:

נקודא זינגר: מטמון

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:46

מסורת צ'כית עתיקת יומין מספרת כי בימי המלך לַדִיסְלָב השני גר בפראהה הזהובה, בסמוך לשער אבק השריפה, האורג המלכותי קוֹקוֹט עם אשתו וילדיו. ימים תמימים עמל קוקוט בעבודה ונאנח ללא הפסק, ואילו בלילות נדד בביתו ונקש בקירותיו וברצפותיו. עובדה היא שסבו של קוקוט הוריש לנכדו כד מלא בזהב, אשר חסכו בזיעה ואגרו בדם דורות רבים של המשפחה. הסב הטמין אותו במקום כלשהו בבית והשיב את נשמתו לבוראו, ואת סודו מסר לבנו היחיד. אלא שבטרם הגיעה קוקוט הנכד לבגרותו משכו בני בלייעל את אביו לסְטְרֶלֶאצְקִי אוֹסְטְרוֹב וניסו בעינויים להוציא ממנו את אותו הסוד. המסכן מת, אך את סודו לא גילה ולקחו אתו לקבר. וככל שהיורש החוקי, אשר מזמן כבר הגיע לבגרותו, חיפש אחרי ירושתו, לא עלה הדבר בידו.

לילה סגרירי אחד בחורף האכזרי של שנת 1505 להולדתו של ישו הנוצרי דפק בדלתו של האורג המלכותי קשיש יחף ובלוי, בעל זקן ארוך ופרוע, שקרא לעצמו יוֹזף. יוֹזף הקשיש לא גילה לקוקוט מהיכן הוא בא, אלא ביקש רק לעבור אצלו את הלילה. האורג ריחם על המסכן והשכיב אותו בחדר מלאכתו לאחר שכיבד אותו בבירה ובגבינה. האורח השקיף על סביבותיו, כמו השתדל להיזכר בדבר-מה אשר ראה מכבר. עם עלות השחר קרא האורח מכיר התודה למארחו, הורה לו לקחת מכוש ולצאת אחריו לחצר הבית, מדד מספר צעדים מסוים מהכותל החיצוני, וביקש לחפור שם את הקרקע. רק היכה קוקוט את האדמה שלוש פעמים וכבר התגלה במקום ההוא רובד של לבנים ואחריו נפתח חלל ריק. האם יש צורך להבהיר ולהוסיף שבאותו מקום בדיוק היה חבוי הכד המלא בזהב? יוֹזף סיפר למארחו כי שנים רבות לפני כן בלילה סגרירי שכזה, הגיע לפראהה ובאותו בית עצמו נתן לו הגרדי טוב הלב מחסה. בבוקר עזר לאיש לטמון את הכד הזה, שהיה מיועד לנכדו. אין לתאר כמה שמח קוקוט. הוא רץ לאשתו ולילדיו עם הכד, וכאשר חזרו לעצמם מרוב השמחה, מספרת האגדה, ראו לתדהמתם כי יוֹזף הקשיש נעלם. שום איש לא ראה אותו יותר בפראהה הזהובה, מכיוון שהוא, לאחר שדחה את ישו בעל הייסורים, אשר נשא את צלבו לגולגולתא, נידון לשוט בארץ בדלות, לחכות ליום הדין ולכפר על עוונו הנורא בגילוי מטמונים לאביונים.

וכמה צדיקים נמנו בעולם, כאלה שאף פעם בחייהם לא מנעו מאדם עזרה? או שמשהו השתנה בסדר העולמי רק בזכות זה שהאדם אשר קיבל יריקה בפרצוף, שלט בכוחות מיוחדים, כלומר יכול היה, למרות הכנעתו המלאכית, להחזיר למעליבו בגדול, לתת בו עין הרע בכוונה, לקלל אותו ביעילות? השתנה משהו? התיש פצח בשירה והשיים התפרצו בשריקות? אמנם אין זה מעניינינו לדון בקושיות הסדר העולמי. אחרת אפשר להגיע לפרדוקסים כאלה שהקורא ייבהל מהפקרותו המוסרית והאינטלקטואלית של המחבר ובכלל יפסיק לקרוא. וזה מאוד יעציב את המחבר, שהרי לא התכוון להגות לא באלוהי ולא בקיסרי. הוא סתם הזכיר לקורא, כי היה, אומרים, מעשה שכזה, כמעט על-טבעי, בפראהה הזהובה, בימי לדיסלב השני.

לקורא, שבודאי בעצמו שרוי בספק לגבי צדקתו של סדר עולמנו, ללא שום קשר לסיפור המעשה הזה ולמספרו, הרבה יותר חשוב והרבה יותר מעניין לדעת כי כעבור ארבע מאות וארבעים שנה, בליל חורף סגרירי, ללא שלג, אבל עם סופת רעמים, קבוצה של אימיגרנטים לא-חוקיים ירדה מאנייה לחופו של מחוז נידח, נשכח מזכרון האלוהים ושנוי במחלוקת, שבאותו זמן נמשל על-ידי הנציב העליון של הוד מעלתו, המלך של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית, על-פי מנדט של חבר הלאומים. עם אותה קבוצה נמנתה אישה צעירה שסבלה מאובדן זכרון חלקי.

עכשיו ידובר בה ולא בקיבוצניקים שכיסו בגופם את התיל הדוקרני, אשר הבריטים המתחשבים מתחו מעל החוף, כדי שלאימיגרנטים המנוונים והלא-ספורטיבים לא יהיה קל מדי לזחול על פני האדמה, ממנה יביטו מעתה על הלבנה ועל הכוכבים. לכן המחבר לא יספר כלום אודות אותם קיבוצניקים שקראו לאימיגרנטים המיוגעים 'עולים' ו'מעפילים', למרות שיכול היה, בהחלט, לספר עליהם משהו שווה אזכור. אבל, אם לספר על כל דבר שקורה בחיים האלה, הרי לא יספיקו החיים ההם. חשבון פשוט: מצד אחד – החיים, ומהצד השני – כל מה שנתחיל לספר עליהם. אתם רואים? החיים כבר תפסו את כל החיים, ואם להוסיף עליהם עוד סיפור אשר מתרחש באותו זמן, החיים ויחד אתם גם הסיפור ינתקו בטרם עת, לפני שיגיעו לתכלית, ללא שלמות כלשהי. לכן המחבר לא יספר לא אודות הקיבוצניקים ולא אודות כל ל"ו המעפילים מאותה אנייה. הוא פשוט יתעלם מהם, בדיוק כשם שהתעלם מאינספור פרטים בניסוחה של האגדה הצ'כית עתיקת היומין, המעשה באורג קוקוט וביהודי הנודד יוֹזף. נלמד דבר-מה, אבל ממש מעט, למען האמת, אודות האישה הצעירה הזאת בלבד, אם כי סיפור חייהם של כל אחד ואחת מהאחרים מרתק לא פחות מסיפור חייה, וגם המספר שלושים ושש מעורר בנו סמיכות מושגים מעורפלת.

לאישה שסבלה מאובדן זכרון חלקי לא היו מסמכים כלשהם פרט למכתב המלצה מדוקטור מְלינֶק, שאומנם לא כלל שום המלצה. באותו מכתב מסר דוקטור מְלינֶק דרישת שלום לבבית לידידו הותיק עוד מימי וינה, פרופסור בודנהיימר, והביא לידיעתו כי הוא עצמו נשאר בחיים. האישה לא זכרה לא את שמה, לא את משפחתה ולא אנשים אחרים שסובבו אותה בעבר. ויחד עם זאת היא זכרה את רחוב ירוזַלֶמְסְקָה בפראהה, והיתה בטוחה שזאת באמת היתה פראהה ולא עיר אחרת כלשהי, שהרחוב השטוף באור קיץ זהוב הוא באמת רחוב ירוזַלֶמְסְקָה, המוביל לגן, ומעבר לאותו גן נמצא בית נתיבות. עוד זכרה את שער אבק השריפה, את שמו הפריך: 'פְּראשְנאבְּראנָה', את מגדלו המצועצע, שמשום-מה ראתה אותו בעיני רוחה מעלה קוטר עשן מתקתק. היא לא זכרה היכן היתה עד שהגרמנים עזבו את צ'כיה. כנראה שעברה את המלחמה במחבוא, כי הרי לא היה מספר של מחנה ריכוז על זרועה הכחושה. ועוד טיקטק בראשה זיכרון טרדני על שייכות לחוג כלשהו, כאילו מישהו שאין להכיר אותו, אבל אפשר לדַמותו, נאמר, לדוד שני, אומר 'אנחנו' ו'אנשים כמונו', וכוונתו לו עצמו ולאנשים נוספים, שלגביה הם אלמוניים לחלוטין, וחובט במקטורנו ומנער אותו מעל הקמין הדועך, ובאותו רגע הוא נמצא במהלך זעיר מהיכרותה, במרחק לא של יד מושטת, אלא של דף נייר משי דקיק. את הדף ההוא זכרה היטב. הוא כיסה איור בספר, ועם זאת גם הספר עצמו וגם האיור נמצאו באותו רובד של הזיכרון שבו ניצב גם הדוד השני שאין להכירו – במרחק של אלפי קילומטרים מדף נייר המשי, אשר נמשך בכוח סטטי אל עמוד הספר בו הופיע האיור, ונלחץ אליו עד מוות. בבית חולים באוֹסְטְרַבָה, שבו בילתה ימים מספר, צפו מדי פעם מלים צ'כיות וגרמניות, ולעתים משפטים שלמים, ממעמקי העבר על פני זיכרונה. אבל הם לא החזירו לה אף אחת מהשפות, אם כי היא היתה מסוגלת להבין את האנשים הסובבים אותה ולהגיב בהתאם בעזרת המעט שעמד לרשותה. הסבירו לה שהיא, על פי כל הסימנים, יהודיה. "כדאי לך לחפש את משלכם", אמר דוקטור מְלִינֶק, "יתכן שמישהו יזהה אותך בפראהה או בפלסטיין". היא היגיעה לפראהה ברגל והלכה לבית הכנסת ברחוב ירוזַלֶמְסְקָה בלי להכיר דבר.
שם פגשה את עוזי שהוביל צעירים למקום, אשר קרא לו, בנישוף, 'ארץ ישראל' – דרך נהר הדנובה עד קונסטנצה הרומנית, ומשם דרך הים. נמצא עבורה שם, 'רות', שהיא עצמה בחרה מתריסר הצעותיו של עוזי.

בקיבוץ דגניה אף אחד לא זיהה את רות. המהירות שבה רכשה את השפה החדשה, השלישית שלה, הפתיעה את המורים. אירמה זינגר, אשר כתבה לילדי הקיבוץ סיפורים בגרמנית, אמרה כי היא מקנאה במבטאה העברי של רות: 'טובבב מאודדד', אין מה להשוות ל'טוף מאוט' שלה. אבל המחבר החליט נחרצות לא להרבות בדיבורים על אודות מרים זינגר, למרות שהיא בודאי ראויה לתשומת לב לא פחות מהגיבורה שלו, ויש לו מה לספר עליה, החל בעובדה שהיו לה שני שמות שווים: אירמה ומרים, ובנוסף לכך, פרנץ קאפקא עצמו ציין לטובה את האגדה הראשונה שפירסמה עוד בפראג, וקארל פולצ'ק… לא, באמת, כשרון המספר הוא כשרון הכריתה של כל הדברים המיותרים!

לכן לא נזכיר יותר את דגניה, לא את דגניה א' ולא את דגניה ב', אלא נפנה ירושלימה, כי בוקר אחד רות עזבה את הקיבוץ ונסעה לעיר ציון. עכשיו כבר היתה לה מעין תעודה שניתנה לה בקיבוץ, וזו הגדירה אותה בשם רות ישראלי. אם פיסת הנייר ההיא לא היתה משכנעת את השלטונות הבריטיים, הרי שלפחות, עם מכתבו האמור של דוקטור מְלִינֶק, עשתה את גבירתה לממשית מעט יותר מקודמתה. בנוסף לכך, רות ישראלי ניזונה בינתיים מפירות הקיבוץ ושבה לאיתנה, נעשתה, לפי הגדרתה של אירמה, 'דומה לאיש חי'.

חבל שפרופסור בודנהיימר נסע בדיוק אז לעיר לוזאן, לקונגרס הבינלאומי של היסטוריוני המדע. רק בגלל העובדה הזאת נושר הזואולוג הדגול מסיפורנו, כאילו אין למחבר מה לספר אודותיו, והדבר לחלוטין אינו תואם את האמת, שכן כבר הולדתו צוינה במכתב ברכה להוריו מאת דוקטור הרצל עצמו. אבל אין לנו ברירה אלא להשאיר בצד, לא רק את תיאודור הרצל ומאקס יצחק בודנהיימר האב עם אשתו, שבודאי היתה אישה יוצאת דופן, אלא גם את הפרופסור, אשר נקרא, בדומה לאירמה מרים, בשני שמות, העולים בקושי רב בקנה אחד: פרידריך ושמעון. נעזוב אותו, למרות שדווקא מחקרו הוא שנתן תשובה הולמת לטענתם של מבקרי התנ"ך בדבר האנכרוניזם, לכאורה, של אזכור הגמלים בספר בראשית בתור חיות מבויתות. אחרי ככלות הכול, בהיענותו להזמנת הקונגרס ובנסיעתו הראשונה לאירופה לאחר המלחמה נטש את הסיפור הזה מרצונו החופשי ובעצמו בחר שלא לשחק בו תפקיד פעיל יותר.

רות בילתה את הלילה בבית ההארחה 'תפארת ציון וירושלים' בשכונת מחנה יהודה, מול השוק. הבניין ההוא, אשר לפני המלחמה היה גורד שחקים בן ארבע קומות בתוספת מגדל דו-קומתי, ובנוסף על כך עוד התפאר בכרונומטר השמש, מעשה ידיו של האמן שפירא, המשיך להיקרא 'בית עם שעון', אף-על-פי שהשעון נשרף יחד עם המגדל, ובזה הושיע את העולים הלנים בשתי הקומות התחתונות מההכרח לשקוע בשאלת הזמן. בבוקר, תוך כדי ארוחת הבוקר, כי ב'תפארת ציון וירושלים' היו מגישים ארוחת בוקר אמיתית, שכללה לחם שחור אמיתי ותה שחור אמיתי עם סוכר, סיפרה לרות שותפתה לחדר השינה, שנחרה במשך כל הלילה באופן יוצא מן הכלל, כי לפני עשר שנים הבניין היה דומה לרַדְנִיצָה הישנה בפראהה 'כמו שתי טיפות מים' – היא ראתה את התצלום מעל דלפק השומר ליד הכניסה. "רק תסתכלי, תסתכלי!" לפני שיצאה את הבית, התבוננה רות היטב בתצלום מלפני עשר שנים, אבל הוא לא עורר בה שום זיכרון.

צריך היה למצוא דרך להתערות בירושלים או לחזור לקיבוץ. רות החליטה ללכת לבית הקרנות, לסוכנות היהודית. השומר הציע לה מסלול הליכה מקוצר, דרך השוק ואחר כך דרך השכונות זכרון טוביה, שיבת ציון, נחלת אחים, שערי צדק ורחביה. המסחר בשוק היה בעיצומו. קשיש מלוכלך ובלוי, בעל זקן ארוך ופרוע, היה עובר מדוכן לדוכן, מושיט ידיים רועדות אל הירקות ומקרקר ללא הפסק: "קוֹ-קוֹ-קוֹ-קוֹ". הסוחרים גרשו אותו: "הי, יוסף, תסתלק מפה! יאללה, לך-לך, פרופסור!"

תשאלו ודאי, איך יתכן שהיהודים מקפחים ומעליבים את בן עמם הקשיש והמסכן, כאילו שכחו לגמרי את כל חוקי הרחמנות והצדקה, ויחד אתם את אינסוף המעשים המאירים והנוגעים ללב, אשר היו מאז ומעולם בפיהם של חכמינו ז"ל? אולי אף תאבדו כל אמון במחבר ותתחילו, חס וחלילה, לחשוד בו, שהוא מעוות את המציאות ומסלף עובדות. "האומנם כך הדבר? מאין לו למחבר ראיה לקשיחות לב מעוררת התמרמרות שכזאת?" אבל אין לנו פנאי להתפנות לפתרון הקושיה המסובכת הזאת. לא ולא, המחבר איננו מנסה להתחמק מתשובה, יותר מדי מרותק הוא לדברים המתרחשים כנגד עיניו. והמתרחש הוא שהזקן חלוש השכל מביט ברות ישראלי בעיניו הדהויות, כך שאפשר לשער כי הוא מזהה אותה, כאילו שהוא ניזכר לא בה בלבד, אלא שיחד אתה עולה בתודעתו מעשה שלם, אשר לו עצמו היה בו תפקיד פעיל, במקום רחוק מאוד, בימי קדם. הוא מביט בה ושפתיו האפורות המדולדלות נעות. אם לאמץ היטב את חוש השמיעה, נוצר רושם שהנה-הנה ניתן יהיה להבחין במלים, להבין את דיבורו דמוי-התרנגולת. ועלינו להתאמץ. עלינו להשקיע את כל המאמצים כדי להבינו, מפני שהזקן אומר משהו חשוב ביותר. "פַנִי קוֹקוֹטוֹבָה! סוף כו-כו-כו-כל סוף!" – זה מה שאומר יוסף הקשיש. בעצם העובדה שאנחנו התחלנו להבין אותו אין, כמובן, שום דבר יוצא מן הכלל, מפני שהמחבר בכוונה מסדר עבורנו הכול בצורה כזאת, כדי שלא נכשיל אותו ולא נאכזב את עצמנו. אפשר אפילו לומר שהוא מקפיד בכך שאנו ננהג לפי תכניתו. הדבר המדהים באמת בכל המתרחש מול עינינו הוא שאת אותו דיבור לא-ברור של יוסף מתחילה להבין רות ישראלי דווקא. לא זו בלבד שהיא מבדילה בקרקורו מלים ומשפטים שלמים, היא מכירה לפתע את שם משפחתה: קוֹקוֹטוֹבָה. כאילו התרומם דף נייר המשי מעט מעל האיור בדף הספר הלא-נודע, ולהרף-עין מנצנצת תמונה של פני חדר כלשהו, של אנשים אלמוניים, של חיים בשכבר הימים החרוטים בנחושת. היא בודאי לא הצליחה לעמוד על טיב התמונה, אבל הספיקה להרגיש שלשמה השגור כבר, רות ישראלי, לתעודה הלא-חוקית שניתנה לה בקיבוץ, ולמכתבו חסר התועלת של דוקטור מְלִינֶק נוסף דבר-מה חדש, חשוב עד מאוד,ויתכן שלדבר הלא-מוגדר ההוא יש משקל לא-מבוטל, שיעזור לה לעמוד על רגליה ולשמור על סמיכותה בלי להתנדף עם כל משב רוח קלוש.

יוסף אינו מחוסר בית, כמו שאולי מיהרתם לשער. הוא מתגורר בשכונת נחלת אחים, בכוך, שנסמך אל בניין לבן גדול ברחוב ציפורי, מפני שלפני עשור שנים, בזמן הפרעות, נהרסה עד תומה, ממש נפרקה אבן-אבן, אותה חנות בעיר העתיקה שירש מאביו הסנדלר. התמזל לו ליוסף מזלו שהוא עצמו היה באותה עת בנדודיו בטורקיה ובארצות הבלקן. עקבות הפוגרום נוקו בהקפדה, והצ'ריקוברים השכנים אף הספיקו לחגוג את נשואי בתם הבכורה. לאורך חייו, אשר נראו לו כמעט נצחיים, היה רגיל כל-כך לחזור מנדודיו לאותה חנות, שבראותו את המקום הריק נפגע בשבץ. השבץ לא הצליח בכל זאת להמיתו, וכעבור זמן לא רב יצא מבית החולים כשהוא סובל מליקויי דיבור וזיכרון וגם בזיכרונם של האנשים שהיו מזהים אותו נשמר בצורה חלקית בלבד. מאז ומעולם היה עבורם זקן תמהוני ללא משלח-יד מסוים, המכונה משום-מה 'פרופסור'. הם לא שאפו להכירו, מפני שבעצם מעולם לא הכירוהו ולא חפצו למלא חסר זה בתמונת עולמם. ואילו הוא עצמו זכר מעט מאוד, וגם זאת לא ממש היטב, ולכל דבר שזכר בצורה זו או אחרת לא היתה שום חשיבות. זכר, למשל, ששנים רבות עסק באיסוף מסורות של גולי ספרד, אבל בראשו נשמרו שתי מלים בלבד: 'פּוֹר פַבוֹר'. מה עשה בטורקיה ובארצות הבלקן? חיפש אחרי משהו או מישהו, התוודה במשהו בפני מישהו. לעתים נדמה היה לו שחי כבר אין-ספור פעמים, ולכן עייף ללא שעור ובילבל בראשו את הכול. הוא לא יכול היה לחזור לעיר העתיקה. זקנה תימנייה גלמודה נתנה לו מחסה בתוספת הבניה הלא-חוקית שלה. היא החלה אף לדבר על חופה כדת משה וישראל, אבל לפתע, בעודה אוחזת בידו של יוסף ולוחשת לאזנו בלהט דברים לא-ברורים על אוצר כלשהו הטמון בביתה, החזירה את נשמתה לבוראה. זה כבר עשור שנים שלחשה הלוהט של הזקנה התימנייה רודף אחריו בכוך הזה, בו נשאר, מפני שלשכנים כמו גם לשלטונות העיר לא היה פנאי לעסוק בפינויו ובהריסתה של אותה תוספת בנייה, אחת מאלה שהמשיכו לצוץ בסביבה כפטריות אחרי הגשם.

משראה יוסף את רות, נוצרה בתודעתו העכורה מן תעלה של בהירות, כמו נפלה מחומת האבן שסובבה אותו לפתע אבן אחת זעירה, ולפריצה שנוצרה החלו לאט-לאט, בזרם דקיק, להסתנן מים זכים.

"לפרופסור באה נכדה מאוּרוֹפָּה", הודיעה לכל הרחוב חנה הכורדייה, שהסתכלה עליהם מהמרפסת.

בכוכו של יוסף עמד ספסל ארוך, עליו ישן, וקמטר מצופה בפח, שעליו ישנה בימים עברו הזקנה התימנייה, וכעת הסתדרה פַּאנִי קוקוטובה-ישראלי. ארגז לבד גדול שימש שולחן ופחית ריקה מבנזין של חברת 'של' שימשה כיסא אחד ויחיד. כל זה מתואר כאן לא במטרה לדכא את הקורא בתמונת העוני המר, אלא לצורך יצירת אמינות. כי כל הדברים האחרים שבהם עלול המחבר לסיים את סיפורו נושאים אופי לא-אמין ואפילו לא-יאומן לחלוטין.

יוסף, מלא שמחה ועונג מכל הברה של הדיבור הצ'כי, שחזר אליו בבת אחת, גילה לרות, לה קרא בשם מרטינה, כי עליו לחשוף לה עוד מטמון אחד ודי, האחרון שבחייו הארוכים. סודו קפץ עליו בפתאומיות, כשכבר לא ציפה לכלום אלא לסוף שקט וקל. הוי, התימנים האלו! אם אין הם יכולים להסתדר בחיים ללא סודות, שישמרו אותם לעצמם. אותו סוד עינה אותו עשור שלם, ולכל אחת מהשנים ארבע עונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ, ואם אביב וסתיו עוד אפשר לעבור בנעימות יחסית, הרי חורף וקיץ בירושלים הם בלתי-נסבלים ונמשכים לאין סוף. אבל עכשיו… כמה שהוא שמח! כמה שהוא שמח! שתיקח פאני מרטינה מכוש מהשכנים באמתלה, נו, נאמר, שהיא רוצה לסדר גינת ירקות בחצר, עכשיו רבים מסדרים גני ירק בחלקות אדמה זעירות אלה. ובלילה, כשאף אחד לא יפריע, שתתחיל לשבור את הקיר המזרחי הרקוב. נעמי הזקנה החביאה שם משהו כזה, משהו כזה… שלא הספיקה לגלות לו מה הוא הדבר הזה בדיוק. יתכן שיש שם זהב, ואולי אבני חן. התימנים האלו אינם יכולים ללא סודות.

וכך קרה שאותו מטמון באמת היה המטמון האחרון של יוסף. הזקן נפתר מן העולם לקראת הבוקר. ובאותו בוקר אספו גברים שחורים מהחברה קדישא את גופתו של ה'פרופסור'. הקבורה נערכה אחר הצהרים. בלילה החלה רות לשבור את הקיר המזרחי של תוספת הבניה הלא-חוקית, בטוחה שמעבר לאותו קיר תתגלה מנהרה ארוכה, ומשתכנס בה תחזור לעצמה, לחיים האמיתיים שלה ובחיים האלה תזהה מיד גם את האנשים, גם את הנופים וגם את הקשרים בין החלקים המפוזרים של השלם – דבר שמעולם לא עלה בידי אדם. המלה 'פְּראשְנאבְּראנָה', לדוגמה, תוכל להתחבר בכל הגה שלה עם עשרות ומאות מלים אחרות, נטולות כל משמעות בעבר, ומהקישורים הללו ינדדו לכל עבר צלילים נוספים לאין ספור, שישאפו להתחבר עם עוד שפע אינסופי של מלים ומשמעויות ואז לא יהיה שום ערך לא לזהב ולא לאבני חן.

לאחר כעשרים מכות נפל גוש גדול של חומר טחוב ומאחוריו התגלה מחבוא, בו הסתירה נעמי הזקנה היתר להחזקת דוכן בשוק של צנעה, על שם אביה, עליו השלום, וכתובה שהוא, במו-ידיו, כתב לאמה, עליה השלום.

הזמן המשיך לזרום בכיוונו השגור, או שאנשים, בכל אופן, שיערו כך את מהלכו. האומות המאוחדות, לאחר התייעצויות רבות, החליטו מה שהחליטו. הסתיימה מלחמת השחרור. העיר העתיקה נשארה בידי מלך ירדן, ובה גם המקום שפעם עמדה בו חנותו של הסנדלר, אביו של יוסף. אירמה-מרים זינגר ניסתה פעמיים לברר מה עלה בגורלה של רות ישראלי, אבל מאמציה לא צלחו. פרופסור בודנהיימר לא שמע עליה מאומה. בכוך המשופץ, תוספת הבניה הבלתי-חוקית לבניין הלבן שברחוב ציפורי, התגוררה משפחה ברוכת ילדים של פליטי עיראק – שבע נפשות בעשרים מטרים מרובעים.

אילו היה סיפור המעשה הזה נופל לידי עיתונאי בעל ניסיון, מאלה שכותבים במוספי סוף השבוע מסות על סיפורי חיים מסובכים ועל שאר תהפוכות הגורל, היה זה מביא אותו לדפוס תחת הכותרת 'המעגל נסגר', וקוראי המוסף היו מרוצים, היו אומרים כמה משפטים רבי-משמעות, כלומר, חסרים כל משמעות שהיא, דוגמת 'מי יבין דרכי השם', כמה מלות קריאה, החל ב'ראה-נא' וכלה בצלילים מקוטעים לגמרי, וכבר באותו היום עצמו היו שוכחים את הנקרא. לא כך המחבר שמספר לנו את הסיפור בגרסתו שלו. שימו לב, הוא זומם לזרוע בנפש הקורא סוג מסוים של פקפוק, של ספקנות כלשהי כלפי הסיפור שהוא עצמו כותב, כאילו שדווקא בזה טמונה מהותו. מן הראוי לציין שהוא עושה זאת באמצעות תכסיסים אסורים: הוא מזיז בכוונה פרטים מסוימים כך שהם מאבדים את קשרי ההגיון שלהם ויחד עם זאת גם את אמינותם. לגמרי לא ברור, למשל, מי היא זאת מרטינה קוקוטובה הנ"ל, היכן היא נמצאת ביחס לסורג המלכותי קוקוט? האם היא בתו, נכדו, נינתו בדור העשירי? אולי היא אשתו? והרי היתה לו אישה, פאני קוקוטובה, ומכיוון שרק השד יודע כיצד מתנהל לו הזמן בסיפור הזה, מיהו שיקח על עצמו את האחראיות לטעון כי מרטינה אינה תואמת את התפקיד? אחרת כיצד יכול יוסף, שמן הסתם מאז לא ביקר בפרהה, לזהותה?? אבל, מאידך, לא האורג המלכותי ולא אשתו, ככל הנראה, לא היו יהודים. אמנם גם לגבי יהדותה של רות ישראלי אין ברשותנו אלא השערות בלבד, מתקבלות על הדעת ככל שיהיו. ואילו משפחתו של האורג, מנין לנו שהיו נוצרים והלכו, למשל, לכנסיה? או, נגיד, יוסף הזקן – האם אפשר לראות בו את אותה דמות מהברית החדשה הנקראת באפוקריפות ובמסורות שונות היהודי הנצחי, אחשורוש, קארטופילוס או בוטאדאוס, או שאין הוא אלא קשיש עובר בטל, בן זקונים של הסנדלר מוטקה פראגר ובוליסה רחל? איש מאתנו אינו מבין זאת כלל, וכבר לא יבין לעולם. והעדר הידע הזה שלנו ברור, כמובן, למחבר, והוא מנצל אותו לצורך יצירת אווירה ערפילית כלשהי. ומכאן צצה ועולה השאלה, בשביל מה דרושה לו למחבר אווירה לא בריאה שכזאת, המערערת את אמונתו של הקורא במתרחש ומפריע לו לקורא לנוד בראשו, לכנכן ולענות לו למחבר "אמן"?

רגע, רגע! והלא הוא אמר זה עתה שהסיפור הזה (הזה, גברותיי ורבותיי, הזה ולא אחר, דווקא זה!) היה מקובל לחלוטין לו הובא בגרסתו של עיתונאי מנוסה פלוני. הייתכן שהוא מרמז לאפשרות שהעיתונאי היה מעוות את העובדות, שאותן כל-כך קשה לתפוס ולהפנים, שהיה מסלף אותן לצרכיו? כלום לא יירתע המחבר האמור מלהתנכל לשמו הטוב של המקצוען ההגון? דרך אגב, מה שמו של אותו עיתונאי? את מי בחר לו למטרה? אם כוונתו לגדליה בוכבינדר, יש לציין… לא ולא, גדליה בוכבינדר, שלספר עליו כבר אין למחבר לא כוח ולא פנאי, למרות שישנם פרטים לא מעטים הראויים לענייננו, כגון העובדה שמסתו בעיתון 'דבר' מאמצע שנות השלושים על אודות תושבי השכונה נחלת אחים הופיעה תחת הכותרת "על אילו סודות שומרת נעמי?", והוא מכווננו ישירות לזקנה התימנייה מרחוב ציפורי… בקיצור, דווקא גדליה בוכבינדר לעולם לא היה מסלף עובדות, והדבר ידוע היטב למחבר. הרי הוא עצמו הוא שמסלף ומעוות הכול, בשל האינטרס הספרותי שלו, כאמור. האינטרס הזה נובע מניסיונו ליצור התפלגות מסוימת בין סיפור לחיים, כדי שהסיפור לא יתמזג בחיים, אבל גם לא יסתיר אותם לגמרי, כך במשב רוח פתאומי מתפלג דף נייר משי מעמוד הספר עם האיור השומר על סודו. לרגע נחשפת זווית כלשהי, מנצנצים אנשים אלמוניים, חפצים כאלה או אחרים, נשמע זוג משפטים קטועים – רמז לחיים או לאפשרות החיים, אותם לא ניתן לראות באמת לא לו ולא לנו.

מודעות פרסומת