:

ליאוניד ליפבסקיי: מסכת מים

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 13:49

במסעדה אתה מתחיל בעל כורחך לעיין בחלל.

האלוף נטל שערת פלדה ובאלכסון דקר וניקב בו תפוח.

"הנה עולם", אמר, "שאין לו שם. הוא נמצא מתחת לגבול המוצא של שפת אנוש. הוא אחד העולמות הבלתי ממומשים".

"ובכל זאת יש לו מראה משלו, מתאר משלו", אמר רב-החובל, "בהם, ככל הנראה, מתבטאים חייו. העולם הזה מפליא, אם תרצו, אפשר להתפלל אליו… או שהם אינם מבטאים דבר? לא, אינני מאמין בכך".

"האם לא די בלעבור בלי חכמות מזגוגית אחת לשנייה?" שאל יווני קטן, "מבעד לזכוכית הכול נראה כפלח עדין של תפוז. ומה אם הזגוגיות תחלפנה את צבען על-פי השעון, כמו ספקטרום? אחיה בפרגולה צבעונית, כמו פריץ בעל אחוזה, בלי לדעת צרות".

"הן יכולות לשנות את מידת ההשתברות", אמר רב-החובל.

"הדבר מובן לי", אמר בעל-שיח רביעי. "אנחנו מופרדים בכוח החלל והזמן – לעולם, בצורה אטומה. אבל סקרנות מטורפת שורפת אותי. אנחנו רוצים להיות כל החפצים והיצורים, להיות טמפרטורה, גל, שינוי. הצימאון המתפרע להתראות אינו מרפה ממני".

אז קם האלוף ונטל את הכוסית:

"אני שותה להרגשה הטרופית"

"איזו הרגשה טרופית?"

סיפורו של האלוף

אתה הולך ביום חם דרך אחו או דרך יער סמוך. כל החללים בשפתם מקדמים אותך בברכה. היום עומד בנקודתו העליונה.

מסביבך משתרע דשא, ארוך כשיער. אתה הולך ונזכר בפזמון. נמלים חוצות את דרכך וצרצרים פורחים במעוף אלכסוני מתחת לרגליך.

פרחים מפליאים אותנו בניחוחם. הם נסוגים מהדרך ונוטים לאחור. חם כמו באמבטיה. החלל שט לקראתך בכוחות עצמו ומשתטח מתחת לרגליך. כך אתה הולך דרך האחו ודרך היער הדליל. הנמלים חוצות את דרכך.

לפתע אתה נאחז בציפית אסון בלתי נמנע: הזמן מתכונן לעמוד דום. היום לוחץ עליך כעופרת. קטלפסיית הזמן! העולם עומד לפניך כאבר מין. אתה משקיף על סביבתך: איזו פריחה מתה בכל מקום ומקום! באימה ובשיתוק מחכה אתה לפיצוץ. והפיצוץ פורץ.

"הפיצוץ פורץ?"

"כן. קוראים לך בשם (הדבר מופיע אצל גוגול)".

כולם שתו כוסית אחת. והיווני הקטן שאל:

"מדוע?"

כולם חייכו.

"מפני שנפלת אל תוך מים עומדים.  אלו הם מים מקיפים אשר מתלכדים מעל ראשך כאבן. הלכת קל כפזמון ונלכדת אל תוך היום הגדוש, שבו האור, הריח, החום נמצאים בשיאם: הם עומדים כמו קרנות, כמו קרניים. אין שם הפרדה, אין תנועה, אין שורה. אלו הם מים מוצקים כאבן.

אך מי קרא לנו בשם? בוודאי שאנו עצמנו. תוך אימת מוות נזכרת במְחַלק האחרון, בשתי ידיים אחזת בנשמתך. תהיה גאה, נוכחת בסיבוב הנגדי.

"הלא באותו עניין", אמר בן-השיח הרביעי, "מדברות כל המעשיות על הממלכה השקועה בשינה. הזוכרים אתם, בה אפילו שעונים נעמדים, המשרת קופא עם קערה ביד אחת? יש שם גם עלית גג עם אשנב, זקנה נעלבת וטיפת דם מדקירה. אחר-כך הממלכה כולה מתכסה עד עת מועד עצים ופרחים. אבל מה בין זה לבין הדקירה? לומר את האמת, אינני מתנדב להסביר את המעשייה, היא יותר מדי פחדנית ומגומגמת.

ובכל זאת הדבר מוסבר בסוף על-ידי אותו עקלתון ההתנגדות אשר אינו נמצא בתרשים. אותו  עקלתון אשר שולט בכל תחושותינו תוך עשייתן קטנות או גדולות יותר. במלים אחרות, הוא יוצר את הזמן. ומה  אם לא הזמן מוליד את המחשבה הנפרדת?

ברצוני לומר כי אילו לכול היה מתח אחיד, החיים היו מסתננים אל עולם אינסופי אחד, כמו לגימה, כמו צליל קולן. צמחים שונים מהחיות דווקא בזה שאין להם זמן.

אולי בשביל זה נחוצה הדקירה? היא נותנת מוצא לדם. באטיות יוצא הוא משביו ומתחיל את חייו חסרי האינדיבידואליות, כמו העצים והפרחים.

"אני מכיר חיים אחרים, אשר רצו גם כן להשתפך ולהמיס את הזמן", אמר האלוף. "אני מדבר על בודהה. בודהה המסכן, גם הוא נולד בדרום ונעצר לפני גבול הצפון. למה הוא יושב בשילוב רגליים, כאילו בחלל הרחם? הוא רוצה להפוך לכדור מים".

"כן, ישנה צורה מסוימת, אשר היא האימה עצמה, היא ולא אחרת", אמר רב-החובל. "היא מתקרבת לפראבולה".

"היא נמצאת בצפלין, בקדרה ובפשפש".

"נדון ונבחן את העניין", אמר בן-השיח הרביעי.

חקר האימה

"ראיתי ילדה שברחה מהשולחן בזמן ערוכת צהריים. היא עיוותה את פיה וקפאה במקום, אצבעותיה בולטות לצדדים, אחוזה באימה חסרת טעם.

בקערה לבנה רחבת ידיים, בידיה היפהפיות של משרתת, היה מונח ג'לי רועד קמעה. הוא דמה למפלצת תת-מימית שזה עתה נגררה במכמורת מעמקי הים האפלים. הוא עדיין שמר על צורתו הרופפת של מדוזה ורעדו היה נשימה קצרה ותדירה, מוות איטי.

הוא התנשם".

"ברשימת החיות המעוררות אימה כמעט כולן חסרות רגליים או מרובות רגליים.

עכביש – כרס עגולה תלוי על שמונה רגליים דקות, רופפות, דומות לשפם. תמנון – עכביש-ים שרירני ועוין. סרטן-ים – עכביש מכוסה שריון. מקק, נדל, מרבה-רגליים, פשפש, כינה – כולם טיפות שחורות, אדומות, שקופות, הנעות על רגליים פרוטות כמשושים. ולבסוף – זחל, תולעת, נחש. היוצא מן הכלל היחידי הוא עטלף: אישון כהה שמסתבך בכנפי עצמו".

"טנק – מדוע הבריח הטנק, במראהו בלבד, גדודים שלמים? מפאת ממסרת הזחל שלו. אפשר לקבל רושם על הדבר אם נהפוך בקבוק שמן-זית או שמן-קיק: המיץ יזוב בזרם איטי ובלתי- פוסק. ומה אם בנוסף לכך הוא עוד היה מסתובב! כך נעים בורגי מכונות: הם בולטים ומתכנסים בחזרה אל יצועי המתכת שלהם חליפות. הם זבים. אילו היו חיות נוזלות, הן היו נעות בדיוק כך.

בטנה של קרפדה דומה לג'לי. וכמוה עכוזו של אדם. הילדה המסכנה שנבהלה מהפרפרת, כמה הייתה מבוהלת, אילו הייתה נכנסת בזמן הלא-מיועד לחדר ומוצאת בו את אחיה עם המשרתת. הרי באותו מעמד גופי אנוש דומים לשתי מפלצות תת-מימיות הנפגשות לאחר פרידה ממושכת ותנועתם – תנועת זחל לפני התגלמותו.

הילדה שמה לב לנדנוד הצניף הלבן על ראשה של המשרתת".

כל היצורים הללו קשורים לחושך. חושך יצר את גופיהם, הוא נכנס אל תוך צורתם ותרכובתם. הדבר ניכר ממבט ראשון. אך האם לא הוא הקובע גם את תנועתם? התנועה החצופה וחסרת הביטחון, בעוד הגו קפוא, התנועה עם עצירות תדירות וחדות וחילופי כיוון – תמיד באלכסון. כך נעים בגישוש. כך רצה, למשל, חולדה – כמכוננת. היא כמו מחליקה במישור לא חלק".

"אמרת שאין חיות נוזלות", אמר בן-השיח הרביעי. "הן כמעט קיימות. כוונתי לקרביים שלנו. במה מאוסים המעיים? בתנועתם. וכל העצמים שעליהם דיברנו מפחידים דווקא בתנועתם המיוחדת, הקרויה "פריסטלטיקה". הוסיפו לכך פחד בזמן נפילה ובחילה (כאשר הכול שט לפניכם ובפניכם) והרי יראת המתים. אנחנו מפחדים מחיים חסרי צורה, מחיי ריק. לצערי לא גיליתי לכם שום דבר חדש. מדוע?"

בזאת מסתיים חקר האימה.

אמנם, אפשר לשפוט גם אחרת. אפשר להניח כי בערבה, בשטח פתוח, עומד כפר גדול; בקצהו, במקום בו מתהוללות רוחות, עומדת בקתה מרובעת. באותה בקתה חי הפחד. הוא יושב וטווה בפלך, הוא שר ועובד לאורך כל הלילה. הוא משורר סיפורים מדהימים. אך למה הטילו הנערות על הנער לעבוד? חיות, צמחים וקווים ניגשים אל הסף החשוך. הם מנסים להציץ בחלון ושואלים זה את זה:

"מי זה שר שם יפה כל-כך, מי זה משתפך בזמרה מבלי לחוס על כוחותיו?"

אכן, אפשר לשפוט גם כך.

היווני הקטן מצמץ בעיניו: אני רוצה לספר את סיפורי שלי.

סיפור

הנה סיפור-המעשה בייסוריי. כאשר אשתי הייתה נרדמת, – כעת היא בת-מינן, – הייתי נועל בשקט את נעלי הבית ויוצא לחדר האמבטיה. אשתי ישנה לבושה במיטתה. מדוע ראיתי אותה מהחדר האחר? אני נשבע לכם כי ראיתיה מהחדר האחר מבעד לדלת הסגורה. היא ישנה באור חלש, יצור אלוהי לא גדול. מי יגיד לי, מה זאת אומרת: היא ישנה. בן אדם נמצא בקרבת מקום, אבל הוא לא יכול היה להיות רחוק יותר אילו היה במערכת כוכבים אחרת. ואם אתה אוהב את אותו בן אדם…

"אילו הייתם נוזלים, הייתם יודעים מה לעשות: פשוט הייתם מתמזגים".

"כן, אילו היינו נוזלים. אבל, לכל הרוחות, רב-חובל, אתך והעצות שלך! חיבקתי את דוד-האמבטיה הקר וחשבתי: מה לעשות?

אחר כך חזרתי לחדר והפשלתי את השמיכה לפני שכיביתי את הנורה… לפניי מונח גוף, מה אני שח, נשמה בכבודה ובעצמה. גל, נשמה, עלה כותרת, זהרור, נשמה בבכבודה ובעצמה הייתה מונחת לפניי על הסדין, הנשמה אשר נפתחה בשיער, בקרני הזרועות והרגליים, ביתדות השדיים, בגבעולים, בחליליות כלי-הדם. כך הנשמה הייתה מונחת לפניי כצדפה…

מחניק היה על הספינה. הספינה נעה בכבדות ובצורה לא קצובה. אני התנדנדתי בערסלי בסמוך לאי-אלו חולים מרוקקים. עם כל חבטה היו ערסלינו נפרדים ואחר כך אצים במהירות זה לקראת זה, כמו שתי מטוטלות של שעונים סמוכים. היה חצי-חשוך. זקנים וזקנות סידרו את כריכיהם על ספסלים מלוכלכים. שכשוכי גל נרחבים עלו על הספינה. הספינה התנענעה כמו ביצה מעופשת, אך אני לא כעסתי: ידעתי כי זוהי חשיבת הים. היא הובילה אותנו אל הארץ הזרה.

הגענו לנמל לפני צהריים. חום שלט בעיר ההיא. ליד השולחנות, על הרציף, ישבו נוכלים שחומים רגל על רגל. הם החליפו דברים בלשון מעורבת וניערו את אפר הסיגריות אל המים. מאלה אפשר לצפות לכל דבר. האומנם אני טועה? זיכרונם על עצמם נמחק להם. הם חבטו על ברכיהם ובתנופה השליכו כסף על השולחן. הם עצמם היו עוברים מיד ליד, חסרי רחמים כמו כסף. כוסיות עבות עם יינות צבעוניים עמדו לפניהם כמו כדורי בית מרקחת.

לא הרחק מהמבנה ראיתי דקל. כושי ערום בעל רקות שיבה ישב תחתיו וכתב במכונת כתיבה; כלוב עם תוכי היה תלוי שם, נקשר אל גזע הדקל בחבל. התוכי ישב בתוך הכלוב בהטיית ראש, בכיסופים חסרי מלים".

(היווני הקטן ממשיך לדבר באותה רוח עוד זמן רב.)

בינתיים קם איש צעיר מהשולחן הסמוך וניגש אל בעלי-השיח. הוא בירך אותם בקידה.

"אני בא אליכם כשגרירה של רפובליקה ידידותית. אני בטוח שאתם שוקדים על פתרונן של הבעיות החשובות והאצילות ביותר, אפילו מבלי לשער בעצמכם כי כך אתם עושים. ידידיי הטילו עלי שליחות לומר לכם: האם לא כדאי שנסמיך את שולחנותינו? לא חשוב מי מאתנו יגיע לגמר ראשון. נתאחד כמו שני נוזלים".

"אנחנו אסירי תודה על הזמנתך", אמר בן-השיח הרביעי. "אנחנו דנים בניגודי הצפון והדרום, והנושא הוא בלתי-חרב. אנחנו שואלים את הטבע שאלות ישירות, כאלה שאין לו זכות להתחמק מהן. והוא תמיד משיב לנו בתשובות מדויקות, מדויקות, אך לא מובנות. אבל ראו, השעה כבר מאוחרת. התזמורת מנגנת את יצירותיה האחרונות לפי לוח הזמנים. ולמה לנו לרבות את עמל המלצרים?"

"אתה בודאי צודק", אמר האיש הצעיר. "בנוגע לעניינינו, אנחנו חוקרים מערכות הנוצות. אנחנו משתדלים להבין אותו קול שבו מדבר הטבע בחופשיות ובבירור שכאלה. הוא מדבר בדשה ובעלים: כן, אני קיים כגל אחד. הוא מדבר או שר בצבע צהוב: אני – חתך, אני – לוחית [תקליט]*. כעת אנחנו מתפעלים ממשמעותן של כנפי התכלת האחוריות של הפרפר תנשומית מנומרת.

אנחנו עורכים מן מילון קטנטן, חוקרים את פניהם והבעות פניהם של כל העצמים. ובכן, אני מאחל לכם הרבה אושר".

"אתם חושבים שאינני זוכר כלום", המשיך בשלו היווני הקטן. "לא, אני זוכר את הכול. כאשר קברתי את אשתי נשבה רוח חזקה. הלכתי כל הדרך בלי כובע, כמו טיפש".

בן-השיח הרביעי:

"שלא יעציבו אותך כל הזיכרונות הקודרים הללו. היגון, שלא הצלחת לשאתו ברגע האמת, מרעיל עכשיו כל יום מימיך. אבל אני נשבע לך: לכולנו מצפה שמחה לא רגילה, שבה אפילו איננו יכולים לתלות תקוות".

"האושר הוא בתי חרושת לסלק סוכר ", אמר אחד. "המטעים משתרעים עד לשמיים ונכנסים בהם".

" האושר הוא מעוף מטרפז אל טרפז", אמר שני. "כאשר אינך מרגיש במשקל, המהירות מפסיקה להתקיים עבורך, ואתה שט כמו כוכב-ים בחלל זוהר".

"האושר הוא בסירת מפרשים", אמר שלישי. "היא איננה מרגישה תנועה. נדמה לך שאתה שט בים. אינני בטוח אם אינך שט בזמן. הפס הצהוב של השקיעה נמתח במרחק לא רב, ונדמה לך שניתן להשיגו בקלות".

"כל זה ניתן לביצוע", אמר האלוף. "כאשר היווני הקטן יתעשר, הוא ירכוש לעצמו בתי חרושת לסלק סוכר עם מטעים המשתרעים עד לאופק וסירת מפרשים; ומתחת לתקרת חדרו יסדר לו טרפז. אז יידע כל זאת בצורה מדויקת יותר. אנחנו, כמובן, עורכים מילון קטנטן, ודומני שאנחנו מתקרבים אל הקשר. בכל מקום, האושר הוא במצעים שפיכים ותחוחים. אומרים כי נמלים, בחגיגותיהן הגדולות, עולות על הר חולי תלול וגולשות ממנו. ומדוע מתהפך הכלב בהתלהבות על גבו ומנפנף באוויר בכל ארבע רגליו? אני סבור כי זהו רעיון מסחרי לא רע: לסדר מתבנים במקומות נופש. בכל מקרה, מסעדות שונות מחדרי אוכל – במה? בסחרחורת".

"כמה נפלא כאן, במסעדה. מלצרים רציניים כמלאכים מופיעים פה ושם בין השולחנות. נשים בעלות פני פרחים גוחנות מעל משפכי גביעים. ושם, בחצי-העיגול, נמצאת שמש הקול. היא פועמת כמו השמש האמיתית. כאן, כמו במפרץ בלילה, יש מקורות אור רבים. כאן יש יותר ריחות מאשר ביער טרופי. כולם אוכלים כמנצחים שאינם נחפזים, כאנשי מדע. כאן – נוזלים, גומי וזכוכית. כאן – השתקפויות, זרם סוער, סיבוב וגלגול, רבגוניות החלל.

דג אינו יודע שהוא נע כאשר הוא פועל בסנפיריו. הוא סבור כי הוא גורף את האוקיאנוס לאחור. או – הוא חושב – אני משנה בסנפיריי את מראהו של האוקיאנוס. נגני התזמורת סבורים כי הם מנהלים את הנגינה. אין הדבר נכון. הזמן עובר דרך כליהם, דרך המיתרים וחלולי החצוצרות, דרך הסמפונות והאצבעות. ראו, הם מתנענעים, הם מתרקדים. הזמן עובר בתחנוניו ובעליצותו דרך כל הנוגדים. לפעמים נשמעות צפירות. הרי לא רחוק מכאן עוברים מסילות ברזל. אבל, כאשר נמות, נקלע כולנו לבית נתיבות, והוא לא יהיה עד כדי כך לא דומה לבית נתיבות רגיל. אז מה צפוי לנו הלאה? פריחה שלא תאמן או שוב אותו דבר? נהיה למספר, לציפורים תת-מימיים, לזרמי-ים? מה צפוי לנו הלאה, אני שואל אתכם. כבשן-אש או פרדס? או שנתהלך בשביל הבזוק בחול ונשרטט עליו את כל ההיסטוריות העולמיות בלי לשים לב לרוח?"

"תמיד אהבתי שירים", אמר רב-החובל ועטף את החבורה בעשן. "כאשר הייתי ילד, נסעתי פעם אחת על כרכרה. הכרכרה התקרבה לקרון החשמלית, ולא יכלה להקדימו, ולא יכלה לפגר אחריו. התלהבות כלשהי אחזה בי. נדמה לי שהדבר יימשך לנצח. נדמה לי כי כל העיר על כנסיותיה וגשריה-ניצבת על כף-ידי העגולה. אני סבור כי הדבר קרוב לתחושה הידועה של הנראָה בעבר, של זיכרון-סרק".

"הדבר קרוב לכל דבר", אמר האלוף. "גם לזיכרון, גם לתחושה הטרופית, גם לכפפות גומי, גם לדברים אחרים רבים".

"ואני אהבתי שירים", המשיך האלוף. "כאשר הייתי ילד, נסעתי בחשמלית בעיר זרה בחוץ לארץ. ירד גשם קיצי אלכסוני, ואני שמתי לב לכך שמבעד לזגוגיות לכות של החשמלית העיר נראית יפה במיוחד. אחר-כך הגעתי לבית הנתיבות. בבית הנתיבות, כנהוג, שררה בהלה, רכבות היו מגיעות ונדחפות לאחור מהתמיכות התקועות באדמה, אנשים התרוצצו הנה והנה, מסלוליהם הצטלבו. 'האמנם', חשבתי, 'בעוד דקות ספורות כבר לא אהיה כאן, בבית הנתיבות? לא, זה לא ייתכן'.

"מאז עברו שנים רבות, ואין מה לומר, לא ראיתי יותר את אותה עיר זרה. היא נשארה לעולם תחת הגשם האלכסוני, בהירה מבעד לזגוגיות החשמלית מכוסות הטיפות. ובכל זאת אני חושב: גם עתה אני עומד בבית הנתיבות, מקדים את העתיד העובר.

התקווה השיגעונית להתראות אינה נוטשת אותי. הרי גל נע מעלה ומטה, ובכלל זאת אינו זז ממקומו".

"מים הם אור", אמר האלוף. "שימו לב, על-פי המסורות, העבירו את המתים דרך מי-חושך. הם שוכחים הכול. כמובן שכעת היינו אומרים: זמן; אבל אז היו אומרים: מים. מה נכון יותר – אינני יודע. ומה אם יהיו לפתע המים התת-קרקעיים – זוהרים?"

"בשביל היוונים** הוא כארון", אמר רב-החובל, "וברוסית היינו יכולים לומר: סְטַארִי חְרִיץ'***. סְטַארִי חְרִיץ' עומד ובמלוא סבלנותו נוהג במעבורת בעזרת כלונס. סרחון של בצל נודף ממנו. מוז'יקים גוצים עומדים ככנופיה בקצה ומנמנמים בעמידתם. מה אכפת להם שהם עוברים את הלֶתֶה: הם בלאו הכי אינם זוכרים כלום".

"בימי קדם היו מעלים את המתים על סירה", אמר היווני הקטן, "ודוחפים הימה. המלווים היו מצטופפים על החוף, שולחים כל מני עצות ומשתוללים. אומרים שרוחות וזרמים הובילו סירות אחדות עד לאמריקה. אחר-כך החלו להעמיס על הסירות חציר ולהבעירו. אש צפה על פני המים ונוח היה לאדם לעבור לעשן".

בעל-השיח הרביעי. אילו רצינו לצייר חלום, היינו חייבים לצייר כדור מים. מפני שחלום הוא הדוגמה היחידה בחיינו למערכת סגורה, אם לא לקחת בחשבון משחקים. הדבר המוזר שבחלום הוא שבעל-החלום שוכב כבול עץ ובעת ובעונה אחת הוא עצמו, בתור גיבור החלום, עושה כל מני מעשי קונדס. ועם זאת הוא נראה מהצד. הוא רואה את עצמו מהצד. הוא ההיטל הראשוני עוד לפני החלל.

ברוח זאת בדיוק יש להבין את הביטוי: חלום גדול חולם שהוא חלום קטן, חלום קטן שחולם שהוא חלום גדול. זה האחרון אמנם רואה את חלומו חתיכות-חתיכות. הנה התבנית הזאת: (גליל).

האלוף. שיחתנו מגיעה לקיצה. מערכתנו הסגורה מגיעה לקיצה. נערוך בדיקה.

בלב הים מחכה ספינת משא. בבטנה החמה משחקים שני נוסעיה היחידים בקלפים. המפסיד מביט בייאוש על בן-החיל אשר סחט אותו עד תום, אבל זה לא ירחם עליו. המבט הזה הוא היווני הקטן עצמו.

עכשיו – רב-החובל. שלוש פעמים חצה את הים הלוך וחזור. הוא עצמו מכיר ברצח הנבזה שעליו חזר שלוש פעמים. אך אין צל של חרטה על פניך השחומים. יהי כן. תרנגולים עוד אינם קוראים: תעוב אחז בהם. ואני עצמי – האלוף? אני הוא הדיבור אשר החליט כי הוא קיים.

היווני הקטן (לאחר שתיקה לא ארוכה). אז למה מובילה שיחתנו?

בן-השיח הרביעי. אתם מכירים משל באדם שהייתה לו המחאה על סכום גדול. הוא קנה תמיד בחנות אחת, נגיד, חנות נעליים, וחשב שזוהי המחאה על נעליים. אחר-כך גילה כי זאת המחאה על כסף, כלומר, על דבר שאינו קיים, על כל מה שתרצו. הוא היה שמח.

או דבר אחר: אנחנו, בעודנו חיים, יכולים לתאר לעצמנו בצורה מדויקת למדי כיצד רואים חברינו המתים את העולם. הנה, ככל הנראה, כל מה שיצא מכלל שיחתנו.

היווני הקטן. ובשבילנו באופן אישי?

בן-השיח הרביעי. שום דבר טוב, האמינו לי.

<תחילת שנות ה-30>

מרוסית: נקודא זינגר

הערות המתרגם:

* לוחית [תקליט] – ברוסית אותה המלה ((пластинкаוקשה להחליט לאיזו מהן הכוונה.

** בשביל היוונים( для греков)   – בספר: "בשביל הגדות" (для берегов) , לדעתי זאת טעות דפוס.

*** סְטַארִי חְרִיץ'  – תרח זקן.

204 מלים אודות ליאוניד ליפבסקי

ליאוניד סבייליביץ' לִיפַּבְסְקִי (1904-1941)  היה חבר הקבוצה האזוטרית "צִ'ינַרִי" (בעלי הטקס) שפעלה בחשאי בשנות ה-20 וה-30 וכללה את המשוררים דניאיל חארמס, אלכסנדר וודנסקי, ניקולי זבולוטסקי וניקולי אולייניקוב ואת הפילוסוף יעקוב דרוסקין. חברי הקבוצה שהקימו גם את "התאחדות האמנות הריאלית" (אוֹבֶּרִיוּ) שאליה התחברו גם אנשי תרבות נוספים, היו רחוקים מאוד מהזרם של הריאליזם הסוציאליסטי הנתמך על ידי השלטון ודגלו בין היתר באסטטיקת האבסורד. מפגשי ההתאחדות התקיימו בדירתה של אשתו של ליפבסקי, תמרה מייר-ליפבסקיה. במפגשים האלה ליפבסקי, שהיה התיאורטיקן של החוג, פיתח ז'אנר של שיחות על הנושאים השונים שעניינו אותו, ואלה השפיעו במידה רבה על יצירותיהם של כל המשתתפים, גם בתוכנן וגם כז'אנר ספרותי.

כמו כל "בעלי הטקס", ליפבסקי אפילו לא חלם על פרסום של יצירותיו בתנאי המשטר הסובייטי ופרסם רק מספר ספרי ילדים. (שבניגוד לספרי הילדים של חארמס ווודנסקי אינם מעוררים עניין בזמננו). הטקסטים ההגותיים שלו היו ידועים בחלקם בחוגים מצומצמים של האינטלקטואלים הדיסידנטיים בלבד עד שהחלו לראות אור בשנות ה-90.

ליפבסקי נהרג בחזית מלחמת העולם השנייה.

"חקר האימה" נחשב לאחד הטקסטים המרכזיים של ליפבסקי. מצאתי לנכון להוסיף אליו את "מסכת מים" היותר מוקדמת כדי להביא דוגמא להתפתחות רעיונותיו . עד כמה שידוע לי זהו הפרסום הראשון של ליפבסקי בתרגום לעברית. השיחה על שיטתו הפילוסופית, על השקפת עולמו ועל שיטת המיון המיוחדת לו עדיין לפנינו.

המתרגם

מודעות פרסומת