:

דורון ליבנה: היאחזות הדֶּמֶה

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 15:35

עם תנוּדת הזיכרון לא היה שום דבר, שצורתו קבועה פחות או יותר, בארץ המים והחול, שהוא צורה איטית יותר של מים. בערב ראיתָ דיונה, בבוקר היא הסתכלה עליך ממקום אחר. (שָם נקרע הים לפני בני-ישראל?) כביש-החוף לבש ופשט חול, התכסה והתגלה וחזר חלילה. היו שובלי-השיט על פני-המים כהֵדֵי הפסים המקווקווים של עקבות רגלי הבדואים והעיזים, שצצו על הדיונות כשיָרות-נמלים ונמחקו במשבי-הרוח ושבו והופיעו אי-שם. רק שיחי-מלֵחה קטנים צמחו בין אבעבועות-המלח הקשות במִשטח-המלח, אשר הבדיל בין המים והחול. המבנים הקטנים שלנו, והסירות, היו בטלים בששים ואבודים לגמרי בסופת-החול, התאבכות עולם ומלואו לכדי מאסה חומה, דוקרנית, מְשָׁיֶפֶת, אוטמת-עיניים וסותמת את פתחי-הגוף ואת כל נקביו כולם וממלאה בגרגירי-חול את החללים שבין הגוף והבגדים ואת השיער, רעש מוזר ממלא את האזניים, האויר הופך לחול, אתה נקבר בו, וכשהסופה שוככת ואתה נעוֹר לאיטך, המום, הרי לפניך נוף¬-היבשה, שהשתנה בבת אחת מקצה לקצה. כמה אחֵר היה ישימון זה משממת-הגולן הקשיחה, הקלוּיה, אוצרת הזיכרון המר בשדות-מוקשים, בתִלֵי-הגעש הכבויים, בסלעי-הבזלת השחורים ובבתים הקודרים, הבנויים מהם, שם גרנו ברובד-הזיכרון הקודם לזה. כאן, בזיכרון הנוכחי, עסקנו בדיג. ימי-הדיג היו יפהפיים. הם נבלעו במלחמת-ההתשה:
— ליל הטְבּעת אֹנִיָת-הדיג 'אורית' בידי ספינות-טילים סמוך לחופנו. ליל ההפצצה ממטוסים. יקיצה מחלום לסיוט. או קטיעת מִשגל מַצמיתה באמצע הלילה. ויהי בחצי הלילה נזקרו קני רובים ומקלעים לירוק בעִיוורון מבועת כדורים נותבים אל השמים הריקים כבר, וריח פצצות-התבערה – הנאפאלם – שבערו בחולות כל הלילה. ומְשִיָת גופתו הכחולה, הנפוחה, של הטיָס המצרי מן המים, שֶׁשָׁרְתָה בהם במשך לילה.
[הערת-שולים על צָיָר במלחמה. פליכּס קְלֶהֶ מספר על עיסוקו של אביו, פאול קְלֶהֶ, בציור, בשעות-הפנאי שבשירותו במלחמת-העולם הראשונה כעוזר-שָלָם בבית-ספר לטיסה בגֵרְסְטהוֹפֶן ליד אַוּגְסְבּוּרְג:
"באותו זמן הוא החל לצייר על יריעות פשתן של אווירונים. לאחר שאווירון התרסק והמתים הוצאו ממנו, אבי, חמוש במספריים, חש לשדה וגזר פיסות של בד הפשתן, שהאווירונים כוסו בו." (S. Rewald, Paul Klee, New York, [1988, p. 33
— הבדואים נמצאו על סביבותינו. הם גרו, כמדומני, בסירות – מין רפסודות – ולא ביבשה; מרוחקים נסתרים (סיפרו לנו, שהם עבדו בבנִיָת ראשוני המִבנים שבהיאחזות ובחפירת שוחות-ההגנה), אבל עקבותיהם נמצאו תמיד בחולות, אי פה, אי שם. בית¬-קברות היה להם על לשון-היבשה הארוכה, המשתלחת לים כדי לסגור בו מעין ימה. בחיפוש, שערכנו בעקבות "מידע מודיעיני", חפרנו והעלינו מאחד הקברים ארגז, שנראה כמו ארון-מתים של ילד, ובו שני תת-מִקְלְעֵי 'קרל-גוסטב' נושָנים. עם ילדי-הבדואים החיים נמצא לנו מיפגש. הִתקרבותך ממדבר ליישוב נמדדת בכמויות הפסולת והאשפה, הגדֵלות והולכות על סביבותיך. בצבא מושלכות לאשפה כמויות-אוכל עצומות. הילדים נהגו להמתין בעוד מועד ליד המִזבלה שלנו והחצרן התורן נהג לנסוע בטרקטור, הרתום לעגלת-הזבל, ולהריץ אותם אחריו סחור-סחור, עד שהתעיֵף, עצר ורוקן את העגלה והם עטו עליה כמוצאי שלל רב. לבסוף הגיעה הפקודה "לסלק" את הבדואים מהאיזור – מהימה, שדָגיהּ לא הספיקו עוד לנו ולהם. התואנה היתה "בטחונית": הם, כך נֶאמר, ערכו תצפיות עלינו ומסרו ידיעות לאויב. בסירות-המנוע שלנו יצאנו, עלינו כמו שודדי-ים על סירות-המגורים הרעועות שלהם, ערכנו בהן חיפושים – כלומר, הזזנו קצת את הסמרטוטים שלהם, בתערובת-רגשות של גועל ורחמים – הודענו להם, שעליהם להיעלם בתוך כך וכך יממות, ולא ראינו אותם עוד.
אכן, הדגים שבָּיָמָה התמעטו והלכו בשעה שמלחמת-ההתשה התעצמה והשמירה נהיתה עיקר העסק שלנו; רוב השעות, שנרשמו בסידור-העבודה, הוקדשו לה. מדי בוקר עשינו הקפות: כיתת-השמירה הקיפה את ההיאחזות – ריצה "קלה" בחול הטובעני – כדי לבקש סביב הגדר עקבות של אויבים ו"בַּזוּקוֹת מאולתרות" (כך נקראו אז הטילים הפרימיטיביים, שצאצאיהם משמשים כעת את לוחמי האינתיפאדה). ובכן התמלאו הימים והלילות בשמירה על ים ריק מדגים ומדייגים ועל דיונות נקיות מעקבות כף-רגל.
ואז בנו לנו את הֵאָחְזוּת-הדֶּמֶה.
אנחנו שמרנו על ההיאחזות והֵאחזות-הדמה שמרה עלינו; על כן ציפינו, שישימו שם חיילי-דמה ושישלחו אותנו הביתה. שלושה קילומטר מערבה, הֵאחזות-הדמה לא היתה אלא שדירות של עמודי-תאורה, שהוצבו בחול העירום, בתבנית מדויֶקת של מערכת-התאורה אשר בהֵאחזות ה"אמיתית". גובהם היה מטר אחד, מה שאינו ניכר בְּמָעוֹף, במבטו של הטיָס. הם הודלקו בלילות-הירח, המוּעדים לגיחות-המטוסים, שעה שאצלנו היתה הַאֲפָלָה. הֵאחזות-הדמה נועדה להעלים את ההאפלה הזו מעיני האויב. ההאפלה העלימה מעינינו את ההֵאחזות שלנו: הִבטנו וראינו את אורות-הדמה והרגשנו את עצמנו כצללים, המוּטָלים משם. ובַיום, הֵאחזות-הדמה האמיתית (היפוכה של זו שלנו) היתה לנו מקום לצאת אליו ולהתהלך בו. "שאנז אליזה", או לפחות "דיזנגוף". עד אז, החוץ המוחלט, שההאחזות שלנו היתה שרויה בו – ושאפילו צללי-הבדואים נושלו ממנו – החוץ ההוא לא נתן לצאת לשום מקום.

מודעות פרסומת