:

רועי חן: האבן

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:40


1

אלישע חסאן עשה את דרכו לים והיא בכיס מכנסיו. יש והמתאבדים בטביעה טומנים אבנים בכיסים כדי להבטיח את שקיעתם במצולות, ואילו אלישע, על אף האבן בכיס, לא רצה לטבוע וקיווה בסופו של יום דווקא לצוף, לעלות על פני המים, כמו שאומרים. וגם לו הרהר באפשרות לנשום מים מלוחים לא היה בוחר באבן זו שגודלה כזרת ומשקלה כשל טבעת יהלום גדולה ותו לא.

שעה ארוכה שהה בבטן האוטובוס מירושלים לתל-אביב. המהום שיחות הנוסעים מגיע לאוזניו כמתוך קונכיה, והטלטול הממושך הופך את מעיו. במושב לצדו ישן חייל ממושקף, צרוב שמש. בניסיון לחקותו עצם אלישע את עיניו, אבל שם, בחשכה הלבנה של עפעפינו, הילכו מולו כל אותן בנות מלך חסודות שסרבו לקבלו כשידוך והאחרונה שבהן, רֶבֶּקַה, נעצרה וניהלה אתו שיחה זהה לזו שהתקיימה ביניהם אז, בחדר הצהבהב והמחניק: מה יש לך שם? טבעת? אולי תוציא כבר את היד מהכיס, יש לך שש אצבעות או מה? והוא ענה, רציני כמו ילד, שאין לו שש אצבעות ושאין דבר כזה בכלל איש עם שש אצבעות. ואילו היא הקשתה – אז מה, בכל זאת טבעת, אה? טבעת? כן! הוא אמר. למה כן? מה פתאום אמר "כן"? מה, "לא" זאת תשובה פחות טובה? אבל הוא ענה כן. רֶבֶּקַה יצאה מהחדר בריצה ושבה עם אביה שברך בשעה טובה והוסיף שמעתי משהו על טבעת אירוסין, אפשר להציץ ברשותך, ולא נותר אלא להפגיש אותו עם האבן. אתה צוחק על הבת שלי! מהומה, טריקת דלת,  בושה, שמועות, והריב בין אביו לאמו שנע בין ויכוח תיאולוגי לרכילות משפחתית עם דגש על דודה רשל.

כשעצר האוטובוס בתחנה המרכזית, התעורר החייל ומצמץ בעיניו כשבוי ואלישע נפרד בהנהון, כי ידע שבקרב עם החום האלים שבחוץ מתמודד כל אחד לבדו – ואכן ברגע שבו הוקא החוצה שטפה אותו הזיעה כגל. הוא ניקה את זגוגיות משקפיו שהתכסו אדים והרכיב אותם שוב על אפו הקטן, הדומה למקור הינשוף. פיו היה דרך קבע פעור קמעה, כמו באמצע ה"אֶה" המפורסם של בני עמנו שתפקידו לחבר בין המלים. כל מראהו אמר "איני שייך". הוא לבש וסט חום בהיר על חולצת כפתורים לבנה מקופלת שרוולים. שולי מכנסיו המחויטים נתקעו בגרבו ונעליו החומות היו ישנות אך מצוחצחות. הפיגמנט הכחול שצובע לפעמים את עיניהם של יוצאי ספרד לא עבר אליו. כמו גם הר' המתגלגלת או הח' הגרונית והוא ניחן בדיבור ממולמל ורצוף כחכוחים שהרגיז גם את הרוצים בטובתו שכן בנוסף לכך היה קולו היה גבוה מן הרגיל והיה קשה להבין מה הוא אומר. גוון עורו היה נחושתי ויציבתו רפויה מדי לגבר בן שלושים וחמש, כמו היה גופו שרוי בעיצומה של מחלת פרקים.

בקושי רב עלה בידו להשיב ולדחוק אל תת-המודע וידוי ששמע לא מזמן מבעד לחבלי שינה, ובו דודו נסים מאבד נרתיק משקפיים מוזהב באחד ממכוני המין הנמצאים בקרבת מקום. כדי לא לחשוב על האפשרות הפשוטה והמבחילה הזו, שנמצאת בהישג יד, מיהר ונכנס אל המונית הראשונה שנקרתה בדרכו, ידו טמונה עמוק בכיסו, שומרת מכל משמר על האבן שייחל בסתר לבו לאבדה. הוא התיישב במושב האחורי, נשף כאומר סוף סוף, זה גיהנום שם בחוץ. הנהג המתין בהבנה, מרשה לנוסעו להתמסר לאוויר הקר והיבש שפלט המזגן. לים, אמר אלישע בפשטות. לחוף הדתיים? שאל הנהג. לים, אמר לאחר שהות אלישע וקולו קודר.

מה יש לו לבן אדם להיות קודר בגיל שלושים וחמש, ישאל מי שאינו קודר ואולי אף יוסיף שקדרות הולמת את גילאי העשרה או את סוף החיים או, למשל, את מי שהתאלמן, לא עלינו. על כך אשיב כי קודר אפשר להיות תמיד, ועל אחת כמה וכמה אם אתה אלישע חסאן, רווק, דחוי שדווקא לו החליטה דודה רשל להעניק את האבן.

הכל אבן, זו היתה מסקנתו של אלישע כשצפה מהחלון בדרך לים. לבני הבניינים, מרצפות המדרכות, מרחב חיי הוא אבן, מהכותל המערבי ועד לסלעי שובר הגלים, וגם מחוץ לחיי, אבנים בכל מקום, הבזלת של הלבה הקרה ואבני הגיר הלבנות, אבני החן היקרות, אבני הפינה, אבני הסקילה והעבר הוא אבן, האש של צור וחלמיש, אבני חושן המשפט ומשה היכה בסלע ויצאו ממנו מים, והעתיד הוא מצבה מאבן שיש שעליה חקוקות שנות חיינו ועל גביה מניחים קרובינו אבן לאות זיכרון. וידה של מי על העליונה באמת, של האבן או של האנושות?

למה הן דוחות אותו, הן יש גיבנים ממנו, כמאמר הפתגם, ונוסף על כך הוא מציע יחוס וכסף. כ-ס-ף! תשע נשים סרבו לו… בנסיבות שונות, בהבדלי שנים, כאילו נדברו ביניהן. זאת האבן, זו חייבת להיות האבן, על אף המיתוס, אולי יש משהו במגע שלו, אולי אפילו בריח שלו שמייצר אצלה תגובה נגדית לזו הצפויה.

אבל הנה המונית עוצרת ליד החוף, הוא משלם את הסכום המופרך בלי לחשוב ויורד אל החול המלהיט במהרה את סוליותיו. הכיוון – שובר הגלים, שם אמור להתרחש העימות האינטימי בין הגיאולוגיה לגניאלוגיה.

2

היכן נולדה האבן? מוצאה הראשוני, כמובן, לוט בערפל, ככל האבנים הינה ודאי שבר של סלע יסוד, מאלה אשר נוצרו כשכדור הארץ התקרר, ואולם אל המשפחה הגיעה בטעות, בשנת 1128.

בעיר סרגוסה היה חלון ומאחוריו חיו פלורה, כלה צעירה, ובעלה, דונש בן אלעזר, סוחר עצים. לעומת הריבים הקולניים בין קיסר ספרד, אלפונסו הראשון, וזוגתו, אורקה מלכת קסטיליה, ששילחו זה בזה צבאות, עד שהציתו מלחמת אזרחים, פלורה ודונש לא הרימו את קולם. הם אכלו, ישנו, רחצו – בשקט. וגם בעת תשמיש מיטה – דממה. בבולי העץ נגע דונש ביתר חיבה מאשר ברעיתו. והיא תיעבה את הריח החמוץ שהדיף גופו.

ובכן, באחד מאותם ערבים אילמים בחייהם, כשישבו ולעסו מסאפאן ביתי שאיבד מטריותו, התעופפה אל חלון ביתם האבן. באותם ימים, היו רוחבה ואורכה כאלה של כף יד, ואולם כשנחבטה בשולחן הורעש כל עולמם. בסרגוסה של אז, זרקו אבנים מתוך אהבה, ודונש שידע זאת זינק אל החלון והספיק לתפוס במבטו את זנב דמותו של צעיר שנעלם מעבר לפינה. דונש ציווה בלחש על פלורה לבלוע את האבן כשם שעליו לבלוע את כבודו. כשהתנגדה אחז בגרונה ותחב בכוח את האבן לפיה, עד שהתבקעו שפתיה האדומות והעבות ונשברה השן החותכת בפיה.

בלילה עזבה פלורה בחזרה אל בית הוריה. למשמע הדלת הנטרקת התהפך דונש על צדו ועל אף שהיה ער, לא פקח את עיניו. הכל גינו אותה, צפו לה מוות בגפה, כלה שסרחה, דחויה לעד, בתולה זקנה, אבל הם לא צפו את הרוקח מקורדובה, אמציה חסאן, שאומרים עליו שהיה צאצא של יקותיאל, פטרון המשורר איבן גבירול.

ביומו הראשון בסרגוסה הוזעק חסאן לטפל בצעיר יהודי שאכל לחם שיפון הנגוע בפטריית ארגוט. בהזיות הקדחת היכה הצעיר על חטא וסיפר כיצד התכוון להשליך אבן על חלון אהובתו, רוזה בנבנישתי, ותחת זאת פגע בחלון שכנתה, פלורה בן אלעזר. חפותה שהוכתמה מייסרת את מצפונו, אבל גובר על כך הפחד מחרון אפו של אדון בנבנישתי. משעלה החולה על דרך ההחלמה, יצא הרוקח אל בית הכלה שסרחה על לא עוול בכפה.

ההיתה זו השן השבורה שלה או גאוותה הנוצצת כחרב שכבשו את לבו של אמציה חסאן?

הרוקח המאוהב ויתר על הנסיון לגשר בין פלורה לבעלה ולקח אותה אתו לקורדובה. בערוב ימיה, מקומטת וטובת עיניים, מסרה פלורה לבנה ביד רועדת את האבן שזיכתה אותה בהכרות עם איש חסדה, אהוב לבה, מושיעה, אביו, אמציה חסאן. הבן נשבע לשמור עליה מכל משמר ולצוות כי תועבר מדור לדור.

מנת חלקה של האבן היתה מסכת תלאות, כי גורלה היה כעת יהודי. ב-1492 גורשה האבן על פי גזרה מארץ מולדתה ועלתה לאדמת ישראל.

בראשית המאה ה-16 החזיק באבן, שכעת יוחסו לה סגולות, נינו הנהנתן של אמציה חסאן, שחי בישוב הקדום ציפורי על פי הפתגם הספרדי: מוארה פאטו – מוארה ארטו, למות שמן אבל שבע. הוא כמעט ונפטר מהאבן עבור חופן מטבעות, אך הבין כי יוכל לגבות משכניו תרנגולת או בד נחמד תמורת שימוש חד פעמי וכך היא נותרה במשפחה.

בדור הבא התגלגלה האבן לצפת עם צדיק תמהוני בשם יעקב חסאן, שאומרים עליו שעלה לרגל אל יוסף קארו, מחבר שולחן ערוך, אך במהרה הצטרף לאחת מחבורות תלמידי האר"י. ואולם, כה משונות היו הליכותיו וכה פטפטנית היתה תשוקתו לחזיונות עד שהוכרז כמשיח שקר והוקע עם ה"קמיע" שלו. יש אומרים שביום הלווית האר"י, ה' בחודש אב, 1572, פגש יעקב חסאן אישה צפתית שנישקה את רגליו ולקחה אותו לבעל, ללא רב, בברכת האבן בלבד כי האמינה שהוא הגואל. הוא מת כמשיח אמת של אישה אחת.

האבן עברה מעיר לעיר, מיד ליד, כמטבע, לעתים הוצגה לראווה ולעתים הוצפנה במסתור. שכבותיה נשרו והיא הלכה וקטנה. היו תקופות שבהן זכו מחזיקיה לכינוי הגנאי עובדי כוכבים ומזלות, אך גם המגנים ביקשו ללטפה לרגע. אם לא תעזור – לא תזיק, אמרו. נשים הצמידו אל האבן את שפתותיהן, בעלים שאיבדו את אונם שפשפו בה את זרת ימין. היא הונחה על בטני ההרות, בעריסות תינוקות ולמראשות החולים. האבן שובצה בשרשרת זהב ושבעים שנה לאחר מכן הוצאה והשרשרת הותכה.

אה, כן.. והיה המקרה ההוא.

בכור חסאן, בנו של שופט טברייני ידוע במאה-19, אסף אבנים ושברי אבנים לשם בניית מגדל. מדובר היה במגדל הראשון והאחרון שיבנה בחייו, מגדל קטן, כאמה גודלו, שיעמוד במרכז העולם בזעיר אנפין שהלך ונברא בחדרו, הכולל בתים זעירים מגולפים בעץ, כרי מרעה עשויים עלים יבשים וגשר מענף של עץ זית אשר גבוה דיו על מנת שתעבור תחתו סירת נייר שהשיט בכור בידיו הגדולות והשעירות. למה גדולות ושעירות? כי גילו של בכור היה רחוק מזה של ילד. והנה היתה חסרה לו למגדל יציבות, וכך השתרבבה אבן הקמיע אל תוך המשחק. כשגילתה זאת אמו, אשת השופט, היא פצחה בזעקות והכתה אותו בפרצופו בשתי ידיה. היא פירקה את העולם הקטן שבחדרו וידיה תרו אחר האבן, בבהילות, בטרם ישוב אב המשפחה הביתה. לבסוף מצאה שתי אבנים דומות עד מאוד ובתום התלבטות קצרה בחרה אחת מהן והניחה אותה במקום הכבוד הקבוע, על גבי הבד האדום והמשובח שריפד את קערת החימר. השופט שחשף נוכלים, כלא פושעים וסיכל תרמיות לרוב, מעולם לא חשף את המקרה. הבן אגב, חדל לעסוק בהבלים, ובמהלך יבוש ביצה הכיר את אשתו.

את המאה העשרים בילתה האבן מוקפת אבנים ירושלמיות – ברובע היהודי. ברובע זה ומחוצה לו נפוצו באותה מאה מיני קמיעות, חמסות, צמידים וקלפים שניחנו, לכאורה, בסגולות נגד עין הרע, לפרנסה, לפוריות, לחן ולחסד ואפילו לשמירה והצלה של לוחמי ישראל. בעניין מעמדם הגובר של הקמיעות אוכל להפנות את הקורא המשועמם לסעיף 122 בחוק הבחירות לכנסת הנוגע לאיסור בהענקת קמיעות למצביעים פוטנציאליים על מנת לזכות בקולם. עד כדי כך כמהו האזרחים למזל.

עם בואה של המאה העשרים ואחת ניצחו הקמיעות המודרנים, הטכנולוגים והוירטואלים את אלה אשר נוצרו בתבנית קדומה ובכללם זו של משפחת חסאן. בא דור שלא ידע את האבן. לא ידע ולא מצא פנאי לדעת, כי כמו כל דבר קדוש במאה העשרים ואחת שאין עליו סמל מותג היתה האבן שווה כקליפת השום.

אבל לא עבור דודה רשל.

דודה רשל היא אישה מן העולם הישן, עם שרשראות זהב ועגילי טבעת גדולים. דודה רשל טוענת שחסאן בא מחזן והיא מדגימה זאת על ידי שירת כל נדרי בנוסח הספרדי-ירושלמי בקול הבאס העמוק שבו נתברכה. היא מאמינה שהחסאנים הם צאצאים של יקותיאל חסאן, הפטרון של אבן גבירול. שני בעלים היו לה ואף לא ילד אחד.

המדינה הזאת איבדה עצמה לדעת, היא צועקת. אנחנו כאן שבע מאות שנה ותמיד חיינו ביחד עם ערבים, נוצרים, תורכים, בריטים… ומה, לא הסתדרנו? הסתדרנו יופי. אבא של סבא שלי היה שופט ידוע ששלט בתשע שפות ובחיים לא נלחם עם אף אחד. כל המלחמות בגלל מלים זרות. יש לנו מסורת מפוארת אבל זה לא מעניין את הנכדים. אם למישהו יש שורשים פה בארץ הזאת זה לנו – כשיגרשו את כל מי שלא שייך לכאן, לא יישאר כאן אף אחד חוץ מהמשפחה שלנו.

היא זוכרת את שמות כל האבות וכל הנכדים, יש לה עין אחת גדולה מהשניה וחיוך קצת מפחיד, היא מתגרדת תכופות בבית שחיה ומכינה בעצמה טיפות אוזניים משמן זית. כשהיא מתעטשת היא צועקת "לבריאות!" ומשיבה לעצמה "תודה".

זמן מה צפתה מן הצד באלישע הרווק המושבע הנחבא אל הכלים, שבנקל ניתן לראות כי הוא מתכווץ מזיקפה סוררת גם למראה דודה משופמת שהגיעה מצפת להתארח. היה ברור כי הוא זקוק לאבן יותר מכולם. והיא העמיסה על כתפיו הרפויות את סיפור האבן והשושלת, והשביעה אותו שיקח אותה לארוסותיו לעתיד, שישפשף את זרת ימין, שינשק, שיאמין. והבטיחה שהאבן תגיד לו כאשר תגיע האחת – ממש תדבר בקול!

ועכשיו האבן הגיעה אתו לראשונה לחוף הים בתל-אביב.

3

אולי דבר ממה שאמרה הדודה אינו אמת, הרהר אלישע, שהרי לא פגש את האחת וגם עם זאת שאינה האחת – לא עלה בידו להתחתן. אולי היה זה בכלל משל עם מוסר השכל שלא הבין? למראית עין מדובר באבן רגילה לגמרי, אבל לחרוץ בה או לפורר אותה כדי לבדוק, הוא לא אזר אומץ. יתרה מזאת, הוא לא העז לפגוש מיועדת בלי שהאבן בכיסו. קמיע זה משחק אבוד, אם נכשלת – זו אשמתך, אם הצלחת – זה בזכותו.

נשים מבוגרות ונערות טיילו על החול החם כמו ברחוב הראשי בסדום, מנופפות בכל טוב, מלקקות מלח משפתיהן, שיערן דבוק לעורפן, עיניהן נוצצות, עורן לבן, חום, זהוב, אדום. מרחוק הבחין אלישע באישה עירומה לגמרי, אך כשהתקרב גילה דמות אישה שפיסל בחול אמן אלמוני, והגלים באו וליחכו את כפות רגליה.

אלישע מעולם לא רחץ בים התיכון. זה מוזר כי הוא אהב מים, אפילו שידע לשחות רק "שחית כלב". הוא נהנה לצלול ולאבד את שיווי המשקל והזדמן לו לעשות זאת בבריכות טבעיות, במעיינות ובאגמים, או סתם להשתכשך בערוצי נחלים או בנקיקי מי גשמים בטיולים שערך עם אחיו, משה המכונה מוישל'ה. אבל מאז שהאח התחתן פסקו הטיולים. קרבתו למים נעמה לו אבל הים התיכון נראה מלוח ואינסופי מדי מכדי לרצות ולהיכנס למימיו. שובר הגלים דמה בעיניו ללשון מתגרה שחרץ החוף לים.

אלישע חשב שהיה נחמד אם רבקה או כל אחת אחרת היתה מסכימה להתחתן אתו ואז היו יוצאים יחד, עם הילדים שיהיו להם, בעזרת השם, לשחות במעיין ההוא, מה שמו? שנמצא בתוך מערה קרירה וחשוכה, שהשתקפות המים והאור מרצדים על תקרתה. האבן תהפוך למן אנקדוטה בחייהם, לא קמיע, לא כוחות-על, אלא פרט רומנטי הקשור לסיפור היכרותם. הוא יבשל עבורה, שהרי בילה רבות בצמוד לסינר אמו במטבח: סופריטו, קציצות פראסה, בואיקוס, מסאפאן וריבת תפוחים ואגוזים.

אבל הן לא רוצות. הן לא רוצות אותו. והאבן לא מסייעת. והאופן שבו הן מסרבות, התירוצים האיומים שנתקעים בראש ימים על ימים: לאה מבקשת לחשוב קצת, שַׂרִיקַה מחפשת מלומד, מרי רוצה אשכנזי, היא מתחרטת, היא חולה, היא גוססת, היא נבהלה, היא נוסעת לחו"ל, היא עוד קטנה, היא זקנה בשבילו… והעצות: קום כשהיא נכנסת, ספר לה על היחוס, אל תתבייש להבהיר לה שיש לנו כסף, תיגע בה כאילו במקרה, קרוץ לה בעין שמאל, אל תזיע, דקלם לה פסוקים, אל תצפה לתגובה, כל כבודה בת מלך פנימה…

הוא עלה אל שובר הגלים, עשה כמה צעדים ואז הביט לאחור, אל המלונות והבתים ההולכים ונבנים לאורך קו החוף. כל עיר כנראה יפה ומפתה יותר כשמביטים בה מתוך הים, חשב. הסלעים בשוליים היו לחים, חלקם מכוסי ירוקת. המבקש ללכת על שובר גלים נאלץ לשלוט היטב ברגליו, ולחשב את צעדיו מראש, שמא יחליק, שמא תתקע רגלו בין האבנים ויעקץ על ידי סרטן ששמו שישן דו-שן.

מי הביא לכאן את האבנים הללו? מי החליט להיאבק בים, לכוון את תנועת הגלים, להתערב בזרימת החול? מתי קרתה הפלישה? באילו כוחות? הוא צעד לאט, בצדי השובר, כמו ילד שצועד על שולי המדרכה. פה ושם התגוללו פחית קולה שהצהיבה, רסיסי בקבוק בירה, בדלי סיגריות, שיירי דגים, שטח צרוב מפחמים וחכה שבורה.

בקצה השובר יהיה עליו להוציא את האבן ולבצע את הדבר שלשמו עשה את כל הדרך מירושלים. ואולם, קושי נוסף הופיע בדמות חתן, כלה וצלם. אלישע סקר אותם ממרחק ופיו פעור ב"אֶה". החתן נתבקש לרדת על ברכיו וכך עשה בעוד שמלת ארוסתו מתנופפת ברוח ומצליפה בפניו. ברגע הצילום הם חייכו במלוא העוצמה, אך ארשת עייפה כיסתה את פניהם כל יתר הזמן. כשחלפו על פניו בדרכם לחוף, לא ברך אותם אלישע ב"מזל טוב", אף שנראה כי ציפו לכך.

 זהו, קצה שובר הגלים. רסיסים רטובים ניתזו על מכנסיו המחויטים, על הוֶסט החום ואפילו פגעו במשקפיים, שהחליקו מרוב זיעה על אפו הקטן. הוא שלף מהכיס את האבן. כל העולם היה מאחוריו.

לא היה לו מושג איזו ארץ נמצאת בקצה האופק. זה גם לא היה חשוב. אולי אין כלום. אופק ריק. קצה הים וקצה העולם. תהום רטובה שבה מכבה השם את השמש מדי ערב.

הוא הוציא את האבן מכיסו, משקלה היה קל בידו. שלום לך, אפורה ומחוספסת, לא, אנחנו לא בירושלים, כן, אנחנו בחוף הים.

הוא שוב הביט לאחור, כאילו בדק שתל האבנים המכונה תל-אביב לא נעלם פתאום והותיר אותו לבד עם האבן, כאילו בדק ששובר הגלים עדיין מתחבר לחוף ולא שט בטעות אל תוך הים, אל האופק הריק. העיר היתה שם, מטושטשת מבעד להבל החום. אבל מה זה שם? נער שובב שדמותו היתה גם היא מטושטשת ממרחק הקפיץ אבנים על גבי המים. הן דילגו על הגלים כחמש או שש פעמים בטרם בלע אותן הים. העולם מלא סימנים כה ברורים עד שנדמה כי למעשה אין כל חופש בחירה.

כשהשיב אלישע את מבטו אל ידו, שם לב שהאבן לא שם. אבל מתי שמט אותה? כמה זמן הסתכל על הילד? הוא העיף מבט לאחור – הילד לא היה שם. שטן!

מהר, על הברכיים אלישע, חפש על ארבע את האבן, בלוש בעיניים הקטנות שלך, חטט בין הסלעים הענקיים והצל את מזלך – לא התחתנת עדיין, אז מה? תבכה, תמרוט את השיער? ככה תגיע להוֹסְפִּיטַל דֶה לוֹקוֹס. חכה בסבלנות, הלילה עוד צעיר, כמו שאומרים, רק מצא את האבן כבר.

אבל הנה היא: בכיס מכנסיו. אלישע פרץ בצחוק מוגזם, צחוק לחוץ שהיה נשמע מעושה ומבעית לו היה מי שישמע אותו. הוא סקר את מכנסיו שהתלכלכו באבק, זיעה הכתימה את חולצתו, מרפקו נשרט, כעת יצטרך להמציא להוריו שקר כלשהו שיסביר את מראהו. השמש קפחה. לשכב קצת, הוא חשב, צריך לשכב קצת ולעצום עיניים ואז להתמודד שוב עם האבן.

האם זה באמת חשוב למישהו בעולם אם אתחתן או לא? בחתונה של אחותו, הצעירה ממנו בחמש עשרה שנה, כולם ברכו אותו: בקרוב אצלך, בעזרת השם. והידיעה שכולם רואים בו חולה, בעל מום. ואחיו שאמר: הוא רווק מבחירה, אבא קנה לו דירה בטלביה, ליד משכן הנשיא. אבא יכול לקנות הכל. ובאמת, דירת שלושה החדרים של אלישע היתה עשויה אבן ירושלמית נהדרת, עם תקרות גבוהות וחלונות צרים, פרקט עץ ותחושה שהעצים הירוקים מבעד לחלונות רחוצים תמיד. הדוד מניצה אמר לאשתו בצרפתית: אבל כלה עוד לא הצליחו לקנות לו…

כולן סירבו לו, זה מה שאנשים חושבים אבל הם טועים. היו שלוש שהוא עצמו סירב להן. סיפור משפיל שהשתיקה יפה לו. שלוש עלמות הובאו ברכב אחד, בסתר החשיכה. הסבירו לו שזו מצווה גדולה. ולאחר שעזבו בחזרה לבית היתומות, החטיף לו אביו סטירה מצלצלת. אבל היתה זו דווקא אמו שפרצה בבכי.

"דָאמֶה אומְפּוֹקוֹ ד´מַזַל אִי אֶצַ´אמֵה אַלַ-מַאר."

השמיים היו נקיים מעננים או ציפורים.

"דָאמֶה אומְפּוֹקוֹ ד´מַזַל אִי אֶצַ´אמֵה אַלַ-מַאר."

אלישע מתח את ראשו באפס כוחות לאחור כדי לבדוק מאין הקול.

"קוֹמוֹ-טֶה-יָאמַאס?"

מי מדבר? הוא לא ראה איש.

"הי, בּוֹבוֹ!"

אלישע קרב את האבן שבידו אל פניו.

"אַ בראבו!"

הוא שמט את האבן בבהלה וזינק על רגליו.

על אף שלא נפער בה שום פה ולא חל כל שינוי בצורתה, היה ברור כי הקול בוקע ממנה. האבן דיברה ודיברה, ממש כפי שניבאה דודה רשל, אלא שהדודה כנראה שכחה לציין שהיא תמסור את דבריה בלדינו.

אלישע התמלא יראה ומלמל שמע ישראל… המלים היחידות שידע בלדינו היו קשורות לרגעים משפחתיים: סופריטו, בואנוס נוצ'ה, היידה דמיקולו… ולא יכול להיות להן מקום ברגע התגלות כזה. נראה היה כאילו בערה האבן באור המסנוור. בת קולה הילכה עליו אימים והורידה אותו על ברכיו, מפרפר כולו.

דודה רשל אמרה שהאבן תשמיע קול רק כשתגיע האחת, אבל יתכן שחשדה בטוהר כוונותיו של אלישע ועל כן הקדימה להתגלות. כמה נחפז להתעסק עם כוחות גדולים ממנו, עם מסורת עתיקת יומין.

האבן המשיכה לדבר בשצף קצף, ביקשה שיתן לה, כמאמר הפתגם, טיפת מזל וישליך אותה לים. היא דיברה על הדור הפוחת והולך, על העולם ההולך ומתחמם, על העברית שמעולם לא למדה כראוי, שכן כל דור ממציא עברית אחרת לגמרי ועדיין לא מגיע לעושר ולניגון של הספניולית, היא ביכתה את שכבותיה שנשרו והתלוננה על בני משפחת חסאן שאמנם היו נאמנים ככל יכולתם ומסורים על פי הבנתם ודבקו בה ככל שהתיר להם לבם ההפכפך. אבל הם לא הבינו אותה ולא ירדו לסוף כוונותיה ולא עמדו על משימתה בעולם. האבן לא סייעה לאיש להתחתן, להיפך. לאורך כל ההיסטוריה השכילה האבן להפריד בין אנשים. היא הצילה את פלורה כשהפרידה בינה לדונש, אך הפגישה עם הרוקח קרתה ללא התערבותה. היא הרחיקה את יעקב חסאן מהתלמידים שרצו להזיק לו (שכן משיח שקר דינו מוות) בלא שחזתה את בואה של האישה הצפתית, היא הביאה חורבן על עולמו הקטן של בכור חסאן בלי לדעת שסללה בזאת את דרכו אל העולם הגדול – פרידות גורליות, התרחקות שמביאה עמה חוזק ומיתות שמולידות חיים. כל יתר הסגולות שיחסו לה – הבלים. אבל אשרי המאמין, אנשים נוהגים להעצים את האחר בציפיה כי יעצים אותם, וזועמים כשהאחר מועצם בעוד הם נותרים כשהיו.

"אנא, נסי להבין גם אותי…" התחנן אלישע.

"דָאמֶה אומְפּוֹקוֹ ד´מַזַל אִי אֶצַ´אמֵה אַלַ-מַאר, דמיקולו!"

דמיקולו? האבן מקללת כמו אבא. חשב אלישע. אבל גם אם זאת רק מכת שמש, אני מוכרח לדעת, למה אין לי כלה? את כל הדורות לפניי חיתנה האבן ואותי לא – למה? מכוער כמוני לא היה? זה בגלל שיש לי קול גבוה כמו של בת? מה? מה אין לי שיש לאחרים?"

"היידה, אל מאר!"

היידה זה קדימה, גם את זה הוא גם ידע. קדימה לאן? מה עליו לעשות. הוא שאל אותה בעברית, אחר כך גמגם משהו בלדינו רצוצה, לשווא המתין למוצא פיה. האבן שתקה.

עכשיו הוא חשב על ה' שמעולם לא עונה, על אף שאלישע מדבר ושואל ומתייעץ. ולא נותן אותות וסימנים. וגם האבן, כמוהו, הופיעה, אמרה דברים לא ברורים ונעלמה. עכשיו היא שותקת. כמו אבא שלו, כמו אמא שלו, כשהוא נכנס אליהם לארוחת שבת. ומסביב לשולחן יושבים כל האחים וכלותיהם ובניהם ובנותיהם משחקים על השטיח ועוזרים עם הסכו"ם והמפיות.

אלישע התמלא אומץ מהסוג שיכול למלא רק את נפשו של פחדן אמיתי.

הוא ניער את האבן, נענע, הלם בה באגרופו. היא שתקה כשם ששתקו כל האבנים בחייו מאז ומתמיד. הוא ביקש להביט בה מקרוב, ללא סיוע אופטי. אבן. לא צריך להתרגש. צריך להשליך אותה למים, כמו שתכנן. בלי לחשוש לביזוי כבודם של הדורות הקודמים או לביטול הצלחתם של הדורות הבאים. צריך להטיל אותה למים, שתיבלע, שיסתיים העניין הזה, שתשכב שם לעד, או שתיסחף, שימצא אותה אלישע אחר בארץ אחרת, אם יש שם ארץ אחרת מעבר לאופק הריק. כן, הנה, זהו.

מודעות פרסומת