איכשהו, וניבה ונאווה אחזו בו משני צדדיו ומשכוהו לכיסא סמוך והרגיעו אותו בלטיפה ונאווה השקתה אותו בכוס תה ונראה שגם מהלה בו טיפות ולריאן, שכן הרגיש בטעמו המריר של התה ולאט לאט נרגע ושקע במין עמימות.

'שום דבר לא קרה' הכריזה ניבה בטון מודגש שהדהד ברחבי החדר ושיווה לאמירתה גוון מלאכותי ולא משכנע, אלא שפומרנץ נאחז בו בעל כורחו ופלט שוב 'אף פעם לא קרה לי דבר כזה' וניבה אמרה 'כל נבחן עובר את זה. אל תחשוב שאתה יחידי' ונאווה צחקקה בקול דק ואחר כך העבירה ידה על ראשו ואמרה 'תנוח קצת, אתה רשאי לקבל עוד כוס תה, אם אתה רוצה' ופומרנץ אמר 'בשום אופן לא, אני מוכן להמשיך. אינני רוצה לעכב את הילה ללא סוף' וכאן שתי המלוות פרצו בצחוק שפומרנץ לא הבחין בו שום רשעות, להפך, היה זה צחוק לבבי וחמים וגם הוא הצטרף לצחוקם במין עווית חיוך שהעידה על התאוששותו. 'טוב' אמרה ניבה 'אם אתה מוכן אז נמשיך' ופומרנץ התרומם מכיסאו שוב והוא התקרב למיטה וכרע על ברכיו והשתיים משכוהו לכאן ולכאן ולבסוף אמרה ניבה 'תריח כאן' ופומרנץ כיווץ את פנים אפו בשאיפה זהירה, קמטים במצחו העמיקו בריכוז, הריח שקלט הפעם היה עשיר במיוחד, שלל ריחות של תכשירי סבון רעננים, מיד ידע שהוא מריח את שערה של הילה ותחילה היה נדמה לו ששערה פזור ומדובלל ואולי מתולתל וכל תלתל כאילו נטבל בתכשיר אחר, אבל לאחר הרהור חשב שהשער שלה קצוץ בקפידה ואולי קלוע בצמות רזות כפי שהצעירות כיום נוהגות והן משוחות בברילנטין, אלא שמיד דחה את ההשערה והחליט ששערה ארוך ורך ודבשי וריחו כעין היסמין מהול אולי ברוזמרין וקמומיל מעט ולא מזמן נחפף, עדיין ריח החפיפה עולה ממנו והוא אמר 'זה השער ולו ריח יסמין והוא עדיין רטוב' וניבה שאלה 'רק יסמין' ופומרנץ הוסיף 'לא, לא… אני חושב שגם קצת קמומיל וריח רוזמרין ואולי גם מעט שמפו אורן רגיל…' שוב לא היה משוכנע בעצמו וניבה אמרה 'העיקר שניחש שזה שער' ונאווה אמרה 'עוד נראה' ומשכה אותו על ברכיו למקום
אחר וראשו הסתחרר וחשש לעוד מעידה אך גזר על עצמו להחזיק מעמד ויהי מה, אלא שהפעם הריח הכה בו בהלם, היה זה ריח של שיניים רקובות, אבל הרי זה לא יתכן, חשב לעצמו ומיד ניסה שוב לרכז את עצמו והריח שנפלט לעברו כמתוך בוכנה מתנשפת היה מהביל ודביק ולופת את אפו כיד חונקת וניסה להתרחק ולהתעשת אלא שלא יכול היה להרחיק ממש, הרי קרס על ברכיו ושתי המלוות עמדו עליו ודחקו בו והוא כינס את נשימתו ועצרה לרגע ואחר שחררה בהחלטה נחרצת ושאף שוב מלוא ריאותיו את בליל הצחנה שהוטחה בו וחשב שיתעלף, אבל למרבה הפלא גם נמשך אחר ריח הביבים הזה בחבלי קסם והוא אמנם נמהל איזו חמימות של נשימה רכה ומלטפת וצוף לח של שפתיים חושניות, מגרות, ואף כי כמובן לא יכול היה להבחין בהן חש בהן ממש וביקש לנשקן והושיט בלי דעת את שפתיו לעברן, רצה כל כך למוש אותן בשפתיו וללחוך אותן באבק ההזיה שהתמלא ממנו עד שיכרון, אלא שניבה טפחה בידה קלות על פניו והתרתה בו, ונאווה אמרה 'איזה חשקן' וכבשה כמדומה חיוך צונן, ולפתע נותק ממקומו מבלי שיאמר לו דבר ושוב ניגרר למקום כלשהו ונשטף תבלין חמצמץ מתוק מאודה כחלום, כך מכל מקום הגדירו לעצמו, ומתוך מרי פנימי ששוב לא יכול לשלוט בו קירב את אפו ונגע בחזיזי העור וחש בצריבתו ומיד ניחש שהוא שרוי באזור הדמדומים האפל שבשיפולי גופה של הילה, אולי ליד סלסלת הערווה או החריץ המפעים שמאחוריו והוא שינס את חושיו ולפת את השכר המשכר בכל כוחו ולבו החל פועם בטרוף ורקותיו מתבקעות מרוב רטט ועיניו נהפכות מתחת לרטייה שביקש לקרעה מעליו, אלא שידיו מיד נקשרו באחיזה גסה של ניבה ונאווה וראשו החל מרתית ומזדעזע על צווארו המעודן והנשי קצת, ולמרות אחיזתן בו השתחרר בכוח והסתער על הבשר המכלה ונשקו בלהבי שפתיו המצומררות ואז הגיח גבי מאיזה מקום מסתור וסייע לשתי הנשים לנתקו מגופה של הילה ולהושיבו על כיסא כשהוא מתנדנד בעילפון. כל מה שזכר אחר כך היה שטף המים שכיסה אותו ושתי סטירות עזות שהונפו על לחייו בכוח רב. הוא שמע קולות מבעבעים כאילו מרחוק אך לא עמד על פשרן. עברו דקות ארוכות עד שחזר לחושיו ואז שמע את גערתה של ניבה: 'איך אתה מתנהג? לא הייתי מאמינה עליך!' ונאווה הוסיפה: 'אולי נפסיק את המבחן. אי אפשר ככה. הוא ממש מסוכן'. פומרנץ חש בושה עמוקה ולא יכול היה באמת להאמין על עצמו. 'אני שוב מבקש סליחה' מלמל בתחינה 'אבל זה משהו שמעבר לשליטה שלי… אני לא יודע מה אני עושה …'
וניבה הגיבה: 'כן, אבל זה לא מצדיק כלום' ופומרנץ גם שמע את קולו של גבי לוחש כנראה באוזניה של הילה 'הוא לא מאומן, למה כבר אפשר לצפות ממנו', אלא שאת תשובתה של הילה נבצר ממנו לשמוע, אם השמיעה משהו בכלל.

הפעם נתנה לו שהות ארוכה להתאושש. הוא שתה תה עם לימון וגם נגס פרוסה של לחם עם גבינה לבנה. כל הזמן שמע אנשים מדשדשים בחדר ודלתות נפתחות ונסגרות. כל העניין נראה לו משונה למדי. אבל התמונה במוחו החלה להתבהר. הבין את הטעם שהניחו רטייה על עיניו, ואת המקטרת שסלילי העשן שלה נבלעים בסלסילת הערווה בתמונתו של רנה מגריט ואת רובין ונדל השותת זיעה ואת מרתה פליישמן המתייראת מן הקרבה החושית, ואת נישואיו לפייגלה ופשר כישלונם הצורב, ואת משמעות שרבוטיו האינסופיים וידע שהוא נועד להיות משורר ועליו להרפות מהפסיכולוגיה שאינה מוליכה לכלום ולהתמסר לכתיבה ולהקדיש עצמו לתהילת החושים שרק בהם יש חיים ותשוקה ואהבה ונשבע להתמסר כליל להילה ולריחותיה ולהפיק ממנה את המניע היחידי האפשרי לחייו הריקים. ובסוף כששוב לקחוהו אל המיטה נרכן בשלווה פנימית אדירה אל הגוף הרובץ לו בתנוחה שמימית כמו הטבע עצמו ושאב מתוכו את שפעת ריחותיו כמתוך באר אינסופית וראה בדיוק לנגד עיניו את האברים המסותתים כבתוך מבנה מושלם והרמוני, שליטושו המופלא גובל כמעט בשחיתות. 'זה הקרסול' אמר 'ולמטה קלף העקב. ואחר כך כריות האצבעות. ריח של פשתן מהול בשרף, ריח הקינמון שקונח בדבש. ריח אצות ותבלין העור הרך המתאדה מעצמו'.


ד.

כעבור יומיים זומן פומרנץ לפגישה עם הילה. הייתה שעת ערב והשמש התקבצה לבועה שקופה, די היה בדקירת סיכה כדי להפיגה. פומרנץ הרגיש שהוא גועה באיזו הזיה פנימית מתייפחת מכאב בשעה שעמד בפני אותה דלת שמבעדה הפליג למסע ההרחה שלו, אלא שהפעם עיניו גלויות והיה לבדו. גם הוא עצמו השתומם שגבי לא נלווה אליו בסיעודו הטורפני והאלים. אבל בכל זאת אזר אומץ ונכנס פנימה ותחילה הסתנוור מהלובן הפנימי שיקד אליו מהקירות הריקים. לאחר שעיניו הסתגלו מעט לנהרה שהקיפה אותו, כאילו נעקר מדמדומי הערב אל להטו של ברק פתאומי ולא מובן, ראה לפניו חדר רחב ידיים שרצפתו שיש מבהיק, אלא שמיד עמד על טעותו, ואכן לא היה כאן שיש כלל אלא מראה ענקית שהשתקפו בה כמה תבניות גיאומטריות משונות. עיניו של פומרנץ התרוצצו במהירות, ממיינות ומסננות את אבק ההזיה שאפף אותו, מבקשות את הילה בכל הריק הגדול הזה, אלא שהילה כמו נתעלמה בתוך איזה סבך מתעתע של מראות והנה לפתע נתגלתה לו כורסא תלויה בכבל משתלשל מהתקרה ובה חקוקה דמות מיניאטורית של אישה, כאילו גולפה או נחקקה לתוכה, וזו הייתה אכן הילה, אישה קטנה כפותה במקסמיו של כיסא, מיד הבחין בראשה הקטן הספוג שמץ חיוך, צמות מגוללות במין ספירלה עולה, מתלכדות עם המסעד החום, הכבד, ומה שהפתיע אותו במיוחד היו משקפי כסף דקים על אפה, מצבטיים תלויים על מעין חוט של כסף, כיצד אלה משתלבים בדמותה של הילה, ימים רבים אחר כך תהה על עצם פליאתו, שהרי מה מופלא כל כך בעובדה שהילה פשוט מרכיבה משקפיים, ואף על פי כן, המשקפיים הללו נתפסו לו כמין חדירה פרועה אל תחום לא להם, איזה קישוט זר המפריך את ההרמוניה, ואולי דווקא משום כך מדגיש את יסוד החלום שבה.

רק לאחר שישב על שרפרף קש נמוך שהוכן עבורו מבעוד מועד והכפיף ראשו לאחור כשהוא נשען על כפות ידיו שנצמדו בחוזקה אל רצפת המראה הצוננת, הבחין בחיוכה של הילה, בשפתיה הדשנות ובעיניה השחרחרות, השקדיות ששיוו לה ארשת של סינית או פיליפינית, בכל אופן משהו מניחוח המזרח, גופה עטוף בסרי משיי כסוף שהתאחה בהרמוניה מושלמת עם הכיסא המותאם לגופה, כאילו נתפר למענה והבין את פשר התעתוע שנאחז בו והחל מתיר את פקעת החידות שנטוותה סביבו, אבל מיד חש אוזלת יד ופיק עצבים והרגיש שעליו להתמכר לעונג החושים בלי לפענחו מחשש שכל הבועה הססגונית הזו תתבקע מאליה, והלא לבו נמשך אליה ואין הוא מבקש לעצמו כלום יותר, אלא להישטף בטרוף המענג הזה. 'מרגע שבאת אלינו עקבתי אחריך' אמרה לו 'ואני מודה שהרשמת אותי מאוד. עמדת במבחנים קשים שלא רבים היו עומדים בהם' הוסיפה תוך רכינה קלה כלפיו, קולה המתכתי קצת ניער אותו, אף שטרחה לרכך אותו בסלסולים רכים, מתנגנים, גם ממדיו העצומים של החדר הוסיפו נופך מהדהד לכל צליל שהושמע ודבריו שלו נשמעו זרים כל כך באוזניו, כשלפתע קרס השרפרף תחתיו והוא השתטח על גלופת המראה שהשתקפה גם בתקרה מעליו ובבואתו נראתה לו כמין תנין מתפתל בכבדות סביב עצמו.

הילה קרבה אליו מאוד, מתמרנת בכיסאה המתנדנד ומכוונת אותו אליו עד שסוככה עליו כמעט בגופה, 'אם תרצה פומרנץ, אהיה שלך' לחשה ומיד שבה והמריאה מעליו, מפזרת את חיוכה וריחה העז נשאב אל ריאותיו, כרתה לו מערה אפלה בבדולח צפורניה, והוא צעק 'אני טובע' והיא שבה וריחפה מעליו 'אתה רואה פומרנץ, אני דומה לאישה שאין לה בגד ללבוש ובונה לעצמה ארמונות וחומות וגנים כדי לכסות על ערוותה' ובמהירות של סנאי גלשה אליו למטה, ישובה לידו, 'מה חשבת עלי כשהרחת אותי פומרנץ?' דרשה מסוקרנת, נועצת בו את אוזניה 'שאת גדולה הרבה יותר' ענה והיא צחקה תוך שסקרה את דמותה במראה ואמרה 'באת אלי כל כך רעב. חשבתי שתבלע אותי. כך באים אלי אנשים שמרגישים מרוקנים ומתמלאים בי. ואני אומרת להם: 'תאכלו אותי, אני חומר המילוי שלכם, אני הסוללה שמטעינה אתכם' ונשענה על כף ידה, כתפה נמשכה למעלה וראשה צנח על כתפו במין רישול כאילו היא עייפה כבר מלשאת אותו לבדה, ופומרנץ הבחין בכמה שערות מסתלסלות מעל לשפתה העילית ואפילו נדמה היה לו שהן מדגדגות באפה והיא מיד הרגישה בכך ואמרה 'אני נורא שעירה. אפילו הטוסיק שלי מלא שערות' והשעינה מרפקה על ברכו וסיננה ביאוש 'אני לא יכולה יותר, אני זקוקה לגבר' ופומרנץ שכבר התנסה בעניין דומה עם מרתה פליישמן השחיל עצמו לתוכה, ואחר כך גבי הופיע כאילו משום מקום והכריז 'האמבטיה מוכנה' והילה אמרה 'בסדר' וגבי העמיס אותה ללא שום גינונים על כתפיו ונשא אותה לחדר האמבטיה ופומרנץ נגרר אחריהם מבלי שידע אם הוא מוזמן ובכלל למה הוא נוהג כפי שהוא נוהג, אבל הילה רמזה לגבי שיתיר לו להישאר וגבי הפשיט אותה במהירות והטיל אותה לתוך האמבט והמים התלקקו בלחש על גופה כביכול מפצירים בבשרה שיחדל מהנבטת השער הפראית שלו, ולו להרף עין, והן מוססו את פקעותיה ופייסו את עורה והאמבטיה התמלאה אדים ופומרנץ כבר לא יכול לראות דבר מבעד למשקפיו אלא את בבואתו שלו שנסדקה לאורכה כאיזה פסל גבס יצוק והוא מחה את משקפיו ביגיעה, תוהה בינו לבינו על התחושה המוזרה שנתלוותה לכל הפרשה ולא ידע אם שוב נוצל לאיזו מטרה שנסתרה ממנו, וניגוב העדשות נדמה לו כניגוב דמעות, אלא שגם אחר כך לא עלה בידו לראות אלא בבואה סדוקה שבויה בתוך עצמה.

מודעות פרסומת