:

אליזבטה מיכיליצ'נקו, יורי נסיס: מתוך הרומן J/e_rus.olim

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 14:20

א.    הסינדרום הירושלמי

הכְּרַך בנוי לקרבנות… כאן ישנים, אוכלים ואוהבים על המזבח שיצא מכלל שימוש.
לִין לא ידע את זה, אבל קרא, כאילו, בעיני האחרים, וכמו שקרה לו לפעמים, הגיע להחלטה לא מובנת לו עצמו, אבל סבירה: הוא החזיר את בקבוק השמפניה למקומו וניפץ את ה"מרלו" האדום על פינת הבניין בטקס חנוכת הבית. היין נזלף על האבן הנקבובית, הבליט את מרקמה ונספג בה. האבן הרחיבה את נחיריה בתאוותנות, משטחה הלבנבן המאובק הפך למלוכלך-לחלוחי, עמום-שׂבע.
האבן העלתה זיכרונות… שוב אנשים מסביב. בעלי היין והדם. וגם מקורם. גריז של היקום המחומם, המעלה עשן והכמוש…


דוִּד

"אין לציור דמים בסיס טוב יותר מאבן הגיר הירושלמית", מלמל גְרִישָה. לא פחד נשמע בקולו, אלא עידוד. והאחרים כאילו לא שמעו, פרט לקינולוג, אולי… הוא הצטחקק, יתכן שבאופן רפלקטיבי. אי-שם שאג אריה… קול מוזר בעיר העתיקה. אופנוע, כמובן.
כמה מהר מתייבש היין על פני האבן! אתמול, כשפינה את פגר הכלב הדרוס מהכביש, על כפות ידיו נשאר דם, שהתייבש מהר וכיווץ את העור. אחר-כך רחץ ידיים, אבל תחושת הדם הנספג… ואילו האבן אוהבת.
משהו התרחש מאחורינו. פניתי לאחור – ושוב לא יכולתי להתאפק. שום דבר יוצא דופן לא קרה, כמובן. ילדי העיר העתיקה, הסובלים מחוסר רשמים, לחצו את פניהם אל סורגי החלונות. התיירים תקתקו במצלמות, ואנחנו קפאנו בסרטים שלהם, בין הכותל המערבי לכנסיית הקבר, בין הר הבית לקרדו הרומי – קבוצת נֵייטיבְז עליזים, תבלין אתני בתפריט הטיולים הסטנדרטי. תושבי הרובע היהודי שעברו על פנינו הביטו בנו בהזרה, כמו בעלי חיים בגן חיות, שאותם כבר אי-אפשר להפתיע באף תעלול של מהלכי-על-שתיים. לא היתה שום סיבה לסובב את הראש. הפעם העשירית מהבוקר, אם לא יותר מזה… מה באמת יכול לקרות שם מאחור. שוב סובבתי את ראשי. זהו זה, לא אנהג יותר עד שזה לא ייגמר. אתמול זה היה הכלב, וגם בטעות. אבל היום במקומו של הנער הזריז יכול היה להיות קשיש, ודמו כבר היה נספג באספלט ומתערבב על הגלגלים בדמו של הכלב. מה נשף לי בעורף מהמושב האחורי? מה יכול להכריח אותך לסובב את הראש לפני הרמזור? אנטוש את הרכב בחניה. אני מפחד. זה לא פחד, לא פחד שגור ומבוית של יצור אנושי נורמאלי, שחי בין האדישות הקרה של החלל למעלה לבין התולעים של התת-מודע חסר הרחמים ושל החייתיות שלי עצמי למטה… זה משהו אחר. זוהי אימה מלטפת רכה, נוכחות הדבר שלא יכול להיות נוכח. המציאות מחווירה מאתמול. כן, מחווירה, כמו תצלום צבעוני. ודבר-מה משנה את מקומו באופן בלתי-נתפס, דבר-מה עורך את מציאותי והופך את התצלום לציור עם סימני מכחול. יצירת רב-אמן קיימת בין הדברים שאינם נמצאים על פני הבד, אבל הכול מבחינים בהם. והחוויה הזאת מפחידה אותך כמו הליכה בתוך זוהר מעורפל בחניה תת-קרקעית נטושה בלילה, כשמנועו של כל רכב שאליו אתה מתקרב מופעל, ומשתתק כשאתה מתרחק ממנו. ואתה פונה לאחור.
בֶלָה קימצה את ידה השמאלית לאגרוף – יצא פרצוף של אותו חתול לבן שקופץ כל בוקר ממכסה המנוע של הרכב שלי. יש לו עין אחת תכולה ועין אחת חומה. ובלה עונדת היום טבעת אחת עם טורקיז וטבעת שנייה עם ענבר. זה לא מקרה – חוסר הטעם בולט יותר מדי.



בלה

"אין לציור דמים בסיס טוב יותר מאבן הגיר הירושלמית", בשקט אמר לעצמו גרישה.
גם אני רציתי לומר משהו, אבל לא הצלחתי.
"לִין", צחק הקינולוג, "השתמשת באדום בתור דם בתולים?"
איזו גסות-רוח! עכשיו אתה, כאילו, גדול ועשיר, אבל אל תשכח, חביבי, מי כיסח לך את הפרצוף כשהיית פרחח. גם אני וגם לין, כמעט בו-זמנית, הסבנו את מבטינו, וזה היה כמעט מצחיק, אבל הוא היה ראשון, מה שהיה מצחיק עוד יותר. הקינולוג, היצור הזה, המאוס על כולם ואפילו על עצמו, הציניקן הסובל במסיכת ציניקן שמח וחסר דאגות, שכבר עשרים שנה עונד כמו קולר את הכינוי הזה, "קינולוג", כלומר "חוקר כלבים", שקיבל עוד בימי התיכון בזכות פיזמונו החוזר "כל הנשים כלבות" והעניין המופרז שגילה בהן, נעשה רדוד כל-כך עד שהכול כבר צפוי לחלוטין… ולא רק הקינולוג…
"הבית הראשון, הלילה הראשון, מה? שהשכנים יראו את סדין הכלולות, נכון? לין?" לא נרגע הקינולוג.
החמסין של חודש מאי המיס גם את חוש ההומור וגם את חוש הסגנון. וגם התגובות נעשו רפות ובלתי-מחייבות. רק הקינולוג שמח, רק הוא ופורטונה, אלת המזל הדפוקה שלי.
רק לפני חצי שנה, באמצע נובמבר, היה חם, שקט, אבל המחשבה שגשמי החורף הם בלתי-נמנעים דיכאה את רצוני לתכנן. לכן החיים היו קצת טרודים, מבוהלים ליתר דיוק. לקראת שעת יציאתי מהעבודה הזמנית שלי, הרחוב התמלא צללים מוארכים, שהתנדנדו תחת הרגליים הרדומות ומחקו את העקבות. לקראת הערב נעשה כבר כמעט קר, מדי פעם ראיתי להקת עורבים נוטשת את פני ירושלים המתכהים,  לאחר שגמרה לשדוד ולנקר את שלה, כדי לחזור עם עלות השחר.
אבל בשעות היום, כמה טוב היה בשעות היום, שהוורכבו מהעצים המצהיבים, המזדהים עם עצי המייפל שהצהיבו בשדרות מולדתי המתה. אבל לא היו לי שעות יום, כי הצורך בפרנסה נגס מדי יום בשיני הברזל התותבות שלו בעסיס העיור של נתח השמש והשאיר לי רק את הקרום הכהה של הערב. אבל גם זה הספיק בהחלט. כמה שזה הספיק לי לפעמים! כמו הטיפות האחרונות של היין היבש האדום והחריף, הטוב בין הסוגים הזולים, בתקופה הסוּבּ-דיכאונית החורפית שלי. בלי כלב, בלי קמין, בלי תקווה.
לפעמים נראה לי שכך היא מתחילה, המחלה. אבל זה היה אחרת. הייתי  בריאה, חכמה (אם כי חכמה צינית) אבל גם רומנטית וקלת-אמון, למרות שאיש לא הבחין בזה. הייתה עייפות. וכולם חשבו אותי קודם-כל לאוהדת ועצובה. ואני הגעתי לאותו גיל שבו למראה עור צעיר של פנים זרות… בקיצור, בין שלושים לארבעים. כבר הפסיקו להתנגן מזמורים על גיל המעשים הגדולים, והיה ברור שזהו גיל הפרידות – שלושים יום אצל היהודים, ארבעים – אצל הרוסים. שלושים שקלי-הכסף, ארבעים השודדים. בכלל לא התחשק  לי לעשות חשבון נפש. אפשר לומר שדעכתי, כמו שתיל צעיר ההולך להתפגר, אבל לא נוח לו, לפחות בגלל תנאי הקרקע הטובים. בעצם, לא היתה לי שום סיבה…
בכלל לא נשארו יותר סיבות, זאת אומרת, היו כמובן, אבל לא היה בהן צורך. טסנו במסלולים משלנו שטרם הצטלבו, ובזבזנו את שארית הדלק מעל שדה תעופה בשם "אי-קיום", וכולם היו מבינים את זה. ומי שלא הבין פשוט חש את זה. אבל המשכנו לחיות, ליצור, לתסוס בכוח התמדה (ביקר במטבח שלי) ולעשות שם חיים בגדול, ללא שום עידוד מצידי.
במטבח שלי עברו שני שבילים – שביל נמלים ושביל בני-אדם. באחד נאבקתי בעצלתיים ובסוף הרמתי ידיים. את השני קיבלתי כנתון, ולפעמים בתודה. לעתים הביאו ספר מעניין, לעתים אדם מעניין, לעתים קרובות יותר הביאו גברים, כנראה מתוך אמפטיה לבדידותי הפרובוקטיבית, או אולי מתוך רצון להשתמש בה. מה זה בעצם משנה?
באחד הערבים שהיה ריק ומדכא כמו כיסו של נרקומן, ראיתי לנגד עיני את התבוסה הסופית והמושלמת של חיי האידיוטיים. צריך היה לעשות משהו, משהו נואש וחד כלהב של סכין-גילוח.
מחשבותיי פרכסו, אני זוכרת, כפרפרים על סיכות, עיוותו את גפיהן. אלהים, הייתי כבר טוב אחרי שלושים, המסך התחיל לרדת, כלומר שלושים שקלי הכסף הראשונים הבליחו בבוץ תחת גלגלי העגלה המסיעה אותי אל הגרדום… או שכבר בחזרה ממנו.
באותו הערב הקינולוג הביא איתו מין מוֹנסטר כזה, שידע בדיוק בשביל מה הוא בא ומה מגיע לו, כנראה שהקינולוג עצמו הסביר לו את זה. עוד אומָר לו, לקינולוג, אם אשאר בחיים, עוד אומָר לו! מה, הֵריח נבלה… אבל עוד הייתי קצת בחיים, עוד זזתי קצת, כך שהצלחתי להגיע למחשב, נעצתי את מבטי במסך הכהה, כמו במבקע-קרח, משכתי מעט מן העבר, נרעדתי כשלהפתעתי שלפתי את לין…
השהיתי אצבע על הENTER כמו על הדק. נאנחתי והרגתי בירייה את אחד העקרונות הבודדים שעוד נותרו לי: "אל תנסי לנצל את אלה בהם את מזלזלת".
מעניין איך הוא קרא את  הדואל האירוני הזה, החסר כל משמעות כביכול, כאילו סתם ככה… "היי, לין! נכנסתי לאינטרנט, מצאתי את הכתובת שלך, התחשק לי לשלוח .e-mail" מה הרגיש? סיפוק עמוק? (הזדחלה!) מרירות? (הזדחלה… לא יכלה להגיע ברגל, כמו בנאדם.) עלבון? (כבר מאוחר מדי!) לגלוג? (בת זונה שכמותך!) או שמחה? (סוף-סוף!)
התשובה באה אחרי שעה ורבע, כאילו כל השנים האלה ארג לין רשתות אינטרנט וחיכה לערב הזה בו אפול ברשתו. "היי, בֶלְקָה! כבר מזמן התכוונתי. יופי שכתבת בעצמך. הנה לך רעיון…" בידידות, בחביבות, בהתחשבות. "פרויקט חדש. אני זקוק מאוד לאדם אמין." (זאת אני.) ואחר-כך בנימה עניינית. כל זה היה דומה להצלה.
כשעיכלתי את האיגרת הזאת ליד גופתו החמה עדיין של העיקרון האחרון חשתי שנאה עצמית עצומה. אבל כעבור מספר דקות כבר היה מגוחך לחשוב שהגדרה חזקה כל-כך נדבקה אל רגש טיפשי כל-כך. האם זאת שנאה? לא, רק בחילה. כמו שמרגישים כלפי כוס לא מספיק נקייה, אבל מלאת יין משובח.
היין המשובח נשפך כמו נהר, כמו הוולגה, לא כמו הירדן. אנשים בשלים שותים יין בשל ליד הבית שקנה אחד מהם.
הקינולוג אמר בלגלוג שבפעם האחרונה שתינו בהרכב הזה איזה רעל בחדר המדרגות של גרישקה. אבל עכשיו אנחנו בחוץ, מחוץ לחדר המדרגות של ילדותנו, של עירנו שאת שמה שינו, של מדינתנו שהתפרקה, מחוץ לעצמנו.
אנחנו כבר לא "אנחנו". אבל בכל זאת באנו הנה… למה? ולמה כל שאר הדברים? למה קמתי, התלבשתי, רחצתי פנים, אכלתי ארוחת-בוקר וקניתי עיתון בקיוסק? שאלה אידיוטית, בסגנון של דוד…


גרישה

"אין לציור דמים בסיס טוב יותר מאבן הגיר הירושלמית", אמרתי משום-מה בקול רם. רסיסי הבקבוק המנופץ פתחו את ורידיה של האבן החיה והחמה. הדם חִייה את הרישום הנמחק של הסדקים. שלוש עיניים ננעצו בי מתוך האבן. שתיים היו נפוחות, קרות, לא-אנושיות. הן הביטו בי בחוסר רגש ובחוסר עניין מן העתיד הצונן. הם הביטו בי מתוך הזמן שבו החיים יפסיקו לשמש למדידת הזמן ולמדידת הרגש. ועוד עין אחת – ארגמנית, נזעמת, עינו של צופה בלתי ידוע, שדמה לנו, אבל היה אחר, ובהיעלמותו חי את חייו הלא-מרוסנים, שבהם הקדימה תנועת החרב את תנועת המחשבה. ידי נרעדה – רק לטשטש טיפה את הציור בפינה, להאריך טיפה את הקו, להבליט את הרישום כדי להבהיר סופית את מה שראיתי. בקושי התאפקתי. לא עלי… ולא כרגע. לא לעיני האחרים.
נשים הן כמו תמונות. ראשית-כל אתה ממציא אותן, אחר-כך אתה יוצר אותן לעצמך, אחר-כך הן מתחילות לתפוס יותר מדי מקום בסטודיו ואתה משתחרר מהן, כי ברגע מסוים נוצר איזה קיפאון, האוויר מתמלא לא בכספית חיה של צבעים, אלא במריחות כבדות של בינוניות, של התפעלות הולכת ונעלמת. האישה יוצרת סביבה רקמה חד-פעמית מתנענעת, אבל היא ממשיכה לרקום – וכבר נוצרת סביבה פקעת, והחלל מחותל, ולא רואים את המרחק. ואתה משתחרר מהן – נותן אותן במתנה, זורק או מוכר אותן.
אם כי לא מכרתי נשים עד כה. וגם עכשיו לא מוכר. אבל את בלה קונים ממני כדי לא לגנוב. בשבילי כל זה יותר מדי טבעי. האם אכן הייתי קודם סוחר בעבדים? ודאי שכן, ויצא לי שֵם בזכות פילגשים יפיפיות. מי שלא עסק בסחר בנשים לא יצליח לצייר אישה.
והוא גם ניפץ את הבקבוק על חרטומו של הבניין הזה, הלבן כאניית נופש, כדי להדגיש את העובדה שבלה מפליגה בה. מפליגה ממני. הכול נשכר. המחסנים מלאים בשלל רב. שלושה מיליון לירות שטרלינג מתחת לקער.
בלה עוזבת, ואני משחרר אותה – בשמחה ובעצב, מוסר אותה. מלווה אותה אל העתיד החדש. אני מרוצה. הגיע הזמן. שוב אזכה בתקופה חדשה. למי לפנות? לממלוכים? לצלבנים? לביזנטים? ואולי לצלול עד לכנענים? לא משנה. אפשרות הבחירה משכרת אותי, והאישה… תימצא.
עכשיו אתחיל להוציא את רשתי ולשמוח לכל דגיג שנתפס בתא הזמן. עד שדוִּד התימהוני הנאמן לא יאמר את משפט המפתח או, ליתר דיוק, לא יתפוס את המחשבה הנכונה, והיא-היא שתשמש כקוד הסודי שיפרוץ תקופה אחרת. ואנחנו נתפרץ אליה, כמו שנוודים מתפרצים אל הכרך, ונתבונן בתאוותנות בלבושם של תושביו, במנהגים ובהרגלים שלהם. נשתדל לחקות את המקומיים – ללבוש אותם בגדים ולשלוף סכינים בזמן שהם שולפים סכינים.
ומוטב לנו להתחיל מההתחלה. לצאת כמצוות דוִּד מחברון ולהגיע עם סיירת מטכ"ל בפיקודו של יואב אל חומות יבוס. הרי היתה זאת סיירת מטכ"ל ראשונה בעולם. אז אהיה יואב למופת, ראש כנופיית הסופרמנים העתיקים, שאיבדו ראש מתחושת עליונותם. ודוד יהיה למלך. כן-כן… ואצייר את הצדודית שלו. את שאר הדברים נאסוף בדרכי הנדודים שלנו. פנים ודמויות יידבקו למחשבה, כמו שהשלג נדבק לכדור שלג. כדור שלג! בדיוק. ודוד המלך לובש מעיל פרווה ונועל אנפילאות! לא, עדיף כך: יידבקו כמו חול לשפתיים לחות. בכל זאת למדתי לצייר תמונות נוף מקומי. אפילו לא "בכל זאת", אלא די מהר למדתי, ואילו השוֹק נשאר, מה שלא תעשה. אתה רואה את האור ואת הצל המיוחדים של הארץ החדשה, אתה מצייר אותם, אבל תמיד יוצא לך נוף רוסי. זה מה שמפחיד אותך. ואתה מרגיש כמו אידיוט שעליו ללמוד מחדש את המלה "אמא".



דוִּד

"…בערב, נסיים בערב," הרתיע לין את הקינולוג, "שמעתם? ניפגש בשעה תשע בגיא. שם מתקיימת הפרזנטציה. דיסקוטק. מתחת לסינמטק הזה שלכם. גם יהיה שם מה לשתות."
זהו זה! גיא בן הינום… צריך לומר לו…
"לא אמרו לך איזה מין מקום זה? או שזה בכוונה?" שאלתי את לין.
"אני יודע, דוד, אני יודע. הגהנום. מיד כשסיפרו לי נדלקתי לרעיון. בואו! בחיי, חבר'ה, נכייף בגהנום הזה שלכם!"
הגהנום שלנו… האוויר המשיך לנוע בזחילה לכיוון הנגדי, מושך אלינו את לשונות החמסין הלוהטות. משהו קירטע מחוצה לי ברכות, חילחל פנימה והוליד תחושת זרות ונוכחות.
"אתה חושב שתהיה הראשון?" שאלתי את לין בשקט.
"לא יודע, זה לא מטריד אותי. למה? אם כי החבר'ה של החברה התפלאו כשאמרתי באיזה מקום זה יהיה. אבל זה מתבקש. או שזה לא מקובל אצלכם?"
"אצלנו לא. אבל זה היה מקובל מאוד לפני שלושת אלפים שנה… גם אז עשו שם דיסקוטקים."
בלה וגרישה החליפו מבטים מבינים. נראה שהם עדיין יחד, למרות שעכשיו בלה פרצה בצחוק:
"כן, באמת היו שם דיסקוטקים פרופר! עם מוזיקה רועשת ואפקטים של תאורה…"
"טוב," אמר לין, "נחדש את המסורת."
הסתכלתי לאחור. לא רחוק ממני שוב נשמעה שאגה… אופנוע? כפות ידיי הזיעו כל-כך שהכוס כמעט החליקה, נאלצתי להחזיר אותה אל השולחן, אבל היא נפלה בכל זאת. היין נשפך על המדרכה, מיד שני חתולים זינקו אל השלולית והתחילו ללקק. אחד היה ג'ינג'י והשני סיאמי, תכלכל. החתול הג'ינג'י, בעצם חתלתול, הפסיק לפתע ללקק, הסתכל לאחור והביט בי בדריכות, בלי למצמץ. הביט ארוכות. בלה הרימה באיטיות את היד ענודת הטבעות אל עיניה, אחר-כך הסתכלה על החתולים במבט זר, אחר-כך הסתכלה עלי בחוסר אונים. זאת אומרת שגם היא הבינה, או, ליתר דיוק, הרגישה…
"מסורת?" שאלה, "אתה בכלל יודע בשביל מה היתה שם מוזיקה רועשת? כדי לעמעם את הצווחות של הקורבנות."
"זהו! קורבנות למולך," שמח הקינולוג משום-מה, "אבל אפקטים של תאורה במאה העשירית לפני הספירה? זה לא מוקדם מדי?"
"סביב הצלם בערו מדורות בשלל צבעים," הסביר גרישה בדרכו העילגת, "לאש הוסיפו חומרים מיוחדים… היו תופים, סמים… בקיצור, טראנס. וגם הקורבנות. בכורות."
"כמובן," אמר לין, "את מסורות היהודים תיארתי לעצמי קצת אחרת."
"מה קרה לך?" נזעמה בלה, "היהודים עקבו אחרי המתרחש מחומות העיר. כך בילו עובדי האלילים."
"בסדר," התנער לין, "הרי אנחנו בכל זאת כבר בכורות בוגרים מינית. בשלים מדי. אנחנו כבר לא צריכים לפחד."
ניסיתי לא לפחד. לא הצלחתי. עיניו העיוורות של הצופה הדרוך גששו בנפשי.



חתול

מוּרְזָה זינק אחריי. הוא תמיד בא בעקבותיי, חושש שלא יספיק לחטוף את שלו. התחלנו ללקק משני צידי השלולית האדומה.
לא ממש הבחנתי בטעם, מפני שפחדתי מהאנכים, אם כי היו כנראה בסדר. הם היו כמו אורבים, ועקבתי אחריהם בחצי עין כדי להספיק להסתלק בזמן. זה ששפך את היין הביט בנו כל הזמן באופן לא נכון משהו, לא כמו שמסתכלים על חתלתולים, אבל גם לא על ציד. כאילו שהיינו בשבילו רק עילה למחשבות על משהו משלו. ואני נבהלתי – האם זאת מלכודת? אולי שפך בכוונה את היין כדי למשוך אותנו בפיתיון! אם הוא פושט-עור, הרי הוא פושט-עור מה זה ערמומי. מה הם רק לא המציאו כדי ללכוד חתלתול! ואפילו אם הוא לא פושט-עור, אז הוא מסוגל סתם לזרוק עליך אבן או להרעיל אותך כמו כלום. מה פתאום הוא מסתכל ככה? לכן החלטתי להשיב מלחמה שערה ונעצתי בו מבט! והחזקתי מעמד לא פחות מחמש… נו טוב, מינימום שתי שניות. אבל בטוח שנייה אחת שלמה עמדתי במבט שלו! אחר-כך נאלצתי לוותר לו, כי נעשה לי פתאום חם, מבחיל ורופף, אם אתם מבינים, מהיין. אז רבצתי על הקרקע מול השלולית. רק את הזנב קיפלתי כדי שלא ידרכו עליו… הם כל הזמן דשדשו במקום, כאילו לכולם לא נוח היה לעמוד שם.
ואז נפל לי האסימון. הבנתי שזה לא ייגמר בטוב, לפחות בשבילי, זה ברור. אבל לא התחרטתי על השתייה, כי חרטה היא דבר טיפשי ולא בריא. שהכלבים יתחרטו כשהם מתפגרים בצל, לשונות בחוץ. אבל אנחנו, חתולים אמיתיים, אפילו אם אנחנו עדיין חתלתולים, אנחנו או שנישן או שנפעל. כי זה מה שנקרא חיים אמיתיים, כל השאר זה ככה, בשביל חלושים…



הברכה

אוֹרְטִיק נכנס לעיר העתיקה דרך שער האשפות. היו זמנים, עוד לפני חזרתו בתשובה, כששמו של אותו שער כניסה לרובע היהודי דחה אותו. חסיד זקן שעבר על פניו בדרך מתפילתו הביתה ענה בחיוך לחיוכו הפתאומי של אורטיק והתמלא שמחה וגאווה בחבדניק הצעיר ובעמו ישראל. ולשווא. כי אורטיק חשף שיניים מסיבה שפלה למדי – באותו רגע הוא נזכר שאינו חייב ללכת אל הכותל, מפני שהיה שם לפני שלושה שבועות ועוד יומיים, משמע שבעוד שבוע, כשיבקר ממילא בעיר העתיקה, עוד לא יעבור חודש ימים מאז ביקורו האחרון, והוא לא יצטרך לקרוע את חולצתו. מה לעשות, הוא לא אהב לקרוע את חולצתו כמנהג היהודים שלא באו אל הכותל יותר מחודש ימים.
והוא הלך אל הכותל וחיוך של יהודי בן חורין על שפתיו, מתוך בחירה חופשית ולא למען הצלת החולצה האחרונה. במדי החרדי של אורטיק כבר אפשר היה להבחין ברשלנותו של חייל משוחרר. הוא לא דאג כבר למראה החיצוני של חסיד אדוק, מפני שעבר את הקו המבדיל בין דמיון לאמת. הוא כבר צפצף על כולם, חוץ מהרבי עצמו, כמובן.
בדרך אל הכותל המערבי השתדל אורטיק לראות מה העלו החפירות תחת הכותל הדרומי. שום דבר חדש, כנראה. הוא הבחין באישה עדינה, אבל באותו פרק זמן שקצבה לו צניעותו אי-אפשר היה להעריך את יופייה. הוא חטא במחשבתו. התחרט. מלא חרטה נכנס בטעות לבדיקת הביטחון בשער לנשים. חש את הזיוף שבחרטה. נתנו לו לעבור, אבל עשו ממנו צחוק. לרגע עלתה בו תחושה מוזרה ולא מתאימה למקום הקדוש שהכניסו אותו לשרותי נשים. התבייש.
ליד הכותל המערבי כבר לא התאבן אורטיק כבראשונה, לא חש שמחשבותיו עומדות דום. הפעם רצה אורטיק לחלוק עם הכותל את התחושה המשונה שחש לאחרונה, כאילו החלה הקרקע, אותה כבש בכל שנות האמונה והדת הללו, להתערער ולהפליג מתחת לרגליו. ניצני עשבים שוטים עסיסיים הבקיעו דרכה. יתכן ש"הקונטקסט התרבותי של עברו" ניסה להתלבש על המציאות החסידית שלו ולתבוע זכות על תחושותיו, על מחשבותיו ועל זמנו. והדבר לא הפחיד אותו ולא הפריע לו, אלא להיפך – הופעתם של דמויות מעברו, ולהן רקע משותף איתו, התגלתה כתנאי הכרחי למילוי תפקידו הנשגב, כלומר לשרותו את עמו ישראל ולעבודת השם. בסופו של דבר צריך מישהו להיות לגשר צר מאוד שמחבר בין העולמות וגם לדעת לא לפחד כלל. אורטיק קיווה שהוא יעמוד במשימה.
ליד הכותל היה בלגן מהוגן, מואט בחום ובצדקנות. כעת הביאו את הרב כדורי. רק הכותל והרב עצמו נשארו שלווים.
הרב כדורי היה קשיש סנילי קלסי, אם כי מקובל מפורסם. את פמלייתו, אם לגלח את הראשים, אפשר היה לצלם בסדרת טלביזיה על העולם התחתון של פטרבורג. אנשי לובביץ' לא ממש העריכו את הסב המזרחי שהציף את המדינה בקמעות, אבל אורטיק חש כלפיו חיבה כלשהי. כנראה היתה זאת חיבת ילד כלפי קוסם חובש תרבוש. אורטיק פילס את דרכו אל הזקן וחש באופן כמעט פיזי איך ראשו הג'ינג'י מזדקר לעין על רקע החבר'ה השחורים של כדורי ואיך הוא מושך את מבטי הבוז של חבריו מלובביץ'. הוא לא היסס לנשק את ידו של הרב על-פי מסורת המזרח ודחה את כל האסוציאציות עם הגברות והעלמות מחייו הקודמים. סקרנות רגעית כלפי האשכנזי הנודף התלהבות וריח של יי"ש ניצנצה בעיניו העייפות של הזקן. והוא משך אותו קלות בפאה אחת ומלמל משהו שבפרוש יצא מגדר הברכה הפורמאלית.
קולו של הזקן היה חלש ואי-אפשר היה להבחין במילים בתוך ההמולה שסובבה אותו. אורטיק, המרוצה מעצמו בפרט ומהחיים בכלל, זז הצידה וניסה לחבר את שברי הצלילים ולבנות מהם דבר-מה בעל משמעות. התוצאה נשמעה בערך כמו "תעבור ברכתי זו אל הבא לקראתך ותחזור אליך מוגדלת". הנוסחה היתה מוזרה למדי, אבל מהרב כדורי אפשר היה לצפות לכל דבר. ככל שגלגל שאורטיק יותר במשפט שקיבל במתנה כך אהב אותו יותר וגילה בו יותר הבטחה ויותר השראה.



גרישה

הסטודיו שלי הוא המבצר שלי. אני אפילו מבין את דוד כשהוא אומר שכאן מהודק קשר הזמן. וזאת בגלל הציורים. זה כבר יותר מעשר שנים שאני מצייר בסטודיו הזה תמונות היסטוריות. אני מצייר אותן יותר מהר מאשר מוכר אותם. בלקה לא אהבה ללון פה ואמרה שבלילות הדמויות יורדות מהבדים ומטיילות על הקירות. ואפילו אם אינן יורדות ואינן מטיילות, בכל אופן הם-הם בעלי החלל הזה ולא אנחנו. ואני אוהב להיות אורח בביתי, בגופי, בזמן שלי. מעולם לא הייתי סוחר בשפחות. אף פעם לא קניתי לי נשים. אני לוקח אותן בהשאלה. והן מרגישות את זה. זה מרגיז אותן, אבל אין מה לעשות עם זה.
מחר או מחרתיים בלה ולין יבואו הנה. לין לא יוכל שלא לבוא, וכשיבוא לא יוכל שלא לקנות כמה ציורים. משהו מתקופת הצלבנים, כמובן. ובלה תבחר את נעמה? הרי זאת היא שהיתה הדוגמנית.
אחר-כך לין יעזוב, יחד עם בלה שאותה לקח ממני, בלה תיקח משלמה המלך את אשתו נעמה, ואילו אני אשתה עם דיוקן המלך עד שתימצא בשבילי בת זוג חדשה ואצייר אישה חדשה למלך. אחרת. את נעמה הוא יאבד סופית, כמו שאני איבדתי את בלה. ואם לא תמצא חן בעיני שלמה, אצייר עוד אחת. ועוד אחת. לשלמה היו, תודה לאל, שבע מאות נשים ושלוש מאות פילגש. וזה דווקא טוב שהמלך היה מלא אהבת נשים והדבר היה לאגדה. טוב שזה מסעיר את הדמיון. כן. אלף נשים של שלמה המלך – זה יהיה פרויקט מושלם! לין עוד ירוויח מזה. ישקיע בהתחלה, ואחר-כך הכול ילך בכוח עצמו. כן, אלף דיוקנאות, אלף דמויות של נשים. תערוכה ניידת. אני רוצה לראות מוזיאון שלא ירצה להציג הרמון שכזה!
אבל זה בעתיד הרחוק. עוד אספיק להיות יואב ולשרת את דוד המלך. מחר אוריד את הפעמון הזה, אלבש את  גלימתו. מחר. היום אני עוד לא מוכן.
צריך לקחת את המצלמה. אפילו לא כדי לרצות את לין בתמונות של אירוע העל שלו. צריך לצלם כמה שיותר טיפוסי נשים עד שהוא יבוא, כך שעד שהם יגיעו, הוא ובלה (והם יגיעו, יגיעו!), יקבל כל הרעיון צורה מספיק מוחשית אפילו בשביל הבור הזה.
ועוד צריך לקנות סנדלי עור בסגנון התנ"כי, כאלה שעושה סנדלר משוגע אחד שיושב בסמטה צרה בין יפו לאגריפס. יושב לו במרתף שלו בין רצועות עור כתומות ושחורות ונעליים מוכנות, כל זוג מעשה ידיו המחוספסות, בתוך ריח של עור מזיע. את נעליו הוא מוכר ביוקר ביודעו כמה עולה עבודתו וכמה עולה שחצנותו של המין האנושי. נעלי עור מירושלים מעשה ידיו המאומנות של סנדלר יהודי הן צעצועים נחשקים. נעליים כאלה בכוחן להזכיר, לסגנן, לשנות בני אדם ולהוביל אותם בדרכים אחרות לגמרי. הסנדלר המשוגע, הסוחר המוצלח, יודע זאת היטב. שנינו יודעים זאת היטב.



בלה

השמש התגלגלה אל מעבר לקצה העולם ועכשיו הדיפה חום משם, מלמטה. בשעת בין-הערביים נעו הבריות בהליכה מותכת שהזכירה צילומים תת-מימיים. רק לין ניסה להוכיח שהאדם יכול להיות מאושר בתופת כזאת, שהאדם נולד לאושר כמו שדג נולד לשחות במרק חם.
קיצרנו דרך שער ציון ונמשכנו לעבר גיא בן הינום שנעשה כבר מספיק לוהט. אפילו כאן, על הגשר שליד בריכת הסולטאן, כבר נראו האורות.
"אתה רואה?" הצבעתי לעבר המזרקה לשעבר בתוך הגומחה המאובקת והלא-בולטת בקיר "בירושלים כך בונים הכול. בסיס לכל הוא מצבת הקבר מתקופת הבית השני, מעל זה – ה"שיניים" של הצלבנים. ואת המזרקה בנה סולימן המפואר, מן הסתם מתוך אהבת האדם. יכולת לשתות כאן ללא תשלום. אבל תמיד, ולא באופן חד-פעמי כמו בדיסקוטק שלך."
"בלקה, אז אני אחבר אליו חבית יין. ואקרא לו על שמך: 'מזרקה על שם בלה המשכרת. את רוצה?"
חבל שאמרתי לו את כל זה. כך או כך לין, הצלבן הזה, לא מסוגל להבין שכך בנויים כל חיינו בירושלים – מחלקים שונים של העבר השונה שקמו לחיים שנִיים.
כדי שלא להלחיץ את הדמיון בחום הזה לקחו מארגני הדיסקוטק את התסריט הכנעני, רק שבמקום מדורות שמו זרקורים, ובמקום מולך התנוסס מעל הבמה ספינקס עשוי פיברוגלס, בעל ראשו של לין. מעניין יהיה לראות את הבעת הפנים של דוִד כשיראה את הדחליל הזה. איפה שאני מקמטת פרצוף הוא מקיא. זהו זה. להקיא את הנשמה – זה העיסוק האופייני לו. אלא שאצל כולם צד הבטנה הוא אחד, ואילו אצלו יש אינספור מהם… או שהוא מספיק בכל פעם להפוך את הצד המהופך?
ההמון צפצף על החום והתנפל על הדלפקים, שם מזגו המלצרים, העצלים כמו דולפינים באילת, משקאות.
גרישה התקרב חרש. בהתחלה חשבתי שצלצול הפעמון שלו התבדל בהמולת הדיסקוטק, אלא שבמקום פעמון הטלטלה מצלמה על צווארו. הוא נראה כמעט נורמאלי בלי פעמון הפרות הזה. סנדלים בסגנון התנ"כי… גרישה תמיד נראה עד-כדי-כך בריא ושכיח עד שנאלץ לנקוט באמצעים מיוחדים כדי לעשות רושם של יוצר מרקיע שחקים. לכן הסנדלים התנ"כיים המסמלים שלב חדש בחיי היצירה שלו. בפגישתנו הבאה בטח ילבש גם איזו גלימה.
"ראית את דוד?" צעק.
משכתי בכתפי וחייכתי. היום אני לא היחידה שחושבת על דוד.
"הסעתי אותו הביתה בצהריים. הוא פחד לנהוג."
"למה?" צעקתי.
הפעם גרישה משך בכתפיו:
"לא זה העניין! עכשיו גם הרכב שלו לא נורמלי! שפכנו לתוכו כחמישה ליטר שמן! ועדיין הוא כל הזמן על המינימום! בלי שום דליפה! את מתארת לעצמך?"
לא תיארתי לעצמי. אף-על-פי שהיה לי רישיון נהיגה לא היו לי מטלות כאלה, לכן מכוניות הופיעו אצלי רק עם גברים.  רכב לא נורמאלי… ומה בכלל נורמאלי אצל דוד, חוץ מטמפרטורת הגוף?
ואילו לין כבר נעמד, לבוש בז'קט, מתחת לדחליל והבטיח לפני כל הגהנום להמשיך להשקיע בפלשתינה שלנו. אחר-כך קרא לפתע בשמי ונופף לי בשתי הידיים. כולם הסתובבו ובידלו אותי במבטיהם. נאלצתי לפלס לי דרך בין הגופים הלחכים, לטפס על הבמה ולחשוף שיניים למיקרופון בתפקיד… השד יודע של מי, אולי של איזו נציבה ישראלית בת זונה. ואז הבחנתי בדוִד שקפא במקומו על המדרגות שמתחת לסינמטק. הוא הסתכל עלי… יותר מחמש-עשרה שנה אני זוכרת את מבטו, כשנודע לו שהקינולוג התעסק אתי… ועכשיו אשכח את המבט ההוא ואחליף אותו בזה.  עד-כדי-כך שפר דוִד את מבטיו במשך השנים האלה! פניו לא הביעו דבר, הם היו רק מתוחים, אבל ארובות העיניים השחורות ספגו את החלל, שאבו אותו כמו מערבולות. ניסיתי להתנתק ממנו, אבל לא הצלחתי. דיברתי משהו, אבל הפעולה העיקרית כבר נדדה אליו, אל הבמה האחרת. לאט (צילומים תת-מימיים) הוציא דוִד אולר קפיצי, פתח אותו, ורק אז הסיר ממני את מבטו והסתובב. אחר-כך ירד, רכן לעבר האדמה… השתנקתי באמצע מלה. האור כבה.
צרחתי, אבל למזלי גם המיקרופון נותק. ההמולה התעצמה והפכה לשאגה חייתית. נעשה לי רע. לין כמו הרגיש בזה, נטל את ידי, ושנינו זזנו אל קצה הבמה. ושם, למטה, באפלולית, הושיט לי דוד את ידו כדי לעזור לי לרדת. לפחות כך פירש אותו לין ותיכף נטש את ידי. התכופפתי כדי לקפוץ למטה, אבל פתאום דוד תפס אותי, הטיל אותי על כתפיו ונשא אותי משם, נושף לחש איום, כאילו דיבר אל עצמו ולא אלי:
"אין דבר, אין דבר, נחיה ונראה, עוד לא מאוחר מדי, אין דבר…"
נכנסתי לטראנס משונה, לא פרכסתי, לא מחיתי, לא קיללתי, אבל אי-אפשר לומר שלגמרי איבדתי את עשתונותיי. בכל אופן הצלחתי לגשש בכיס שלו, להוציא ולזרוק את האולר. הוא לא שם לב…



דוד

התגנבתי לחנות ממש לפני הסגירה ומשום-מה קניתי סכין צנחנים. אחר-כך תפסתי מונית. מהר! המונה הפנימי תיקתק בתקיפות, מהר יותר מזה של המונית.
אני מזנק מן המונית ליד הסינמטק. למטה רועמת מוזיקה. פתאום נקטעת .אני יורד לתוך האוויר השמנוני של גיא ההריגה. ישר מולי, בצד השני, במורד ההר, על הבימה, באור הזרקורים, מתנוסס אליל עם ראשו של לין. מתחתיו עומד איש קטן לבוש בז'קט, עם ראשו של לין. כהן גדול, נבלה… מישהו חייב לעצור את זה, אסור להציק לאריה הנרדם. אבל האם אני הוא הצדיק בדורי? האם עלי להפסיק את זה?!
מי שיעלה עכשיו לבימה יהיה הקורבן. הבכור, כמובן…
לין קורא בשמה של בלה? הוא קורא לה… לא יתכן! הרי היא אשה. וחייב להיות בן בכור. היא לא פה. או שלא תעלה… הנה היא… מתקרבת אל הבימה! מישהו חייב להקדים אותה. אני! לא, לא אספיק… היא עלתה. זהו. משהו כאן לא בסדר. היא לא יכולה להיות קורבן. היא אפילו לא בתולה… זה סימן שעלי להתערב. הרי היא אשתי. הרי הייתי הגבר הראשון בחייה.
הקרבת קורבן זאת רק התחלה… של מה? אלהים, התחלה של מה? של הסוף? מה עלי לעשות?
עינינו נפגשות והיא נבוכה. מבטה מבוהל, כאילו הבינה פתאום מה מצפה לה. אני רץ למטה במדרגות, חותך את הכבל ומצפה לחטוף מכת חשמל. לא קרה כלום. זאת אומרת שאני עושה הכול כמו שצריך. ההמון נענה בשאגה חייתית. הנה זה בא! אני מסתער לעבר הבימה וכבר חש שלא אספיק, ששום דבר לא יעזור. אני מבחין בה באפלה המרוחה – היא עומדת ליד שפת-הבימה – ובייאוש פורש את זרועותיי אליה. משום-מה הכהן משחרר אותה ללא מאבק. אני תופס אותה ורץ, רץ, רץ – קודם דרך עמק הרציחות, אחר-כך מנסה לעלות אל החומות, לבקש את חסותן… לא, לא! צריך להתרחק מהעיר העתיקה. אני חוצה את גיא בן-הינום ורואה מדרגות צרות. למעלה, למעלה…
כשהגענו לדרך חברון מיד עזבו אותי הכוחות. העמדתי את בלה על הקרקע ואז שקעתי.
"מה קרה לך?" שאלה. "מה זה צריך להביע?"
"הרי לא התנגדת. זאת אומרת שאת מבינה…" קמתי בקושי. "אסור לנו להישאר כאן. צריך לטשטש עקבות."



בלה

"אתה יודע משהו!" פלטתי. "או לפחות משער! מה זה?!"
"אני לא יודע כלום! רק מרגיש שהוא מתעורר."
"מי מתעורר?"
"לא יודע. הכרך… הר הגעש… באמת לא יודע. הידע שלי הוא אחר לגמרי. אני חש שזה… איך אומר לך… נגיד שזה משבר אקולוגי בעיצומו. אני מתכוון לאקולוגיה רוחנית."
"מה זה?"
"נו, כמו שהנביאים איימו… כך הסברתי את זה לעצמי."
השתתקתי לרגע. לא הבנתי אותו ושאלתי:
"אבל מה זה קשור אלינו? מה הוא רוצה ממך?"
"'רוצה' זה מונח אנושי. פשוט קו האש עובר בתוך כל נשמה. והיום הם ניסו לפרוץ אותו בשטח שלי… את מרגישה כמה לא יציב הכול?"
ולמחרת, בשבע בבוקר, הוא הסביר לי בפה מלא, כשהתקרב עם הצלחת לטלוויזיה:
"ראית שהכול בסדר. עזבו אותנו. אבל צריך להיות עם האצבע על הדופק. בואי נראה את החדשות."
לא ראיתי את פניו כשהודיעו שבדיסקוטק בגיא בן-הינום נרצח יגאל שטיין, בן 23. אבל גבו כמו הזדקן בעשר שנים.
"מה זה אומר?"
"לא יודע," אמר בקדרות. "משהו כאן לא בסדר… נחכה. ב'בוקר טוב' בטח יהיו פרטים. אני שונא את התכנית הדבילית הזאת. אבל אין אחרת…"
חיכינו. דוד נראה כמו אדם שהפסיד בהימורים כסף של מישהו אחר. משום-מה שאלתי:
"הוא מת במקומי? הצלת אותי במחיר חייו?"
דוד נרעד.
"לא הצלתי את חייך. או, אם תרצי, ניסיתי להציל לא רק את חייך. עכשיו אומר לך משהו מצחיק מאוד," הוא נאנח, "בעצם, בלה, ניסיתי להציל את המין האנושי… או אפילו יותר מהמין האנושי… וכבר חשבתי שהצלחתי… חכי, מדברים על הבחור ההוא…"
דוד הקשיב בדריכות, וכשאמרו שהבחור היה הבן הבכור בין חמישה ילדים, אחז בראשו ונזעק:
"הבן הבכור… סידרו אותנו, בלקה! סידרו אותנו ככה שאפילו לא הבנתי…"

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת