:

סיגיזמונד קרז'יז'נובסקי: הנייר מאבד את סבלנותו

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 13:04

(סקיצה)

כולם יודעים: הנייר יסבול את הכול. יסבול גם את השקר, גם את גועל הנפש, גם את שגיאות הדפוס, גם את רוע המצפון, גם את הסגנון הגרוע, גם את הפאתוס הזול. הכול.
אבל, כפי שהסיפור הזה מעיד, הוא יסבול רק עד רגע מסוים.
הדבר קרה באחד הבקרים של נובמבר, כשפתיתי שלג לחים וטיפות גשם התווכחו בשאלה האם זה סתיו או חורף. כך קרה שבדיוק בבוקר עכור שכזה הנייר איבד את סבלנותו. נמאס לו לשאת על דפיו הכנועים השטוחים אותיות, אותיות ושוב אותיות; רבבות שטויות המעמידות פני משמעויות; גשם משעמם של מלים היוצר ספק שלוליות, ספק ספרים – אין להבחין.
לנייר – יש להתחשב גם בזה – חיים ארוכים וקשים משלו, חינוך לא פשוט משלו: תחילה הוא צומח, שורשיו נעוצים באדמה, ומרשרש לעננים החולפים מעליו ביעף כמו נייר עטיפה אפור שקוף, אחר כך מנסרים אותו משורשיו, דוחפים אל מתחת למכבשים של המכונות בבית החרושת לייצור נייר, מטביעים במכולות מלאות מים רותחים, מייבשים, לשים… למה להיזכר בזה?
והנה הנייר התייבש, המכונות כבר לימדו אותו סבלנות. כעת מלמדים את דפיו השטוחים הלבנים אלף-בית. מכים בו באותיות עופרת חדות, דוחסים בו תבניות דפוס מרוחות בצבע. הנייר סובל.
עד רגע מסוים.
קשה לקבוע את התאריך עליו אנחנו מדברים: הנייר שהתנער מגופנים טיפוגרפיים הכריח גם את הספרות לסגת עם האותיות. ניתן לקרוא למערכה הקצרה והנחרצת ההיא "קרב טאבולה ראסה".
שדה הקרב של הנייר נשאר צחור כשלג. סימני הדפוס שברחו אל בתי המחסה שלהם במכונות, ערכו התייעצות לא ארוכה. גם להם, לעשרים וחמישה או עשרים ושישה אלף-ביתים, נמאס להעמיד פני משמעויות ארוכות, הנמשכות לאורך קוטר העולם כולו. מיד התחלקו למחלקות, והסימן "А", אחד הסממנים, אמר:
"די להרשות להם להשחיר אותנו בצבע דפוס, די לסחוב על גבי עופרת את המשמעויות הטיפשיות שלהם, די, אני אומר לכם, לנצח מצחֵינו בנייר! שיעשו מאתנו מה שבא להם – כדורי עופרת או עמודי עופרת – אבל שום צעד אל תחום הספרות!"
רחש עופרתי של הסכמה נשמע בתגובה לנאום הקצרצר ורבבות סדרים נערכו בטורים מדוקדקים ויצאו. בראשי הטורים צעדו סימני כותרת "А", רגליהם נמתחות ברווחה ובזנבות זחלו סימני "z" בעלי העקבים הארוכים.
לסַדר של אחד מעיתוני הבוקר, שישב ליד נורה צהובה מעל נחשי הנייר של ההגהות, נשמעה אוושת עכברים תמידית מתחת לרצפה. היתה זאת אשליית השמיעה: במציאות היתה זאת אוושת האותיות המעונות, השחוקות, הסחוטות עד תום, העוזבות את ארץ העתונים, כתבי העת והספרים.
העד הראשון ליציאה היה מוכר עתונים זקן שהשכים להגיע לצומת עם צלילי הפעמונים של החשמליות המוקדמות ועם קולות הגומי של האוטובוסים. מתחת למרפקו השמאלי של מוכר העתונים היה מהודק צרור גדול של עתונים מקופלים לארבע ונדבקים זה לזה. הנה ניגש אליו הקונה הראשון. מכיסו השמאלי של מעילו הוציא מטפחת, ניגב בה את עדשות משקפי הצבט שלו, שעליהן הצטברו כמה טיפות זעירות, שכאילו קפצו ממזלף, של גשם, אחר כך פישפש בימינו בכיסו האחר והחליף מטבע ניקל בדף נייר מקופל לארבע.
מוכר העיתונים משך מתחת למרפקו את הגליון השני, אך באותו רגע ראה את פניו של קונו הראשון, הרטובות מהגשם ומהזיעה. זה עמד לפני מוכר העיתונים המבוהל, ניפנף בדף נייר ריק ואיים במשטרה.
מכאן התחיל הכול.
הטבחיות, שיצאו עם תיקים משומנים כדי לקנות את כל הדרוש לקיבות בעליהן, מצאו את עצמן במצב מסובך למדי. הן חיפשו את השלטים השגורים, אבל מצאו רק מלבני ברזל ארוכים וצרים, הדומים למגני אבירים נטולי סיסמאות, שכל האותיות שלהם, יצוקות כחלולות, ברחו מהם לאי-שם, לאות סולידריות עם האלף-ביתים של בתי הדפוס.

דלתות חנויות הספרים טפחו כמו מגופות של צינורות לפליטת גזים. מיתרי אנוש ארוכים נדחפו אל חנויות הספרים ונזרקו מהן, מחליפים דברי זעף קצרים. המוכרים טיפסו בסולמות, גלשו והחליקו במדרגות: לפני עיניהם המפוחדות, הבולטות כעיני סרטנים, רישרשו חרישית דפי ספרים מכורכים בקפדנות בעור תחש ובקרטון, לבנים וריקים כמו השמים במזג אוויר בהיר.
אדון ד', מבקר הספרות, חייב היה לסיים לקראת השעה אחת עשרה את כתיבת מאמרו על… הוא עדיין לא ידע בדיוק מוחלט מה עליו לכתוב בשורת הכותרת אחרי ה"על" הפותחת אותה. אף שאת הסיפא של כתבתו ראה בחלום הלילה הזה. לאחר שקם ממיטתו בשעה שמונה, לבש המבקר פיג'מה, תקע את מזלג המתכת של הקומקום החשמלי בחריצי החרסינה שליד החלון והוציא את כתב ידו מהמגרה השמאלית של שולחן הכתיבה. לא, זה לא זה – אי אלה דפים ריקים. אז במגרה הימנית. אבל גם במגרה הימנית לא נמצא דבר פרט לנייר נקי. "אולי עדיין לא התעוררתי, – קורה לפעמים שחלומות עושים צחוק מבן אדם", חשב המבקר ד', ניגש אל הקומקום ונגע באמה ובאצבע המורה של ימינו בבטנו מצופת הניקל של הקומקום. האצבעות נכוו ומכסה הקומקום, הדומה לכובע עגול של מנדרין סיני, החל לקפץ מעל זרמי האד.
המבקר ד' חזר לכיסאו שליד השולחן. הוא זכר שמתחת לאבן-האכף מונחת הודעה שנשלחה מכתב העת, לו היה חייב לספק, כבר היום, מאמר מוגמר. הוא הזיז את אבן-האכף הכבדה ומשך את הדף: משטח הנייר היה ריק, ורק במרכזו פירפרה אות "z" אחת ויחידה, רמוסה כמעט בכובד משקלה של אבן-האכף. המבקר הפיל אותה בנקישה סולדת של ציפורן האצבע המורה ושקע בהרהורים.
אל נא נפריע לו בהתעסקותו זו.

הדבר הראוי ביותר לציון באיש הצעיר, עליו ייכתבו כעת שורות מספר, הוא שהיה איש צעיר. בלבו הצעיר היתה אהבה צעירה. הוא כתב מכתב – אתם מנחשים למי – השליך אותו אל תוך לוע הברזל של תיבת דואר, ולאחר שמצא את עצמו, במקרה, על יד אחד מבתי הנתיבות של הכרך הגדול בו גר, נרתם לזמרת צופרי הקטרים, רכש כרטיס נסיעה עד ליער הפרוורים הסמוך – ועד שעות הערב המאוחרות היה משוטט בין העצים הערומים, חושב אך ורק על שתי מלים: "כן" ו"לא". איזו מהן תחזור אליו בתוך מעטפתו של מכתב התשובה?
באותו ערב כמעט והגיע עד פתח ביתו, אך הפחד תפר את סוליותיו אל הקרקע. האיש הצעיר נעמד לשלושה או ארבעה רגעים ואחר כך החליט ללון אצל חברו.
באותו לילה עצמו התבצעה יציאת האותיות הגדולה.
בבואו למחרת הביתה ראה האיש הצעיר את מלבן המעטפה המלבינה מתוך החריץ שבין דלת חדרו למשקופה. הוא הוציא אותה, פתח את הדלת ונכנס.
אף אות לא היתה על המעטפה. אבל נדף ממנה ריח דק של רכפה, הבושם האהוב עליה. בידיים רועדות פתח האיש הצעיר את המעטפה וכמעט באותו רגע, מפוחד, השמיט אותה על הרצפה. מתוך המעטפה קפצו אותיות דיו דמויי חרקים; חלקן נפלו על הרצפה, שלוש או ארבע החליקו אל תוך חפת הנמען; הוא ראה – ראה במו עיניו – איך המלה "אוהבת" התפזרה לכל עבר בקֹפצה מהמעטפה ונמוגה באוויר.
בתוך דקה אחת הספיק האיש הצעיר להפוך לאיש לא עד כדי כך צעיר.
אבל הלאה.
בלשכות הראשיות של הקונצוריומים, במבני היוקרה ברחוב השגרירויות, במזכירויות של משרדי הממשלה, חבוי מאחורי וילונות המשי המורדים, מאחורי המנעולים רבי הבריחים של דלתות האלון האיתנות , נשמע זמזום קולות דמויי צרעות, חרישי, זעוף , אך מבוהל. מאמנות דיפלומטיות ומההסכמים מדיניים, כתובים על נייר קלף אלסטי, נשארו רק דיסקים עגומים של דונג חותמות, המחזקים – אוי ואבוי – את הריק שפלש במפתיע.
במפעלי הדעות, בבורסות הרעיונות גדלה המהומה: האותיות הכנועות, הטקסטים הממושמעים, העמוסים כביכול במשמעויות, התמוטטו ונפלו לתהום, השאירו אחריהם שורות ריקות, קרח קר של שדות אלפיניים, בהם לא יצמח אפילו ניצן דשא קמל ביותר.
הנייר התקומם, מחק את סבלנותו. צריך לחזור ולדחוף אותו למלחצות הפלדה של המכונות, לירות בו באותיות עופרת. אבל כיצד? האותיות ברחו, בגדו במפעל התרבות השגיא . בבתי דפוס ספורים בלבד נשארו רק כמה מאות סימני פיסוק, רובם ככולם שלוש נקודות, סימני שאלה וקריאה.
מועצת העיר החליטה להילחם עד תום והדפיסה על עלוני הסברה מאות סימני קריאה שתחתם הסתדרו בשתי שורות שרשראות של שלוש נקודות.
אך הדבר לא הביא לידי רגיעה. להיפך: אזרחים מהשורה, לאחר שהעיפו מבט חטוף על יער הקריאות הקוראות לאיש אינו יודע מה, החביאו פנים עגומים בתוך צווארונים מורמים של מעילים, התכופפו כסימני שאלה ועברו בחופזה תחת גשם שלוש הנקודות.
ישנם אנשים – והם אינם מעטים – המודדים, כמו שהעיר עוד המלט המתחלה, את חייהם "בשינה ובסעודה". האמינו לי, אינני משקר, הרי אנוכי ,דומני, מומחה בשייקספיר.
בבקרים מספרים אנשים אלה לנשותיהם את עלילות חלומותיהם. בדרך כלל רואה איש כזה בחלומותיו קידום בעבודה, ארוחות צהריים של שבע מנות, פגישה עם בלונדינית (בהנחה שאשתו שחרחרת) או עם שחרחרת (אם אשתו בלונדינית), זכייה בבורסה, חג היובל של עצמו. בשעה שגרתית הוא מגיע למסעדה מוכרת, שם מגיש לו מלצר מוכר דגלי עיתונים שגרתיים מגולגלים וחוזר בנצנוץ שני זהב על שמות המנות האהובות על הלקוח הוותיק. לא נותר לו אלא לנדנד בראשו בקצב השמות ולפרוס את הדגלים כשהוא ממתין, תחילה לצלחות המחוממות ובעקבותיהן לתבשילים הטעימים.
אך באותו יום, יום התקוממות הנייר ופינוי האותיות, היה הכול חצוף, מעליב, לא שגרתי. דגלו הלבן של העיתון דמה לדגל לבן של ציר צבא האויב המציע להיכנע לחסדי המנצח. שמות כל המנות נעלמו מלוחות התפריטים הלבנים, התמהמהו רק ספרות בודדות. ללקוחות המופתעים לרעה לא נותר אלא לנעוץ את אצבעותיהם בספרות, במחירים, בלי לדעת אילו משמעויות גסטרונומיות מסתתרות מאחוריהם.
אלא שהיה איש אחד, אמנם איש רך בשנים ממש, שמשעות הבוקר שמח לאותו יום שציער את האנושות כולה. היה זה משורר בתחילת דרכו ושמו… אולם את שמו אינני יודע. ובזאת אשם אותו יום עצמו שאת פניו מיהר הבחור לקבל בחיוך.
יום לפניכן קיבל הודעה כי ספר שיריו הראשון, הדק כמו פרוסת פסטרמה במשקל מאה גרם, יצא לאור ושלושים עותקים שלו כבר מחכים לו בבית ההוצאה.
המשורר קם עם השמש. הוא לא הביט בלוח השנה הנתלש, שנרדם בתאריך ישן והתכסה אבק, – אחרת היה שם לב לעובדה שהאבק על הדף נשאר במקומו ואילו התאריך נעלם.
המשורר בתחילת דרכו יצא העירה זמן רב לפני השעה בה נפתח בית ההוצאה. הוא לא שם לב לפנים הקודרים של עוברי האורח, לשינוי הקצב של התנועה, שכמו נמעכה בעמעם אבן ענקי. המשורר התקיים בין חרוזיו המתנשקים. אוטומטית לחלוטין קנה עיתון, עוד יותר אוטומטית ספר ברגליו את שתי מדרגות החשמלית והתיישב על אחד המושבים הפנויים. כשהוציא מכיסו את דף העיתון שמח בכנות לריקותו המוחלטת. בדיוק צריך היה לתוות פתיחת פואמה חדשה – והלובן האדיב של דף העיתון התאים לו מאוד. הוא העיף מבט עליז על הפנים החמורים של שכניו וניגש למלאכתו. ברור שהפואמה הוליכה אותו הרבה מעבר לתחנה הדרושה. אך כל אלה זוטי דברים.
מחבר הספר הטרי נכנס למחסן בית ההוצאה בפנים זוהרות. קירבו אליו חבילת ספרים שנקשרה ארבע פעמים בחוט, – והמחבר הודה ויצא החוצה.
כעבור עשרים דקות היה בבית. באצבעות קופצות התיר את הקשרים וראה… אין צורך לומר מה ראה – בשלושים עותקים – המשורר הצעיר ויתכן שגם מוכשר.
למחרת היום היתה מופיעה בטור ההתאבדויות גם כתבה קצרה אודות… אבל למחרת בבוקר שום עיתונים לא היו. משמע: לא היתה גם כתבה.

היה זה קשיש תימהוני המתבלבל בספירת שנות חייו. הוא הלך עוטה מעילו בדגם היסטורי-מוזיאוני, בעל שכמיה, ממשש את דרך האספלט במטריה מיושנת, אשר כבר הספיקה להמיר את צבעה השחור לכתום. פעם העביר קורס הרצאות בתולדות הפילוסופיה באחת המכללות, אבל כעת גרר את שארית ימיו באופן פילוסופי, ניזון מקצבת גמלאות זעירה, וחשב על העבר או על העתיד. ההווה לא עניין אותו.
שביתת דפי הנייר נמשכה זה כבר היום הרביעי. האקס-פילוסוף עלה על קשת האבן התלולה של הגשר והביט בכתמי הערב של השמש, המתפזרים – יחד עם נטפי הנפט הססגוניים – על אדוות מי הנהר. "מגיע להם", חשב לעצמו, "כבר מזמן צריך לרחוץ אותה – ולנקות – את אריס של גתה והגל, הצחורה כשלג, מנקודות הזבובים שנדבקו אליה". הוא רצה לרשום את מחשבתו זו, אך נזכר שכעת אין הדבר בר-ביצוע – ופיו הארוך של הקשיש התימהוני התרחב עוד יותר מפאת החיוך, אשר חשף את חניכיו הריקים והדהויים.
תורים ארוכים הצטברו לפני קופות הבנקים. לקראת היום השלישי התחברו האותיות והספרות על השטרות ואגרות החוב ועמם גם החתימות על מסמכי החוזים לשביתה העצומה של כל סימני הדפוס ועזבו את מקומן. מחזיקי שטרות חוב ובעלי הון שהחזיקו שטרות כסף צרורים בכספותיהם, נשארו עם מסמכים חסרי חתימות עד קצות סלסוליהן, ועם מלבנים ריקים, אלסטיים, המרשרשים תחת האצבעות, אשר בימים עברו נקראו מזומנים או שטרי ערך. גם כעת הם נשארו שטרות, אבל חסרי ערך.
פעם אחת בימים הקשים ההם נאם אחד הדברנים הליברליים בבית הנבחרים של המדינה ואמר שכל אזרח מזהה, מיד כשהוא נוגע בשטר כסף – "באצבעותיו ובנפשו" – את ערכו של אותו שטר, כשם שבנגיעתו הראשונה באשתו הוא מזהה אותה בקלות כאשתו ולא כאשת מישהו אחר. על סמך זה דרש הנואם, המחפש אחרי אהדת הציבור, את פריונם של הדפים הריקים, אך בכל זאת איכותיים.
למחרת בבוקר שוב הצטברו התורים עליהם דובר מספר שורות לעיל. המשטרה ניסתה לפזרם, אך האנשים הלכו וכעבור דקה שבו והתלכדו בשרשראות ארוכות, הפעם סבלניות פחות.
בימים הגורליים ההם לא הופיעה אף אות על דפי הנייר הריקים. אבל על פני האנשים שעמדו בתורים לאשנבי הקופות הסגורים היה כתוב בבירור: או – או.
היה זה שוליה של בית דפוס, נער בן 14 או 15, אינני זוכר כעת. הורו לו לשמור בלילה על בית הדפוס הריק, שדלקה בו מנורה אחת בלבד מתוך מאה וארבעים. הנער בחר לו מקום בפינה ליד הדלת, הניח ערימת ניירלמראשותיו, נלחץ אל הנייר באוזן ימין שלו ומיד נרדם. הוא חלם: הנייר הלבן זז ומתנפח, מנסה להחליש את מלחצת החבל ההדוקה; הוא מתאונן על משהו, על צרת הנייר שלו, אך באותו זמן מרשרש בעצבנות, שהרי ריקנותו שלו ריקה עכשיו פחות מהריקנות הזאת של העבר, המכוסה בשורות של אותיות.
הנער התעורר, התרומם על מרפקו, אך השינה שוב גררה את ראשו אל כרית הנייר. הוא חלם שהנייר נאנח חרישית, שהוא מבקש ממנו בעדינות למסור לאנשים ש…
החלום שוב נפסק. השומר הצעיר ניגב בשרוולו את הזיעה ממצחו ושוב הצמיד אוזנו אל הדפים הנדבקים של ערימת הנייר. עכשיו כבר לא ישן, הוא הקשיב לנייר ושמע בבירור את קולו.
בבוקר בא אל אביו, עובד מחלקת הצבעות וסיפר לו את חלומו. בעודו צוחק על החזיון המגוחך טבל הצבע את מכחולו בצבע והחל לכתוב את שהכתיב לו בנו:
"אני, נייר העולם כולו, ניירם של צוואות, מסכתות, עיתונים, מכתבים זוטרים של בני אדם אל בני אדם, ספרים גדולים של בני אדם אל בני אדם – הנני קורא לכם, אחיי סימני הדפוס, לחזור אלי, אבל לא לפני שתשבעו לשמור אמונים ולשרת את האמת – ואת האמת בלבד – עד לטיפת צבע הדפוס האחרונה, ולא להניח לאדם לא להיות אדם ולא לאהוב את עצמו בזולת".
שניהם, גם האב וגם הבן, לא שמו לב לכך שמול עיניהם קרה נס: האותיות – מתחת למכחול הרץ על פני הנייר – לא נעלמו אלא המשיכו לחיות, מתייבשות במהרה תחת קרני השמש הפורצות דרך זגוגיות החלון.
כרוז זה היה גדוד הסיור הראשון של סימני הדפוס החוזרים אל עולמנו הרע והטוב כל כך. אחריו נעו צבאות של סימני דפוס אחרים, שהרי אין להם קיום בלי האדם שהמציא אותם.

יכולים לשאול אותי: איפה המסמכים? איפה העדויות הכתובות על אותם ארבע הימים בהם חי הנייר בנפרד מהאלף-בית? אינני מקבל את השאלה: הרי אז האותיות עזבו אותנו והנייר הבהיק בלובן ריק לחלוטין. שהוא עצמו ישיב לכם: בשתיקה מוחלטת.
שנת 1939

מרוסית: נקודא זינגר


אודות סיגיזמונד קרז'יזינובסקי

הסקיצה שלפניכם נכתבה בסוף שנות ה-20 ונכללה בסדרת הסיפורים "המרפק הלא-נשוך", שהמחבר ניסה לשווא לפרסם במשך כעשור, עד שהתייאש.
שנים לאחר כתיבת ה"סקיצה", התממשה המטפורה שבה בצורה טראגית בחייו. אנה בּוֹבְשֶק, אשתו של קרז'יז'נובסקי, נזכרת: "הוא ישב בכורסה ליד השולחן ודיפדף בעתונים, אני ישבתי על הספה, קראתי. פתאום הרגשתי דפיקה בלב והרמתי עיניים: הוא ישב עם ראשו מוטה לאחור, פניו חיוורים וקפואים. 'מה אתך?' 'אינני מבין… אינני יכול לקרוא כלום… עורב שחור… עורב שחור…' היה ברור שקרה משהו חסר תקנה… הרופא קבע עוויתות במוח: שותק אזור הזכרון השומר על האלף-בית".
סִיגִיזְמוּנד דוֹמִינִיקוֹבִיץ' קְרְזִ'יזָינוֹבְסְקִי (1887-1950) אמר על עצמו באחת המחברות של יומנו: "אני חי בשולי הספר שנקרא 'חברה'". ועוד אמר: "חיי הם נדידה בת ארבעים שנה במדבר. הארץ המובטחת תוענק לי על אתֵי הקברנים". ואפילו אמר במקום אחר: "אני חי בעתיד רחוק כל-כך, שעתידי שלי נראה לי כעבר, נרקב ומתפורר". ספרו הראשון פורסם ברוסיה הפוסט-סובייטית ארבעים שנה אחרי מות הסופר ושבעים שנה אחרי שנכתב. (לא במקרה שם אותו הספר הוא "זכרונות על העתיד".) אחרי הקובץ הראשון הופיעו די מהר עוד שניים: רומנים קצרים, נובלות, סיפורים, מסות. מיד התברר לקהל הקוראים שמדובר בסופר גדול, בכישרון נדיר ומיוחד, ב"גאון מפוספס", כפי שכינה אותו אחד מבני דורו, המשורר גאורגי שנגלי. קרז'יז'נובסקי התפרנס בעיקר מתרגומים מפולנית ומעבודות עריכה מזדמנות. רק כמה סיפורים קצרים של המחבר ראו אור בשנות ה-20, הליברליות יחסית, בוימו מספר אופרות על ליבריות שכתב בהזמנה ועל פי תסריטיו צולמו שני סרטים, דווקא פופולאריים ביותר ("חג יורגן הקדוש" וסרט האנימציה באורך מלא "גוליבר חדש"), אלא ששם התסריטאי לא צוין בכתוביות.
בקרב המבקרים נהוג להשוות את שיטת כתיבתו של קרז'יזינובסקי לזאת של בורחס, אלבר קאמי והרמן הסה. הז'אנרים האהובים עליו הם משל פילוסופי ופנטאסמגוריה, בין הנושאים והמושגים החוזרים והנשנים אצלו: הזכרון, העיר, המלה, הספר, המשחק. בהשפעת הפילוסופיה האירופאית ויצירותיהם של הופמן, אדגר אלן פו וסוויפט, אהב קרז'יזינובסקי לבנות מטא-טקסטים המבוססים על המיתוסים והדימויים היציבים של התרבות, כשהם מובאים בקונטקסט חדש.
כיום שמו של קרז'יזינובסקי עדיין לא אומר כלום לקורא העברי, אבל לאט-לאט נמלא גם את החלל הזה. כי עוד אמר המחבר: "אני והיום הזה מסוכסכים, אבל הנצח אוהב אותי".

המתרגם

מודעות פרסומת