:

עמוס גורן: השגריר המיוחד

In נקודתיים: 8 on 5 ביוני 2012 at 15:30

הוא היה כבר חמש עשרה שנה בגמלאות כשנקרא אל ראש הממשלה לפגישה אישית. המזכיר הנאמן פתח לפניו את הדלת בפנים חתומות וסגר אותה אחריו בשקט כשהוא משאיר את עצמו בחוץ. השגריר לשעבר מצא את עצמו ביחידות מול ראה"מ שישב לבדו, שתי ידיו על השולחן, ראשו רכון והוא מתבונן בכפותיו כאילו היו דבר פלאי. מבט אחד הספיק לדיפלומט המנוסה להבין שהאיש השתנה. הפנים הגלויים, האופטימיים והחייכניים שהיו לו כשנכנס לתפקידו היו עכשיו מיוגעים ומכווצים מדאגות ומלחץ. השגריר לשעבר כבר ראה בחייו ראשי ממשלה ברגעי משבר, הפעם היה המנהיג קרוב לאפיסת כוחות גופנית ורגשית.
"אתה יוצא מיד כשגריר נודד מיוחד", אמר ראש הממשלה בלי שום טקסים וברכות, "ואל תגיד לי לא, כי זה לא הזמן להגיד לא".
השגריר השתתק לרגע. הוא היה בן למעלה מתשעים ונסיעה למרחקים בעשור העשירי של חייו יכלה לחסל אותו, אך כשראש ממשלה מבקש, ועוד ראש ממשלה במצב כזה, אי אפשר לסרב.
"מה אני צריך לעשות?"
"לגלות איפה טעינו ולמה נפל עלינו העונש הזה".
"אבל למה דווקא אני?"
"מה שאתה כבר שכחת אנחנו עוד לא למדנו".
"לאן אתה רוצה שאסע?"
"אתה יודע יותר טוב", השיב ראה"מ. "אני יודע רק שכאשר המצב באמת קשה שולחים שגריר נודד מיוחד. אתה היית כבר בכל העולם, אולי תמצא באיזה מקום את התובנה שחסרה לנו. ישר מהמשרד הזה אתה יוצא לכל מקום שאתה מוצא לנכון, וכשתרגיש שאתה מבין משהו שאנחנו לא הבנו תבריק לי".
ראה"מ לא הוסיף. השגריר הנודד המיוחד נמנע מלהסתכל בו והעדיף להניח למבטו לרפרף על פני הכרכים הכחולים המבהיקים של "חכמת הדורות" העומדים על המדף שמאחוריו. הספרים, שהיו מוכרים זה שנים לכל צופה טלוויזיה מן הראיונות שראשי הממשלה נוהגים לתת במשרדם בערבי חגים, נראו חדשים לגמרי. המזכיר הנאמן נכנס, כנראה לפי איזה אות אלקטרוני, ובלי שנאמרה לו מילה ליווה את השגריר אל שדה התעופה.

השדה היה דומם. בגלל המצב הורשו רק בעלי דרכונים דיפלומטיים לצאת מן הארץ, וגם זאת רק במקרים מיוחדים מאוד, ולכן ישב השגריר לבדו במטוס בואינג גדול שהתרומם מעל לים. לטיסה לא היה יעד מוגדר. דלת תא הטייסים הייתה פתוחה והנוסע הבודד ראה את גבותיהם של שני הקברניטים הוותיקים רכונים על ההגאים. רק כשהיו כבר בגובה רב והמטוס התיישר ידע לאן הוא רוצה להגיע. הוא ניגש אל הטייסים וביקש מהם לנווטאל הנהר הגדול שממנו בא האב הקדמוני של האומה. אפלולית של ערב טשטשה את הים שלמטה, העולם נראה חסר קרקעית ורק במרומים שרדו עוד זמן רב גווני כתום של שקיעה וצבעו בצבע עז ארבעה מטוסי קרב שליוו את הבואינג. המטוסים נפרדו לשלום בנפנוף כנפיים, הורידו כנף שמאל ופנו לשוב ארצה, הופכים בתוך שנייה לארבע נקודות בוהקות קטנות ומהירות, כמו חלליות החשות לשוב אל כוכב מרוחק בסרט מדע בדיוני.
לאחר מכן נאסף גם הכתום ונותר רק סגול-אפרפר מוחלש שלא רצה להרפות מן העננים הגבוהים, עד שגם הוא כבר לא היה והעננים האפילו על רקע השחק העליון שלא היה מואר אך גם חשוך לגמרי לא היה. השגריר חשב על ביתו, על הספרייה הגדולה שלו, וחש געגוע אל המדפים העמוסים ספרים בשמונה שפות ואל עיגול האור הצהוב מתחת לאהיל של מנורת הברונזה העומדת, מעשה ידי מרטינלי הנודע, שאותה הביא מתקופת שירותו בז'נבה. הגעגועים לספריו הזכירו לו את הספרים הכחולים שמאחורי ראה"מ. אז, כנראה, היו לו רגעים של טשטוש מעייף וכשהביט שוב מן החלון היה החוץ חשוך.
עכשיו ניתן היה להניחכי יישן אך הוא הכיר את עצמו וידע כי בטיסות אינו יכול לישון אלא רק לשקוע בחצי נמנום מתיש. הדבר היחיד שנותר לו לעשות היה לא לחשוב יותר מדי על כך שבעצם הוא יושב יחידי בתוך צינור אלומיניום גדול שממהר בשמיים הליליים אל אזור ריק כמעט מאדם. הוא לא ידע מה בדיוק ימצא שם, אך הוא חש שכדי להגיע לתובנה עליו לפנות לכיוון הפוך מזה שהלך בו תמיד ולהתרחק מפגישות עם מנהיגים שהקריירה שלהם עשתה אותם אטומי לב. הלילה התארך, והרגע המדויק של המעבר אל השחר חמק ממנו.
רצפת המטוס השתפעה קלות כלפי מטה. הם התחילו להתקרב אל המישורים שבהם עבר הנהר הגדול. קטע של אור השחר נאחז בזווית החלון ולאחר מכן נחת הבואינג על מסלול חולי לבנבן שהוכשר במישור צהוב-אפור אשר מבנה קטן בן שתי קומות, מעין מגדל פיקוח, בלט בו בהיותו העצם הבנוי היחיד בכל המרחב. אוויר יבש וחם חדר למטוס כשהדלת נפתחה. הטייסים נפרדו מן הנוסע שלהם בפנים עייפות של לילה, ואילו לאנשי השדה, שהגיעו בג'יפ, היו פנים חייכניות של בוקר וראו בהם שכבר הספיקו לשתות קפה ולאכול חביתות. השגריר ביקש לצאת מיד אל גדת הנהר וכעבור ארבע שעות של נסיעה מקפצת בג'יפ על המישור הזרוע אבנים קטנות ראה את המים.

אור הצהרייםשרטט נציצה כסופה חזקה על גב הנהר והשגריר הנודד הוציא מתיקו משקפי שמש. נהג הג'יפ השאיר אותו בידיהם של דייגים שעמדו ופרשו רשת כשגלימותיהם הלבנות מופשלות להם עד למעלה מברכיהם.
"תאכל דג", אמר דייג זקן שזיפים מוכספים כיסו את לחייו הכהות משיזפון, "מי שאוכל את הדגים שלנו מרגיש בבית באזור הזה".
הוא אמר לאחרים את המילה 'מסגוף', שהייתה, כך התברר, האופן שבו התקינו דג לארוחה חגיגית באזור זה. על גדת הנהר הייתה מעין בריכה קטנה שבה נשמרו הדגים שהוצאו מן הנהר, גדולים ושמנים כולם, והשגריר הנודד התבקש להצביע על אחד מהם ולבחור בו לארוחה. בחור גחכן וצחור שיניים תפס את הדג הנבחר, הניח אותו על לוח עץ והדג הומת במכת מקל מדודה היטב, נפתח, נוקה והוכן לתבלון. המתבל היה איש קטן קומה שצניף לבן לראשו והוא נתן לשגריר להריח כעשרים תבלינים לפני שנבחרו הרצויים. בטנו של הדג נתמלאה תבלינים, שהראשי שבהם היה תמרהינדי מתוק-חמצמץ, ואז הגיע תורו של העוטף. הוא הוציא מתוך שק גליל של בד לבן חדש, גזר במספריים גדולים חתיכה שדי בה לעטוף היטב את הדג, ומסר את הדג העטוף לאיש הטין. זה, דייג גבוה ושתקן בעל סנטר שקוע, כמעט בלתי קיים, ציפה את הדג העטוף בחופן אחר חופן של טין נהר בהיר ובוצי למראה, ויצר סביבו מעטה סגור ואטום. בינתיים הדליקו הדייגים האחרים זמורות יבשות של דקלים בתוך טבון גדול עשוי אדמה שרופה. האש לא נראתה, היא הייתה כולה בטבון פנימה, אך היה אפשר לראות שהוא לוהט יפה כי צמות של חום התאבכו אל האוויר המדברי היבש שמעליו.
היובש שבאוויר, בסמוך כל כך למים רבים, נסך רוגע באבריו של השגריר הנודד. לקראת צהריים קבע הדייג בעל זיפי הכסף שאפשר להוציא את הדג מן התנור. מעטה הטין, שהתקשה בתנור, נשבר בזהירות, הבד העוטף נבדק ונמצא נקי לגמרי, והדג האפוי הוגש לשגריר, שהתיישב על גזע דקל כרות ליד שולחן מאולתר עשוי אף הוא מענפי דקלים. הדייגים השימו עצמם כעסוקים בענייניהם, כדי לא להכביד על האורח בשעת סעודה, אך כולם הגניבו מבט לראות את ארשת פניו כשיגיש לפיו מזלג ראשון. על פי חיוכיהם הקטנים הבין כי הבעתו מסגירה את תחושתו: הנאה מושלמת. הדג הזה היה ראוי לעלות על שולחנו של המלך צ'ארלס השלישי, שאתו נהג השגריר לשחק פולו כששרת בבריטניה וצ'ארלס עוד היה נסיך.

כעבור שבוע עברה בנהר סירה בעלת מפרש משולש והשגריר הנודד נפרד מן הדייגים ויצא על סיפונה במורד הנהר לאורך חורשות הדקלים שעל החוף הימני. ההפלגה נמשכה זמן רב והספינה נעשתה ביתו, כפי שהייתה ביתם של חמשת הספנים שהשיטו אותה. אל החוף ירדו רק פעם או פעמיים ביום ונכנסו אל תוך המטעים. הדקלים היו גבוהים מאוד וצפופים, בתוכם עמדה דומיה שרק לעיתים רחוקות הופסקה בקול נקישה של כנף ציפור הנוגעת בענף יבש. האור החשוף שעל הנהר היה מסונן, ונתן תחושה של שהות בסוכה ענקית. המטעים היו אין סופיים. השגריר חשב על כך שאדם שנכנס אליהם יכול לחיות בהם חיים שלמים והם יספקו לו את כל צרכו: פירות לאכילה, בעלי חיים קטנים לציד, עץ לבית, ענפים יבשים לאש ולקליעת כלים.
בכל ערב היו מחלקים ביניהם פיסות של לחם צ'פאטי יבש ואוכלים כמה תמרים. לכל איש היה מקום שינה קבוע. השגריר הנודד המיוחד התחיל לשכוח את תחושת מגעו של מזרון, כאילו ישן כל חייו מתחת לכוכבים. בבית נהג לקרוא לפני השינה ועל הנהר חלם על הספרים הכחולים של ראש הממשלה. הוא דמיין שיש לו גישה חופשית אל המדף שבלשכה והוא מושיט יד ובוחר לו כרך אחד. ידו המושטת קדימה נתקלה בדופן הספינה והוא התעורר.

ההפלגה נמשכה זמן רב והשגריר איבד את חשבון הימים הכללי. הוא רק הבחין בכך שהימים נתקצרו והאור שנח בערב על הגדה השמאלית, הרחוקה, של הנהר נעשה רך יותר. זה היה הסימן היחיד לבואו של הסתיו אל המדבר שמשני עברי הנהר הגדול. הלילות נעשו קרים. כשרצו להתפנק היו הספנים עולים בלילה לחוף, מוציאים מן המטעים הרבה ענפי דקלים יבשים, מדליקים מדורה ומתנמנמים מן החום עד לשעות הקטנות. בבוקר, כשהתחדשה ההפלגה, הזכיר לו הכחול המבהיק של השמיים את הכחול החדש מדי של הכרכים שמאחורי ראש הממשלה היושב בכיסאו בעל הידיות המגולפות ומביט בידיו.
הספנים היו רזים והשגריר הנודד רזה יחד עימם. במקום בגדיו שהתבלו מן החיכוך בקרשי הספינה לבש עכשיו מכנסיים רחבים מבד לבן. פלג גופו העליון היה עירום ושזוף. על פניו הכהים היו זיפי כסף.
הימים התחילו להתארך. החורף המדברי התחיל להתקרב אל סופו. הגשם האחרון של העונה – בסך הכול היו רק שלושה – עבר כמסך עדין על פני הנהר. ריח המים היה רענן מתמיד. מדי כמה שבועות עבר מעל לנהר מטוס קל והדייגים הביטו למעלה בהתפעלות ואמרו: "אווירון דואר". השגריר לא ידע אם ראש הממשלה עדיין יושב בלשכתו בין השולחן ובין הספרים או שמא איש אחר יושב שם במקומו, ואולי גם הלשכה עצמה כבר אינה קיימת, אך עכשיו ידע השגריר להגדיר מה הבין בנדודיו ומה המסר שהוא רוצה להעביר לשולחו. משימתו עמדה לפני סיום. בוקר אחד נראה במורד הנהר אי שטוח ועליו מגדלור לבן. משם שלח השגריר מברק:



"אל: ראה"מ
בתשובה לשאלתך :מעולם לא פתחנו את הספרים הכחולים ולכן נענשנו.
שגריר נודד מיוחד"

מודעות פרסומת