*(קטעים)
ד' חשון תרל"ד – ד' חשוון תרצ"ד
היום ד' חשון שנת תרצ"ד
ב"ה ירושלים שכונת 'שערי חסד'
היום מלאו לי ששים שנה. היום מלאו עשר שנים ליום עלותי ארצה בד' חשוון תרפ"ד, שאז ביום הזה, מלאו לי חמשים שנה. ביום ההוא ירדתי מהאניה "רומניה" שבאה מקוסטנצה, והצגתי רגלי על אדמת ארץ הקדש בחיפה. קראתי עלי "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו".
אמרתי להציג בזה מצבת זכרון לששים שנות חיים אלה, היות שבתקופה זו חלה תקופת המעבר לכנסת ישראל אשר במדינת רוסיה, שנת תרמ"ב שהיא שנת 1882 הידועה, התחלת תקופת החוקים הזמניים של איגנאטוב הכה ידועים בקורות כנסת ישראל "שבתחום המושב" ברוסיה.
ומתקופה זו, נקודת מפנה חדש להיהדות העולמית בכלל, הפותחת פרשה חדשה בקורות חייה, פרשת ההגירה, המתפלגת בשני זרמים שונים, הזרם האחד פונה אל האוקינוס האטלנטי ורואה את עולמו לפניו בחיי החומר, "והולך לעשות חיים" בארץ הזהב, במדינה אשר אין שם "יהודי וגוי" אלא אזרח. הזרם השני נתפס לחזון העבר, חזון ומשא של הנביאים, וחלום העתיד של הסופרים והמשוררים, ובתקות המשיחית הנצחית הפועמת בלב כל איש ישראל, שם פניו אל הים התיכון.
ואגב אמרתי להציג ולהשאיר מצבת זכרון לעיר מולדתי הקטנה שפיקאב, הנמצאה כעומדת בתוֶך, בסביבת הערים הכה ידועות בקורות היהודים באוקרינה מתקופת חמלנצקי, טולשטין, נמירוב, ברצלב.
מגלת זכרון זו אקרא בשם "מגלת שפיקאב", והיתה המגלה הזאת למקרא לבני עקיבא ופנחס שהרבה מהקורות בתקופה האחרונה של המלחמה העולמית, והמהפכה והפרעות שאחריה, היו ביחד אתי. ובעיקר לנכדי אברהם ולדקלה בת שלמה ע"ה, ולשלמה ולדוד שיחיו בני עקיבא ופנחס. ולבני בתי היחידה חוה, שעודנה כלואה עם כל ב"ב בבית הסוהר הגדול דמתקרי "ממלכת הבולשביקים" או "שלטון הסובטים".
והיה כאשר יגדלו בע"ה, וקראו את המגלה הזו, וידעו מקורות משפחתנו, ומה שעבר על בני משפחתנו בארץ גלותם אוקריינה, או בשם הכללי רוסיה, השם שקודם המהפכה. עד שנתגלגלו בכמה גלגולים ונתנסו בכמה נסיונות קשים, כדרך כל אחב"י פליטי אוקרינה בתקופת פטליורה ימ"ש, עד שעלו ארצה בעזר צור ישראל וגואלו מקבץ נדחי עמו ישראל.
וזה החילי
בע"ה.
רציחת אלכסנדר השני
נחקק יפה בזכרוני. אני אז כבן שש, הימים ימי ״ערב פורים״, ימי הצום הגדול שלפני חג הפסחא, הצום לאכילת בשר וחלב ולנזירות מי״ש, המתחילים תיכף אחרי השבוע של ״חקאלאדי״ המבואר לעיל. בית המזיגה מתרוקן, איזה גוי מתגנב בחשאי ושותה כוס [!] י״ש ומתנצל שהוא עיף מעבודתו הקשה. המשתכר בימים אלו נחשב לעברין ומחלל דת. הימים ימי התשובה והוידוים לפני הכומר (ספאוויד). כל ימי הצום נשמע מהבוקר קול צלצל פעמון הכנסיה. הכומר וסגנו עסוקים כל חיום לקבל את המתודים, הגדולים, ביחוד חאמאות [!] מביאות אתן גם את הקטנים. שקץ קטן, מלובש שני מגפים גדולים משוחים בזפת, ובגד צמר ארוך וחגור* בקטעים נשמר הכתיב המקורי(ללא האחדת כתיב עכשווית).
בחגורת צמר ירוקח, וכובע צמר שעיר גדול על ראשו. גוף הילד הזח לא נראח כלום, רואים רק כובע גדול ושני מגפים דורכים בעוז וחורקים ע״ג השלג חנקפא. הכומר וסגנו מקבלים את חמתודים, פורקים מעליהם את החטאים וגומלים אותם מהחטאים בשם ״הגואל המושיע״ והאם הקדושה. לא ידוע לאן שולחים את ערמת החטאים הכבדים. עבור הסליחה והגאולה באים על שכרם בקערות מלאות כעכים מקמח סולת גדולים, חתימת סוכר מוצק עשוים בדמות ראש עגול ומחודד. העשירים מוסיפים גם חבילת תה, תפוח זהב ולימון וסוכריות. לפנות ערב בכל יום, באח עגלת הכומר ומטעינח עגלה שלמה ״ממתנות כהונה״ דמי ״הסליחה והכפרה״ לשליחו של ״אל האהבה והסליחה״.
היום הוא ״ערב פורים״, השמש, שמש אדר, כבר שקעה. אבא הלך העירה לשמוע ״קריאת המגלח״
ולהביא אתו המגלח חביתה לקרא בשביל אמא והילדים. אמא עסוקה במטבח. במטבח נקיון מופתי, גם בבית נקיון. חגוים לא מפריעים. קרקעית חבית הגדול חוטאה בידי אמא הזריזה בעלת הנקיון המופתי בטיט צהוב, וע״ג הטיח מפוזר חול צהוב אדמדם מחוספס. מהתנור עולה ריח ״התפונים [!]״ ו״אזני חמן״ הנאפים לכבוד חג חפורים. חבית כולו אומר חג. חמיחם של נחלת קלל מצוחצח ומבריק, עומד ומזמזם בזמזום קל ונעים. מחכים לאבא חצם תענית אסתר, שישוב כבר מבית התפלח עם המגלח. אבא כבר שב, נכנס חביתה בברכת חג. אמא מגישה לו תופונים [!] ומרקחת וכוס׳ [!] קטן י״ש, שיטעום קצת ויסעד את לבו בקצת לגימא וכוס תה אחרי התענית, ואח״כ יקרא את המגלח.
פתאום נדחק חביתה ומתפרץ בפנים, כולו מביע רצינות וחדשות — הבחור השקץ המלומד של אמעלקי פאלש מקיטא, אחרי ״ערבא טבא״ וברכת החג עם חמן, הידוע היטב לכל חגוים, גוחן ולוחש לאבא ולאמא, אתם יודעים, הקיסר נרצח. חיה בוואלאסט, וטלג׳ הגיעה מברצלב ע״ד רציחת הקיסר. אבא ואמא קבלו את הבשורה חוו בבחי׳ ״ויחד״, ואני כילד קטן הקשבתי ברצינות לחידיעח המרעישה חזו, והבינותי שזח ענין כללי רציני מהמדרגה הראשנה.
משיחת זקני ת״ח וחסידים דיפלומטים בביחמד״ר ע״ד אלכסנדר השני, יעקב מבקש ומתפלל ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מיד עשו שנדמה לי כאחי (פרש״י), זהו אלכסנדר השני, רוצח להמית את העם היהודי במיתת נשיקה. מצח לזכותם בשווי זכיות ובהשכלה, ובמחיר זה מצח לקחת ולהוציא מחם את נשמתם, את תורתם, ולהטמיעם בטמיעת השפה והתרבות הרוסית, והיהדות הרוסית צפויה ונדונה לכליון רוחני, וממילא לכליון גופני וגזעי. וזהו ״מיד אחי״, שנדמה לי כאחי, ואעפ״כ ״מיד עשו״.
השבועה
שבועת אמונים לאלכסנדר השלישי
ביום השלישי אחרי הבשורה המרעישה, התפרסמה הפקודה הרשמית, שהגוים מכל שנים עשרה הכפרים השייכים לגליל הוואלאסט השפיקאבי, יתאספו מבן עשרים ומעלה לוואלאסט, וכל היהודים לביחכ״ג, לטקס השבועה.
אבא ג״כ הלך העירה, ואני אחריו, לראות את מחזה השבועה. ביהכ״ג דמתא המרכזי חי׳ מלא מפח לפה, הפריסטב מטולטשין עמד על הבימה בכל מלא קומתו, בכתפיו הרחבים ובזקנו המגודל והסרוק והנחצח לשני חצאיו, וחריץ עמוק באמצע בסגנון רוסיה גדולה, ממלא את כל הבימה. מימינו יחיאל המוכתר הסטאראסטי העירוני (מוסטשאנסקי סטאראסטא), והרב מטעם ר׳ ליב מזאוואד כלומר מבית עבדנות הבורית, יהודי כמדומני שלא ידע אף לחתום במסית, ואולי כן חתם בכתב היתדות. כל שרי עשרות של העיר (דיסיטניקים) ובראשם האראדניק המקומי. הפריסטב מקריא לפני הקהל את נוסח השבועה מעל גליון גדול. כל מלח ומלח נופלת כעין בקעת גדולה מתחת הגרזן המסתת את האלון, כאבן משקלת כבדה ע׳ע כף המאונים. והקהל מלו עומד לפני אמן הקדש הפתוח, משח חזן ביחכ״נ מחזיק בידו ס״ת אחד, והרב מטעם ס״ת שני. הפריסטב מקריא, והקהל עונה מלח במלח. אזכרת אבל להקיסר הנרצח, ושבועת אמונים לאלכסנדר השלישי. בתפלת אל מלך נצור ברוסית ע״י הפריסטב, ומי שברך ע״י החזן, נגמר טקס השבועה.
כעבור כמה ימים בא עוד פעם מקיטו המלומד, הוא חיה המלומד היחידי בכפר, שגמר את בית הספר העממי – הביא עתון שעליו מצויר תמונת הרצח של הקיסר, איך שהושלכה פצצה לתוך מרכבת המלך בכח כ״כ חזק עד שסביב המרכבה נערם והזדקף עמוד שלג גבוה.
חרבה אגדות התהלכו ע״ד סבת הרציחה של הקיסר, אמרו שכבר היתה כתובה חוקת קונסטיטוציה לרוסיה, ורק חתימת הקיסר היתה חסרה, והקיסר כבר חי׳ מוכן ומזומן לחתימה, אלא שהמשפחה והפמליא שלו עכבו. ותיכף החלו להתלחש ולדבר ע״ד גזרות קשות הצפויות ליהודים, חיות שגם סוצילסטים(!) יהודים השתתפו ברצח. אמרו שגם איזו צעירה יהודית לקחו חלק פעיל בהוצאת הרצח לפועל. הרגישו איזו עננה כנדה באויר.
מרדכי גלובמן (תרל״ד-תש״ג •1943-1874) למד מילדות בישיבת חרבי מסקווירה בשפיקוב, ונודע כעילוי, אן לבו נטה לספחת ההשכלה העברית והכללית ולציונות. הוא שלח מפרי עטו לעיתונות העברית, וייסד את אגודת ״חובבי ציון״, תחילה בשפיקוב, ואחר כך בעיר ברצלב. הקים את ״בית הספר העברי״, וחיה מורם של מאות תלמידים בספרות ושירה עברית, נביאים ופרקים בתלמוד ותולדות ישראל. רבים מתלמידיו עלו ארצח עם ראשוני העלייה השלישית. מעמדו הנכבד בין מנהיגי התנועה הלאומית האוקראינית איפשר לו, עם עלות הבולשביקים לשלטון, להקים בשפיקוב את ״ההגנה היהודית״, שהצילה את העיירה מהפרעות, וחשה לעזרת העיירות הסמוכות. ב-1920 אירגן גלובמן קואופרטיב חקלאי בן 60 משפחות על אדמות שנלקחו מבעלי האחוזות, שמטרתו היתה הכשרה חקלאית להתיישבות בארץ־ישראל. ב-1921, עם גבור המצוקה והבריחה, אירגן את העברת הפליטים היהודים לבסרביה. ב-1923 הגיע לארץ והשתקע בשכונת ״שערי חסד״ בירושלים. הוא התמנה למנהל בית הספר של ״המזרחי״, וחיה מעורה בכל חוגי היישוב: הישן, המתקדם והחדש. חיה ממקורבי חרב קוק(אשר את הרצאותיו על הכוזרי של יהודה חלוי, ערך והביא לדפוס), מיודעם של מנהיגי היישוב חציוני ממשלים, חכמיה וסופריה, ומבני ביתם של החלוצים, חברי בניו. אך בצד הערצתו למפעלם של החלוצים, הצטער על התרחקותם ממסורת ישראל, ולמענם העלה על הכתב את ספרו ״תורת חיים״(בכתובים) ובו ניתוח ערכי המוסר הלאומיים והאנושיים הכלולים במסורת היהודית, מתוך דגש על המצוות הקשורות עם חיי ומנהגי הארץ. מיל שישים החל בכתיבת ספר תולדות חייו, ״ששים שנות חיים״ (הובא לדפוס על ידי שלמה ונורית גוברין), מתוכו לקוחים הקטעים הנ״ל.
* נשמר הכתיב המקורי ללא האחדת כתיב עכשווית
נקודתיים: 