:

אן קרסון: ספר ישעיהו

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 13:18

א

ישעיהו התעורר בכעס.
לא זימרת הציפורים השחורה השתכשכה באזני ישעיהו, לא, זה היה כעס.
אלהים מילא את אוזניו של ישעיהו בעוקצים. פעם ישעיהו ואלהים היו חברים.
ישעיהו ואלהים דיברו כל לילה ולילה, ישעיהו היה ממהר ורץ אל הגן.
הם דיברו תחת הענף והלילה זלג מעליו.
אלהים גרם לישעיהו לזמזם מכפות רגליו עד לראשו.
ישעיהו אהב את אלהים, אבל עכשיו אהבתו הפכה לכאב.
ישעיהו נזקק לשֵׁם לכאב וקָרא לו חטא.
ובכן, ישעיהו היה אדם שהאמין שהוא האומה.
ישעיהו כינה את האומה יהודה, ואת מצבה כינה – חטא יהודה.
בתוך ישעיהו אלהים צָפָה כיצד בוער גליל העולם.
לישעיהו ולאלהים היתה ראיית דברים שונה, אבל אני יכולה לספר רק על מעשיהם.
ישעיהו דיבר אל האומה.
שבירוּת האנוש! קָרא ישעיהו.
האומה התנועעה בקליפתה ונרדמה שוב.
שְׁנֵי נתחים עבים של בשר מדמם שכבו מקופלים על עיניו כמו זוג כנפיים.
כמו תמונה קשה ומבריקה יָשנה האומה.
מי מסוגל להמציא פחד חדש?
ואני המצאתי חטא, חשב ישעיהו, מעביר את ידו על הקשרים.
ואז, בגלל הַמשיכה הגדוֹלה ביניהם, בה ישעיהו היה נילחם (בעדה ונגדה) כל שארית חייו, אלהים שָבר את אדישותו של ישעיהו. אלהים שטף את שֹערו של ישעיהו בלהבות האש.
אלהים הֵסיר מַשְׁעֵן.
האומה הקשיבה מתחת לכנפי הבשר שלה. אתה, אמר ישעיהו. אין תשובה.
אני לא שומע אותךָ, אמר ישעיהו שוב מתחת הענף. אור מולבן פַתח את מצלמת הלילה. אלהים הגיע.
אלהים ניפץ את ישעיהו כמו זכוכית דרך כל ארובות העין של האומה. שקרן! אמר אלהים.
ישעיהו הניח את ידיו על מעילו, הוא הניח את ידו על פניו.
ישעיהו, איש קטן – אמר ישעיהו – אך איננו שקרן. אלהים נעצר.
וזה היה החוזה שלהם.
שביר משנֵי הצדדים, בלי שקר.
אשתו של ישעיהו יצאה בפֶתח, המשקופים זזו. מה הצליל הזה? שאלה אשתו של ישעיהו. יראת אלהים, אמר ישעיהו.
הוא חייך בחושך, היא חזרה הביתה.


ב

יש סוג של דחף בבני אדם לקחת את האהוב ביותר
ולשבור אותו.
הדת קוראת לדחף הזה אדיקות ולדבָר השבור קוראת קורבן לאלהים.
הנביאים מעמידים אותם שֵׁמות במבחן. מהו אליל?
אליל הוא קורבן חסר תועלת, אמר ישעיהו.
אבל איך אתה יודע אֵלו קורבנות חסרי תועלת? שאלה האומה בגאונותה.
ישעיהו שָׁקל את הדרכים השונות בהן יכול לענות על זה.
שִׁברֵי ענק של המציאות הטבעית נפלו מהשמים הכחולים וממטרי אור נשפכו על ראשו.
ישעיהו בחר בדרך של מטאפורה.
החיים שלנו הם קמרה אובסקורה, אמר ישעיהו, האם אתם יודעים מה זה?
מעולם לא שמענו על זה, אמרה האומה.
דמיינו את עצמכם בחדר חשוך, הורָה ישעיהו.
אוקי, אמרה האומה.
דלתות סגורות, יש חריר בקיר האחורי.
חריר, חזרה אחריו האומה.
האור נורה דרך החריר ומכה בקיר הנגדי.
האומה צופה בישעיהו, משועממת ומרותקת בעת ובעונה אחת.
אתם יכולים להחזיק את מה שבא לכם מול החריר הזה, אמר ישעיהו,
ולעבוד אותו על הקיר הנגדי.
לָמה לעבוד את התמונה? שאלה האומה.
בדיוק, אמר ישעיהו.
האומה לעסה את הרעיון רגע קט.
ואז גאונותה דיברה.
אז מה עם החריר, ישעיהו?
אה, אמר ישעיהו.
זיכרון נפל דרכו כמו חוֹם טהור נופל על עשבי תיבול.
ישעיהו נזכר בימים עברו, בשיחות עם אלהים תחת הענף
וכמו משָׁרת זקֵן שמתעורר בבית נטוּש יום בו החלה מהפכה,
ישעיהו הרכין ראשו.
הנטל היה על ישעיהו.
ישעיהו פָּתח פיו.
אנחה יצאה מפיו של ישעיהו, האנחה הפכה ליללה.
היללה רצה לאורך הנחלים אל פיהם של הנחלים
וקרעה את רשתות הדייגים שדגו בנחלים
ובלבלה את עובדֵי הפשתן הדָק שארגו רשתות והפריעה למלאכתם.
היללה התגלגלה כמו דָּבר מתגלגל, עברה גברים הרוגים ויבולים וצַיד
ונעצרה בתעלה בין שנֵי קירות.
ואז שיחרר ישעיהו את פיו מהיללה.
ישעיהו ניתק את פיו מהפטמה.
ישעיהו הסתובב, ישעיהו הלך משם.
ישעיהו הלך שלוש שנים עירום ויחף עם ישבן חשוף
לבושתה של האומה.
כל הלילה אפשר היה לראות בשמים את הענף הנודד כמו נְשמה.


ג

שלוש שנים הלך ישעיהו בְּגֵיא חִזָּיוֹן. הוא חצה מדבריות ובקרֵי חורף שחורים במעיל הזכוכית שלו.
שֶׁמש הקרח השפילה את עפעפיה לפני מבטו.
אלהים נשאר מאחור.
כעת לישעיהו היה חור במקום ממנו פרצה היללה.
כל אותו זמן שישעיהו היה הולך, לבו של ישעיהו נישפך מן החור.
יום אחד ישעיהו עצר מלכת.
ישעיהו הניח את ידו על המקום הקטוע.
לבו של ישעיהו קטן אבל באופן מסוים הוא גם קדוש, אמר ישעיהו, אציל אותו.
ישעיהו סָתם את החור בדוחן ובזבל.
אלהים הסתכל על פעולת ההצלה של ישעיהו.
אלהים רָעד כמו עץ זית.
עכשיו או לעולם לא, לָחש אלהים.
אלהים הושיט את ידו ושרטט קו על רצפת המִדבר מול רגליו של ישעיהו.
הדממה החלה.
הדממה שאגה בתעלות האזניים של ישעיהו אל תוך מוחו.
ישעיהו הקשיב לדממה.
עמוק מתחתיה היה צליל אחֵר שישעיהו שמע לאורך מילין רבים למטָּה. סוג של צלצול.
התעורר, ישעיהו! אמר אלהים מאחורי גבו של ישעיהו.
ישעיהו קפץ והסתובב.
התעורר והלל את אלהים! אמר אלהים בחיוך חיוור.
ישעיהו יָרק.
אלהים חשב מהר.
האומה בוערת! בכה אלהים והצביע על פני המדבר.
ישעיהו הסתכל.
כל חלונות העולם עמדוּ פתוחים ונשבו.
בכל חלון ראה ישעיהו להבות דמויות תנועה.
מאחורי הלהבות ראה גֶּדר פלדה נעולה.
בין הלהבות והגדר נלכד צבי.
ישעיהו ראה את הצבי של האומה בוער כל הזמן לאורך גבו.
הצבי הסתובב והסתובב והסתובב בתדהמה
עד שצלו הוטל סבוך סביב רגליו כמו כנפיים נמסות.
ישעיהו הושיט את שתי ידיו, הן התלקחו בשחר.
הבשר העלוב! אמר ישעיהו.
האומה שלךָ זקוקה לךָ ישעיהו, אמר אלהים.
הבשר נישבר, ענה ישעיהו. הבשר של כל אחד יישבר. איננו יכולים לעשות דבר.
אני אומר לך, ישעיהו, תוכל להציל את האומה.
הרוח היתה עולה, אלהים היה צועק.
אתה יכול להסיר ממנה הכול, התחל מחדש מן החוטים, השתמש באריות! השתמש ברעם! השתמש במה שאתה רואה.
ישעיהו צפה בזעה ודמעות שזלגו על פניו של אלהים.
אוקי, אמר ישעיהו, אז אני מציל את האומה. ומה אתה עושה?
אלהים נשף בגסות.
אני אשמור על האש, אמר אלהים.
וכך החוזה שלהם נמשך.


ד
עד שישעיהו חזר מן המִדבר חלפו מאות שנים.
לא נותר מישעיהו אלא מצח גדול.
המצח התגלגל סביב האומה ודיבר עם האנשים
אשר זינקו על רגליהם וברחו.
אם האומה היתה תובעת את ישעיהו לדין יכול היה להוכיח את צדקתו.
אבל הם נפגשו בחשאי והחליטו לכרות אותו.
רועים! נבחרים שכמותכם! כלבים רזים! דם של כלב! כולכם שומרים! אמר ישעיהו.
ישעיהו פרש ומיהר אל הענף.
היה עֶרב חורפי כָּחול, הקור נשך כמו תיל.
ישעיהו הניח את מצחו על הקרקע.
אלהים הגיע.
למה הצדיקים סובלים? אמר ישעיהו.
סרנאדת המחבתות של הקור שטפה את הענף.
שימו לב, כל פעם שאלהים פונֶה אל ישעיהו במין נקבה
משהו מסנוור עומד לקרות.
ישעיהו מה אתה יודע על נשים? שָׁאל אלהים.
מילים נשיוֹת ירדו מנחיריו של ישעיהו:
להסמיק. מסריח. רעיה. תאנה. מכשפה –
אלהים הנהן.
ישעיהו, לכי הביתה תישני קצת, אמר אלהים.
ישעיהו הלך הביתה, ישן, התעורר שוב.
ישעיהו חש משהו מתחת לצווארו, זאת היתה תחושת משי מרה.
ישעיהו השפיל את מבטו.
היה זה חָלב שאילץ את הפטמות להיפתח.
ישעיהו היה יותר מִשלם.
אני לא איתךָ, אני בךָ, אמר הקול הלבן העמום של אלהים.
ישעיהו כרע ברך.
כאב חדש! אמר ישעיהו.
חוזה חדש! אמר אלהים.
ישעיהו הרים את ידיו, החָלב נשפך מן השדיים שלו.
ישעיהו צפה כיצד החָלב נשפך כמו מיתרים.
הוא נשפך על הענף וחצה את פני ההיסטוריה אל תוך חייהם של האנשים והזמן.
החָלב גָּרם לישעיהו לשכוח את הצדקנות.
כשהוא הֵזין ציפורים וחיות קטנות בחָלב, ישעיהו חשב רק על שפתותיהם הזעירות.
בינתיים אלהים המשיך לחשוב על זָכר ונקבה.
אחרי הכול יש שתי מלים לצדקנות, אי אפשר לצַפות מישעיהו שיתיר את הקשר הקשה הזה בעצמו.
ראשית יש מילה גברית צֶדֶק, בְּרק הדין החוצה את האלון לשניים.
ואז בשריר הרֵיק של העץ פיטריות רימה וקופים מוצאים את מחייתם.
כאן היא צְדקה (מילה נשית).
אלהים חָרט את שתי המילים על כפות ידיו של ישעיהו.
אלהים השאיר את זה ככה.
ואף על פי שנכון הדבר שבנבואותיו של ישעיהו הִמשיכו להופיע
צילינדרֵי סריסים ובושת נשׁים נוֹקשות הרגלים.
ואף על פי שנכון הדבר שישעיהו עצמוֹ ידע כמה נשים והוליד בן ממזר.
עדיין היו לילות בהם החליק נהר החָלב דרך חלומותיו.
נהר הכסף, נהר הרחמים.
הוא יָשן, האסתרים בגן פרקו את הרעם האדום שלהם אל תוך החשכה.


מאנגלית: גלי-דנה זינגר

מודעות פרסומת