:

נקודא זינגר: אלבום משפחתי ישן

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 15:38

האלבום הישן, שנשאר לי מגלגוליה הקודמים של משפחתי, אלבום קטן הוא ואנשים בו מעט. אך מכל מקום נס גדול נעשה לי שתריסר לוחיות קרטון עתיקות יומין אלה, ועליהן תצלומים מודבקים פנים ואחור, בכלל הגיעו אלי ולא אבדו במלחמות ובמהפכות, ואף לא במעברים שלי עצמי מעיר לעיר ומארץ לארץ.

על הכריכה שלו מופיעה כתובת לטינית שאותה שירטט אבי בדיו כחולה. וכשאני רואה אותה אני משום מה תמיד שומע את קולו של אבא, הדומה לקולי באופן לא סביר, אומר “Ego” ומגחך.
אני פותח את האלבום, ואבא מסתכל על העולם החדש ועלי מתוך שנת 1911. סבתא וילהלמינה מיכאילובנה (מנדלבנה) מסתירה בראשה את השמש העולה של המאה ההיא, המבטיחה רבות. גם את סבתא וילהלמינה לא פגשתי בעולם הזה. בשנת 1942 היא מתה במקום עבודתה בבית חולים בלנינגרד הנצורה.
ולמה נקרא שמה וילהלמינה? על שמו של הקיסר וילהלם הראשון, אשר נתן זכויות שוויוניות ליהודי גרמניה.
וילהלמינה מנדלבנה ז'וכוביצקיה ובנה היחיד יְניה זינגר.

על התצלום השני אני מזהה סצנה מובהקת מאמנות הרנסנס: מדונה עם ישו הקטן ואנה הקדושה ברקע (אם-סבא זינגר). ואכן, בכניסתו לברית הישנה קיבל אבי את השם יהושע, שם רב משמעויות, שלא היה בו כל שימוש ושום משמעות בחיי אבי. אבא לא ידע ולא יכול היה לתאר לעצמו כי בנו עתיד להיקרא בחייו החדשים נקודא בן יהושע. שמו הרשמי של יניה היה יְבְסֵי מיכאילוביץ'. אני מבקש לא לבלבל: יְבְסֵי, מלשון אוזביוס, ולא יבוּסִי כשם אותו גוי קדום שבנה את עיר חפצי.

השאלתי מהאלבום את הזוג הסמלי כמעט, וללא בושה השתמשתי בו באחת מעבודות האמנות שלי. מדוע קיפחתי את אם-סבא זינגר? אין לי תשובה אחרת מזו, שמאוד רציתי להכניס לתמונה את הדוד מַתיָה ז'וּחוֹבִיצקי (שאותו קינו "דוד מַתיָה שהביא את החבית", מפני שבזמן שהסבא והסבתא שלי התענו על הטכס ועל הפולחן בחתונה שלהם, בה היה חסר יהודי עשירי כדי להשלים את המניין, שיחק הדוד ב”פרעה”, זכה במאה רובלים והגיע לחתונה באיחור רב, אבל הביא לזוג הצעיר חבית יין); ואת הדוד מרדכל ז'וּחוֹבִיצקי (שהיה גם חלוץ של הפיזיותרפיה וטיפל אפילו בגרונו של שַליַאפִּין עצמו, וגם קצין צבא במלחמת יפן – רופא צבאי, שיצא לו גם לירות, לא עלינו… הוא ירה לא ביפני ולא בסיני – אלא ברוטמיסטר יַאזֶב, שכינה אותו 'ז'ידס-קפטן'. הדוד מרדכל קרא עליו תיגר ובדו-קרב ירה בו ברגל. אחר-כך היה עליו, כמובן, לטפל ברגל הזאת בתור רופא); ואת פייול-פַּבְלוּשא הקומיסר המתפקר; ויחד אתם גם את שיה הצדיק מז'וכוביצה, שבימים ההם עשה נסים לאבותינו ולאיכרים הנוצרים, בני הכפרים בביילורוס ובאוקראינה, ושמו הלך לפניו, ונאמר על אודות אותו בעל הנס בין אנשים תמימים במלים פשוטות: "היכן ששיה מהלך, שם האל מוציא לחם". מעולם לא ראיתי אותם, כמו שלא ראיתי את לייזר-פוֹרוֹכוֹבְניק (משמע: בעל-אבק-שריפה), החייל המשוחרר, שכל דבר בו היה אדיר – מקומתו וגודל המגפיים עד צחוקו ונחירתו; ואת בנו אלטער, הציוני השוודי; ואת שאר גיבורי הסיפורים המשפחתיים, שאותם אני יכול רק לדמיין לעצמי.

אבל נחזור לאם-הסבא. סופיה פיליפובנה, 'בת הרוקח', כמו שהיה כתוב באשרת השהייה שלה בעיר הבירה, סיימה את 'הקורסים האקדמיים הגבוהים לנשים', שהיו, בשביל הנשים שוחרות ההשכלה דאז, תחליף לאוניברסיטה. אינני יודע עליה הרבה. פרט אחד זכור לי מסיפורי אבי: סבתא שלי, וילהלמינה, הציקה לה מדי פעם כשקראה לבעלה הצעיר, לסבא מיכאיל יבסייביץ' שלי בסגנון רוסי עממי: 'מיכיילוֹ'. בכל פעם נאחזה אם-הסבא בלבה: "היא קוראת למישנקה שלי 'מיכיילו', כמו לעגלון!"

כאן, בצד שמאל, מודפס על חתיכונת מתכת, תצלומו של יניה זינגר בן השלוש יושב בין שתי סבותיו, סופיה ושׂרפימה, חובש את כובע ה"זוּיד-וֶסְט" שלו.
בצד ימין התצלום שלו מהשנה הקודמת, והוא עדיין בלבוש ילדוֹת מסורתי ומספרים עדיין לא נגעו בשיערו. אם-סבא שׂרפימה סביילייבנה התפרסמה ביחסיה המיוחדים עם פתגמים ואמרות-כנף למיניהן, דוגמת “אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד מוליד אללה-עכבר” ו“הכושי עשה את שלו, בקושי הפך עורו”.
אבל לא רק בזה התפרסמה, אלא גם בזאת שהביאה לעולם ארבעה עשר ילדים, ולקראת הסוף התרגלה לכל המהלך הזה עד כדי כך שאת האחרונים ילדה, ככל הנראה, כלל לא בעצב. האגדה מספרת שישבה על הקלפים בראש השולחן, ובאמצע המשחק החברתי (מעולם לא ירדה לשפל המדרגה של משחקי-מזל שהדוד מטיה הגיע אליה) אמרה לאחיה: "אלטער, החזק-נא רגע את הקלפים בשבילי. אלך ללדת".
יתכן שםופיה פיליפובנה היתה גברת מעט יותר מעודנת משׂרפימה סביילייבנה. גם עכשיו אני שומע את קולה (שאותו שמעתי בילדותי רק בביצועו של אבא): "שׂרפימה סביילייבנה! את מתגוררת זה כבר ארבעים שנה בפייטרסבורך ועדיין אומרת 'טיליגענטנער מענטש' במקום 'אינטיליגענטנר מענטש!'"
שתי הסבות אהבו את יניה אהבת נפש. כשהן ביקרו בבית משפחת זינגר ונשארו עד מאוחר, היה להן הכבוד ללוות את הנסיך יורש הכתר אל עולם החלומות. ואז הן שרו לו את שיר הערש הפשוט, שאותו גם אני זוכר עד עצם היום הזה. לצורך ביצועו של השיר היה נפתח ספר תמונות צבעוני המאוכלס בזוגות של בעלי חיים. היה זה, כנראה, ספר על תיבת נוח. והשיר הלך ככה:

פיל עם פילון,
זאב עם זאבון,
דוב עם דובון,
ארנב עם ארנבון
………………….
………………….
………………….
………………….
שועל! שועל!

מסיבה כלשהי השועל המסכן תמיד נשאר לבדו.

כשאני מסתכל על התמונה הזאת אני חושב שפתרתי את בעיית השועל הבודד. הלא הוא זה שעומד על השולחן ודורך על הספר עם תיבת נוח בפנים? אך מצד שני, יש לי בעיה לא פשוטה עם כל הסיפור הזה, כי הרי לא נזכרים בשיר הזה זוגות כמו בסיפור המבול: 'שניים-שניים', אלא זאב עם זאבון, סוס עם סוסון וכן הלאה… במחשבה שנייה אפשר ליחס לסבות חופש אינטרפרטציה מסוים. אולי הן פשוט העדיפו לראות בפילה פילון ובכלבה כלבון? מי יודע…

כשאני רואה את התצלום בצד ימין של הדף אני תמיד מתפלא: כמה מעט השתנה העולם בחמישים השנה של שלטון העם. כאן צולם יניה בשנת המהפכה, אינני יכול לדעת האם לפני או אחרי אוקטובר הגורלי. אבל כעבור חמישים שנה, כשהלכתי לראשונה לבית ספר יסודי, לבשתי כמעט אותו מעיל, חבשתי כמעט אותו כובע, נעלתי כמעט אותם ערדליים מסוג "קאלושן". הדור החדש אולי לא יבין אותי, אבל אני מרגיש את עצמי אותה גברת אפילו ללא שינוי אדרת…

ועכשיו לגבי התצלום הקבוצתי הקטן.
אינני מכיר את הילדים האלה, חוץ מיניה, כמובן, הראשון מצד שמאל בשורה הראשונה. אבל אני יודע שהצילום נעשה בסנטוריום למניעת השחפת בילדים בצאַרְסְקוֹיֶה סֶילוֹ. באותו "כפר הצאר" המפורסם נמצא הליצאון שבו גדל, בחברת חבריו, המשורר הלאומי, אלכסנדר סרגייביץ' פושקין, אשר השאיר לנו את השורות הבלתי-נשכחות על אודות אותו טבור העולם, השורות המוכרות לכולנו בתרגומו של שלונסקי המנוח:

בעמק הרזים , עת נוגע,
נגדי הפיקו מי הרוגע,
וברבורים צווחו, – אזי
החל גילוי שכינה אלי.

(איזו שכינה, פרדון? הכוונה היא, כמובן, למוזה).

סבתא מינה עבדה בסנטוריום בחודשי הקיץ במשך שנים אחדות, ויניה בילה שם את החודשים האלה יחד אתה. הוא סיפר לי שהדבר הציל אותו ממוות ברעב בקיצים האיומים של 1918 ו-1919. גם בי יש משהו שקיבלתי בירושה מאותו מקום היסטורי. יש לי הרגל לא בריא לאכול מהר מדי. בעצם, עם השנים למדתי להשגיח על עצמי במידה מסוימת. אבל אני עדיין מסיים כל מנה לפני כולם, הרבה לפני המועד שנקבע על-פי כללי הנימוס. והסיבה היחידה לכך היא שבילדותי לא רק שהייתי מאוד דומה לאבא, אלא שגם מאוד רציתי לדמות לו בדברים שונים. לא רציתי לפגר אחריו בזמן האכילה, ואילו הוא היה כל-כך זריז שכמעט אי-אפשר היה להשיג אותו… באותם קיצים היתה בסנטוריום תחרות גורלית קשה: מי שסיים את המנה שלו ראשון, מקסימום שני, היה מקבל תוספת יקרה.
באמת, אין, כנראה, רוסי שלא נמצא מלידתו תחת השפעה תרבותית עמוקה של המקום הקסום ההוא…

אך הגורל זעם בי זעם
ויטלטלני. היא – אחריי.
בת-שיר החביבה! – לא פעם
הצליחה אלם נדודיי
בשיח פלי לשמח…

המשורר הלאומי, שהיה, בעצם, בן לפלשמורה, גם כתב במקום אחר: "כל העולם הוא נכר לנו, רק צארסקויה סילו מולדת לעולם". ביקרתי ביקור מולדת פעם אחת ויחידה בחיי, בגיל תשע.

דיוקנה של וילהלמינה. יש לי רושם שהתמונה הזאת צולמה עוד לפני שיניה נולד. מורגשת בה השפעתו הגלויה של האוריינטליזם היהודי התקופתי בנוסח "Ost und West". עולה בדעתי שסבתא מינה מיכאילובנה יכלה לשמש דוגמנית, אם לא לאפרים מוזס ליליאן אז לפחות לבוריס ש"ץ או לאבל פן, ובכלל לכל אלה שהפכו את היוגנדשטיל ליודנשטיל., כאן, כנראה, היא מנסה את עצמה בתפקיד אחת מאמהותינו.

סבתא מינה היתה אשה מודרנית עצמאית. בשנים הראשונות לנישואיה עוד לא עבדה בבית החולים אלא התפרנסה מכתיבת דוקטורטים בהזמנה בתחום המשפטים ומנתינת שעורי הלשון הרוסית לגרמנים. אני זוכר שתי סצנות מאותם השעורים בביצועו של אבא, שגם הוא, כמובן, רק חיקה את אמו. שתיהן קשורות בגנרל גרמני שהיה במשלחת צבאית בסנקט-פטרבורג, ושתיהן לא ניתנות לתרגום.
כשהגנרל היה נכנס לדירת מורתו היה נוקש תמיד בעקבים, מנסה לשווא לנשק את ידה ומברך אותה ברוסית: "זְדְרַפְפפסְטְפוּיטיֶה (שלום לך), וילהלמינה מיכאי-לופפפ…נוּי!"
הסצנה השנייה הרבה יותר מורכבת. תארו לעצמכם יום סתיו פטרבורגאי סגרירי ואפלולי. הגנרל יושב ליד החלון, מביט מעברו בעולם הדמעות, ולפתע נעור בהשתלהבות הברק של התפיסה העמוקה: "'מזג אוויר' בא מ'נזק אדיר'!" (זה, כמובן, רק תרגום מסורבל ולא מוצלח. מה שהוא אמר באמת: ‘Pogoda’ kommt von" ‘pogodite’".)
מה לי ולגנרל ההוא? אדמיין גם אותו.
ועוד אני נזכר בבטלנות הרומנטית של סבא. הוא חי בעולם הדימויים של שמיסו, הופמן והאוף, ויתכן מאוד שכך ראה את אהובתו מינה באחד מחלומותיו בהקיץ:
"מינה, זאת לא את!"
"אל תדבר שטויות! מי אני לדעתך?"
"זאת לא את, מינה, אני יודע! זאת מישהי אחרת…"
או:
"מי שם, בחדר כניסה? מינה?"
"אין שם אף אחד. אל תדבר שטויות!"
"אבל מי תלוי שם בפינה? הם שניים, מינה!"
"בטח ששניים! שני מעילים – אחד שלך ואחד של סמוילוביץ'".

בתצלום מצד שמאל: יניה, מיכאיל יבסייביץ' והכלבה יוהנה טוּזיך.
עוד לא הספקתי לספר שאבא של יניה היה עורך דין. בתחילת שנת 1917 בדיוק הוא התמנה לתפקיד הפרקליט של הצי הבלטי. בסוף אותה שנה המצב במדינה, כידוע, השתנה במקצת.
"נו, נרשמת כבר למפלגה הבולשביקית?" שאלה אותו סופיה פיליפובנה ערב אחד.
"אמא, איך יכולת לחשוב עלי דבר איום שכזה?!"
"בשביל משפחתך, מישנקה, היית צריך להירשם לא רק לבולשביקים, לשדים היית צריך להירשם…"
מיכאיל יבסייביץ' לא נשאר בתפקיד.
הוא המשיך לעבוד בלשכת עורכי הדין בפטרוגרד עד יום מותו בשנת 1934. את הלשכה כינה בשם 'צוות הלשון האדומה'.

בצד ימין למעלה: יניה עם האומנת שלו, מַרְפוּטָה. כל איש רוח ברוסיה חייב אומנת מקרב בנות איכרים, ניאניה. יש אומרים, וכך אפילו ניסו ללמד אותנו בכיתה 'א', שפושקין שאב את גאונותו מניאניושקה הקשישה שלו, הצמיתה אַרינָה רוֹדיוֹנוֹבְנָה, אשר לא עזבה אותו עד עצם יום מותו ונהגה להכתיב לו שירים, אגדות, פואמות ודראמות.
מרפוטה לא לימדה את אבי מוסיקה, וגם לא שרה לו, כפי שידוע לי, שירי דרור עממיים בנוסח 'על גדות הדניפר דוהרים סוסים'. אבל 'לגן הקיץ הובילו', בהתאם למסורת הקלאסית. להבדיל מ-Monsueur
I’Abbe, 'נמוש צרפת' (וראה אברהם שלונסקי, 'יבגני אוניגין'), היא הגיעה לעיר הבירה מכפר רוסי נידח, והכול הפחיד אותה בכרך השטני. מעבר לכל פינה ארבו לה זוועות, ואף במקום המקודש לתרבות הרוסית הנ"ל, הלא הוא ליֶטְנִי סאד – גן הקיץ עצמו!
"מיקום יפה, מינה מיכלנה", אמרה במבוכה לאחר הביקור הראשון בעריסת המוזות. "רק שהפיסולים מבישים כל-כך. איך אפשר?! ועוד עם הינוקא! כל הדרך לא הרמתי עיניים. למה לא הלבישו אותם? ודאי יש גן אחר, עם יותר סְניעוּת…"

את הדיוקן הזה של מוצרט לא אשכח לעולם. סבא מיכאיל יבסייביץ' הביא את הליטוגרפיה הגדולה הזאת 'מאשכנז בעב נסתרת'. ומגיע לו, בזכות אופיו הגמחוני, סיפור בסגנון רומנטי אמיתי.
הדיוקן התנהג בצורה מוזרה ביותר. מרפוטה האומנת פחדה ממנו פחד מוות.
"לגברת הזאת עין רעה", אמרה בלי להפנות פניה אל התמונה. "היא עושה לי פרסופים".
סבא מיכאיל יבסייביץ' מוכן היה להתפלל למוצרט הזה, ומאוחר יותר, כשנפרד מאשתו ועבר לגור אצל אחת מאשנ'קה בּוֹבְּרוֹבה, לקח את הדיוקן אתו.
מוצרט השתכן אז על הקיר מעל הפסנתר, מוקף במיניאטורות, פירות אזמלו של החרט אלכסי בּוֹבְּרוֹב, אבי מאשנ'קה, חבר האקדמיה לאמנויות. אלה התחלקו לשלושה סוגים: נופים של פרוורי העיר; תחריטי שטרות, אשר הקנו לו חיי נצח והיו נקראים על פי המונרכים המופיעים בהם: סאשנ'קה (אלכסנדר הראשון – 100 רובלים), קטינ'קה (קטרינה הגדולה – 300 רובלים) ופטינ'קה (פטר הגדול – 500 רובלים); ואמירות-כנף בעיטורי פרחים: "אוי לכם, דקדנטים בעלי שגעון, אוי לכם, משחיתי כל יופי!", "תן לז'ידים חופש – יטביעו את רוסיה ברפש", וכדומה. מישנ'קה ומאשנ'קה צחקו על אותן המיניאטורות, אבל התעצלו להוריד אותן מהקיר. אלא שלמוצרט היתה השפעה מאגית עליהן, ובכל פעם שיניה הקטן היה מגיע לביקור ומתיישב ליד הפסנתר, היה מגלה ששתיים-שלוש תמונות נוספות נעלמו וששניים-שלושה מסמרים נוספים הזדקרו מהקיר באמצע המלבנים, שבתוכם היה ציור הטפטים טרי יותר.
"משיר עלווה בסתיו גננו המסכן", היתה מצטטת מאשנ'קה בכל פעם.
הבן והאב היו חובבי רדיו ונהגו לקלוט על גלים קצרים קונצרטים מגרמניה. בערב בו נפתח הקונצרט בהכרזה אינטרנציונאלית: "ויוה דוצ'ה, הייל דם פיורר!" נסדקה הזגוגית בדיוקנו של מוצרט עם האקורד הראשון של האוברטורה ל'פרסיפל' מאת וגנר.
כעבור מספר ימים אמר מיכאיל יבסייביץ' ליניה: "קח את מוצרט אליך. מינה לא תתנגד, היא מעולם לא סבלה מהמיסטיציזם הזינגריאני. ואני, הלב משתולל לי, צעדי הקומודור לא נותנים לי לישון".
מיכאיל יבסייביץ' הלך לעולמו. יניה סיים את לימודיו באקדמיה למוסיקה. אחר כך היתה מלחמה, משמר-עם, תעלות נגד טנקים, הודעה על מות אמו, טיפוס, טיפוס חוזר.
יבסי מיכאילוביץ' חזר לעירו. החיים חזרו לסדרם. העצמות היבשות בישבנו העלו בשר, וכבר יכול היה לשבת ליד הפסנתר ולא לסבול כאבים. דיוקנו של מוצרט היה תלוי מעל הפסנתר ושתק. אבל בחלומות מוצרט היה מגיע אליו, תמיד בגילופין, ומתנבא בלשונו המסתבכת. וכל נבואותיו, ככל שהיו מטורפות, תמיד היו מתקיימות. הוא ניבא שימי הקוסמופוליטים נטולי המולדת במוסדות החינוך והתרבות ספורים, ובירך את פרופסור זינגר על Drang nach Osten הקרוב ועל עתידו כמייסד האסכולה המוסיקלית של קזחסטן. אחר כך פתח פה לשטן בדברים מוזרים לא פחות על העיר הזאת, נו, איך היא נקראת…
Wie heist es? Novosi… Ach, ja, ja! Nowossibrisk.
הוא גם חזה את הולדתו של המחבר זינגר באותה עיר שלגים עצמה, והוסיף (שלא לעניין) כי צאצא האצולה הלז יסיים את חייו בארץ רחוקה, בין הסראצינים.
בשנים האחרונות לחייו של פרופסור זינגר היה דיוקנו של מוצרט תלוי בחדרו מעל הפסנתר. נובוסיבירסק היתה שקועה בעבודת ההשלמה של תוכנית החוֹמש העשירי וחיכתה לאלמוות המגיע לה בצדק על דפי הרומן השוטף מאת זינגר הצעיר, כי כבר החלו להיכתב פרקים ראשונים של האפוס העממי אודות הגדוד היהודי הראשון על שם ז'ני מארכס. מוצרט לא ניבא, נעשה כולו מוסיקה, ולא היה נותן ליניה לישון. פרופסור זינגר, נבוך במקצת מהגילוי של המיסטיציזם הזינגריאני, התוודה לזינגר התיכוניסט כי כרע ברך לפני מוצרט וביקש ממנו או לשחרר אותו או לקחת אתו.
איפה הוא עכשיו, דיוקנו הליטוגרפי של מוצרט? אין לי, שמבלה את ימי בין הסראצינים, שום מושג בעניין. תצלומו הקטנטן בתוך האלבום המשפחתי נראה לי תמים ובלתי מזיק, אך אני מעדיף שלא להרבות ולפתוח אותו דף. אבל דבר אחד מסקרן אותי מאוד: האם בעליו הנוכחי של הדיוקן אכן תלה אותו כמו שצריך מעל הפסנתר?

אלבום משפחתי ישן. לכל תצלום סיפורים אין ספור. חלק קטן מהם אפילו ידוע לי.

מודעות פרסומת