:

ליאוניד ליפבסקיי: חקר האימה

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 14:33

1

במסעדה אתה מתחיל בעל כורחך לעיין בחלל.
ארבעה אנשים ישבו ליד השולחן. אחד מהם נטל תפוח וניקב אותו במחט. אחר-כך נעץ את עיניו במה שיצא לו – בסקרנות ובהערצה. הוא אמר:
"הנה עולם שאין לו שם. בראתי אותו בהיסח דעת, הצלחה בלתי-צפויה. הוא מחויב לי בקיומו, אך אינני מסוגל לעמוד במטרתו ובמשמעותו. הוא נמצא מתחת לגבול המוצא של שפת אנוש. את מהותו קשה להגדיר במלים באותה מידה כמו את מהותם של הנוף או של שירת הקרן. הם מאז מעולם מושכים תשומת לב, אבל מי יודע במה, מה הסיבה לכך.
הוא אחד העולמות הבלתי ממומשים; עולמות כאלה אינם קיימים, אבל היו יכולים להיות, על חייהם שלהם, על רגשותיהם.
מעניין לדעת, האם הוא מאושר, אם לאו; במה הוא חשקו מהי תשוקתו; במה היא סבלנותו מהי סבלנותו.
דבר אחד אני יודע: יש לו מראה משלו, מתאר משלו. בהם, ככל הנראה, מתבטאים חייו. אין ספק כי העולם הזה נפלא! אם תרצו, כדאי להקריב למענו קורבנות, אפשר אפילו להתפלל אליו. הלא אנשים התפללו אל אבנים צבעוניות ואל עצים… או שאין הדבר חשוב, ומאחורי המראה החיצוני הנתפס בעין לא מסתתר כלום, ואין לו שום משמעות? לא, אינני מאמין בכך.
דומני כי כל מתאר הינו ביטוי חזותי לחוש מיוחד, עצמאי מאתנו. דומני כי הנדסה היא פסיכולוגיה מוחשית.
שמעו, מחשבה משונה צצה במוחי. במה משולש שונה מעיגול? טמונים בהם עקרונות מבנה שונים, ודומה כי לכל אחד מהם חוק משלו, נשמה משלו. והנה נשמתו של עיגול נפגשת עם נשמתו של משולש, הן פותחות בשיחה. על מה הן יכולות לשוחח, מה הן יכולות למסור זו לזו?.."
כך החלה שיחת שולחן על דברים נשגבים.

2

"למה ללכת רחוק כל-כך? האם לא די, למשל, פשוט בלהביט חלופות דרך זגוגית אחת ושנייה: מבעד לזכוכית ירוקה כל העצמים נראים כיצוקים מתמיסה סמיכה חיה; מבעד לזכוכית צהובה – כפלח עדין של תפוז. ומה אם הזגוגיות עוד מחליפות את צבען עם התבשלות היום? אחיה כזבובון המתנוון בזהב בין שתי מסגרות החלון, כמו פריץ בעל אחוזה, בלי לדעת צרות, כמו עכבישון זעיר בין הקורים הנמתחים בפרגולה צבעונית. וכל העולם יזרום, יישפך דרכי כמו חול, דרך זרבוביתו של שעון החול.
כן, זה אפשרי, בנוסף לכך, הזגוגיות יכולות לשנות את מידת ההשתברות שלהן. אלה יהיו התבגרותן, נעוריהן והזדקנותן, חייהן מלאי האירועים".
"הדבר מובן לי", אמר בעל-שיח רביעי. "הגעגועים אל יקיריי שהלכו טרם זמנם לא נותנים לי מנוחה. הו, הכאב התמידי, הבלתי-פוסק, האבידה הבלתי-ניתנת לפיצוי! אנחנו מופרדים בכוח החלל והזמן, לעולם, בצורה אטומה. אבל סקרנות מטורפת שורפת אותי. אנחנו רוצים להיות כל החפצים והיצורים, להיות טמפרטורה, גל, שינוי. הצימאון שאינו דולל להתראות אינו מרפה ממני".
אז קם מי שדיבר קודם ונוטל את הכוסית:
"אני שותה להרגשה הטרופית"
איזו הרגשה טרופית.

3

ישנו פחד מיוחד של שעות אחר הצהריים, כאשר הבהירות, השקט והלהט מתקרבים לשיאם, כאשר פאן מנגן בחלילו, כאשר היום מגיע למלוא ליבונו.
ביום כזה אתה הולך דרך אחו או דרך יער דליל, מבלי לחשוב כלל. פרפרים מעופפים בשאננות, נמלים חוצות את דרכך וצרצרים פורחים במעוף אלכסוני מתחת לאפך. פרחים מפליאים אותנו בניחוחם: כמה יפים,דרוכים וחופשיים חייהם! הם כמו נסוגים לפניך, באדיבות הם מפנים לך דרך ונוטים לאחור. הכול ריק מאדם, והצליל היחיד אשר מלווה אותך הוא צליל לבך הפועל בתוכך.
חם וענוג כמו באמבטיה. היום עומד בנקודתו העליונה (בשיאו?), המאושרת.
ביום קיץ חם אתה הולך דרך אחו או דרך יער דליל. אתה הולך בלי לחשוב כלל. פרפרים מתעופפים בשאננות, נמלים חוצות את דרכך ובמעוף אלכסוני צרצרים פורחים מתחת לאפך. היום עומד בנקודתו העליונה.
חם וענוג כמו באמבטיה. פרחים מפליאים אותנו בניחוחם: כמה יפים,דרוכים וחופשיים חייהם! הם כמו נסוגים לפניך, מפנים לך דרך ונוטים לאחור. הכול ריק מאדם, והצליל היחיד אשר מלווה אותך הוא הצליל של לבך הפועל בתוכך.
לפתע אתה נאחז בציפית אסון בלתי נמנע: הזמן מתכונן לעמוד דום. היום עבורך מתמלא עופרת. קטלפסיית הזמן! העולם עומד לפניך כמו שריר אחוז בעווית, כמו אישון משותק בלחץ. אלוהים אדירים, איזה חוסר תנועה, איזו פריחה מתה מסביב! ציפור עפה בשמיים, ואתה שם לב, אחוז אימה: מעופה חסר תנועה. שפירית תפסה זבובון ונוגסת את ראשו; ושניהם, גם השפירית וגם הזבובון, חסרי תנועה לחלוטין. איך זה שקודם לא שמתי לב לכך שבעולם כלום אינו קורה ואינו יכול לקרות, כזה הוא היה קודם וכזה יהיה לעולם ועד. ואפילו אינם קיימים לא "עכשיו", לא "קודם" ולא "לעולם ועד". רק לא לנחש על עצמך, שגם אתה עצמך מאובן, כי אז הכול נגמר, אז כבר לא תהיה דרך חזרה. הייתכן הוא הדבר כי אין פדות מן העולם המכושף, האישון המאובן יבלע גם אותך? באימה ובשיתוק מחכה אתה לפיצוץ המשחרר. והפיצוץ פורץ.
"הפיצוץ פורץ?"
"כן, מישהו קורא לך בשם.
הדבר, אמנם, מופיע אצל גוגול. היוונים העתיקים הכירו גם הם בתחושה זו. הם קראו לה פגישה עם פאן, אימה פאנית. זה הוא פחד הצהריים.

4
מים מוצקים כאבן

כן, נפלת אל תוך מים עומדים. אלו הם מים מקיפים אשר מתלכדים מעל ראשך כאבן. הדבר קורה במקום שאין בו הפרדה, אין שינוי, אין שורה. למשל, יום גדוש, אשר בו האור, הריח, החום עומדים בשיאם, עומדים כמו קרנות עבות, כמו קרניים. עולם רצוף ללא רווחים, ללא נקבובים, אין בו ריבוי איכויות ולכן אין בו זמן, אין אפשרות לקיום אינדיבידואליות. מפני שאם הכול שווה, בלתי-ניתן למדידה, אין הבדלים, כלום אינו קיים.
אך מיהו שקרא לך, ברגע אחרון, בשם? בוודאי שאתה עצמך. תוך אימת מוות נזכרת במחלק האחרון, בעצמך, בשתי ידיים אחזת בנשמתך.
היה גאה, נוכחת בסיבוב הנגדי. לעיניך העולם היה חוזר אל הדבר שממנו הוא בא, אל יסודו הבראשיתי חסר האיכות.
באותו רגע פגשת לא את פאן לבדו אלא גם את נשמתך שלך. איזה קול חלש לה, חלש אך נעים למדי.
בחשש מפני חוסר האינדיבידואליות מוסברת גם העוינות כלפי חללים רצופים פתוחים: כלפי מדברי-מים או מדברי-שלג חדגוניים, כלפי הרי-ענק חשופים, ערבות ללא פרחים, שמיים כחולים או לבנים, נוף רווי שמש יתר על המידה. השגיא הוא תמיד חמור ולא-נוח.
הו, התוגה המיוחדת לארצות דרום, שם הטבע חזק מדי והחיים חסרי בושה להפליא, בה אדם הולך לאיבוד ומוכן לבכות מרוב ייאוש! האם לא בגללה משלמים משכורת כפולה לאותם שהולכים לעבוד בקולוניות, אבל גם זה לא עוזר, כה מהר הם מאבדים את הרצון לחיות, שוקעים וגוועים.
התוגה הטרופית מתבטאת בהיסטריה האופיינית לאומות הדרום: בהתקפי ריקוד או ריצה עוויתית, כאשר אדם רץ ללא מעצור וסכין בידו – הוא כאילו רוצה לחתוך, לפרוץ את רצף העולם – רץ והורג הכול בדרכו, עד שהורגים אותו עצמו או עד שפורץ מפיו קצף דם.
תוגת השלג מוכרת לחורפים בתחנות הקוטב. גם היא גורמת לריקודים עוויתיים ולמחלה המיוחדת הנקראת מֶנֶרִיק*, כאשר אדם שלא הצליח להתגבר על העינוי התמידי עוזב את התחנה ויוצא הישר אל תוך החושך, השלג והאבדון

*מנריק – היסטריית הקוטב.

5
דם ושינה

מעניין אותי, מי המציא את המעשייה על הממלכה השקוע בשינה. הרי היה איש שהמציא אותה, שמחשבה משונה זו עלתה בדעתו לראשונה. וכנראה, שקלע כחוט השערה, שכן המעשייה מרשימה את כולם, סבבה את כל העולם.
הזוכרים אתם, אפילו שעונים נעמדים בה, המשרת קופא באמצע פעולתו, רגל אחת קדימה וקערה ביד אחת. ומיד קמים מתחת לאדמה עצים, צומחים דשאים, ארוכים כשיער, והכול מתכסה כמו בקורי עכביש ירוקים או בסיבי- צמר. כן, יש שם גם עלית גג עם אשנב, זקנה רעה על טווייתה ויפהפייה נרדמת: היא נרדמה מפני שדקרה את עצמה, וטיפת דם נשפכה מאצבעה.
אבל מה פתאום דקירה, מה הקשר בינה לבין עצירת הזמן, לחלום?
אבל קודם – על הטווייה. אומרים שסיבים דומים לנסיבות הזמן, אך עוד יותר דומים הם לצמח. כמו לצמח, אין להם מרכז והם אינסופיים, ניתנים להימשך ללא הגבלה. יש בהם שעמום וזמן שאינו מלא בדבר, וחיים כלליים, שבטיים, שמסתעפים ומסתעפים, לא ידוע למה; כאשר אתה מתחיל להיזכר בהם, אינך יודע אם היו אם לאו, הם הסתננו בין האצבעות, חלפו כרגע אינסופי, כחלום, אין במה להיזכר.
מעניין שעד היום אנשים רבים מאוד מפחדים ממראהו של דם, הם מרגישים רע ממנו. אך מה, בעצם, מפחיד בו? הנה הוא יוצא החוצה דרך החתך, נוזל אדום שמכיל חיים, נשפך חופשי וללא חיפזון, ומתפשט בכתם בלתי-מוגדר ומתרחב בעקביות. אם כי, אולי, באמת יש בזה משהו לא-נעים. יותר מדי בפשטות ובקלות הוא עוזב את ביתו ונעשה עצמאי – שלולית חמימה, לא ברור – חיה או לא-חיה. למי שמסתכל עליו, נראה הדבר כה נוגד לטבע, עד שזה נחלש, העולם הופך בעיניו לדלחה אפורה, לחלישות מסחררת. באמת, יש כאן משהו לא-טבעי ומגעיל, דומה לדגדוג לא מבחוץ אלא ממש בעומקו של הגוף. ביציאתו הלאה מהשבי דם מתחיל את חייו משלו, הזרים לנו ביסודם, נטולי-עצמיות, כמו העצים או הדשא – צמח אדום בין צמחים ירוקים.
ובזה נחשפת העובדה כי הגוף שלנו ביותר מחציו הינו צמח: כל קרביו הם צמחים.
אך לחיים נטולי-עצמיות אין זמן. אין בהם אי-התאמות ודחיפות. ודווקא בהיותם חסרי זמן שונים הצמחים מהחיות: הכול עובר עבורם ברגע אחיד אינסופי, כמו לגימה, כמו צליל של קולן.
זאת הסיבה לפחד הדם, לתיעוב כלפיו, אשר חשים אנשים רבים: פחד מפני חיים לא-מרוכזים.
דקירה – ונקרע הקשר האינטימי שבין החיים הסטיכיים ואלה הפרטיים; הדם נשטף דרך הפתח שנפתח עבורו, מגיעה פריחתו המשונה; מגיע עילפון העולם, התרדמה חסרת הזמן. והנה הכול כבר מכוסה בצורה שווה, כמו בסיבים או בקורי-עכביש, בחיים אחרים, אילמים וירוקים. העולם שוב הופך למה שהוא – לצמח. כמה שצמיחתו סוערת וחסרת-תנועה! וכך היה ויהיה לעד, לנצח נצחים, עד שלפתע יבוא, עם נשיקת הבחירה שלו, בורא של חוסר שוויון חדש, ושוב תיוצר אשליית האירועים.

6

מסעדות בונים בקרבת המים, כדי ששדה הראייה יהיה רחב, וכאשר ממקמים אותן מעל המים ממש, קוראים להן "מצופים". אנשי מסחר הם פילוסופים פרקטיים, הם מבינים מה נחוץ לאדם. ובכן, מה נחוץ לאדם? נחוצה לו השקפה. לרגע להרים ראש, להשקיף סביבו ולנשוף אוויר צח. ואחר כך שוב לשוט בתוך קצף שצוף, עד שיספיקו לו כוחות ועד ששמחתו לא תהפוך לאפיסת כוחות, למוות. הרי איש לא חי מעולם לא בשביל עצמו ולא בשביל אחרים: כולם חיו בשביל דבר אחד – בשביל הרטט.
ישנו דבר-מה חגיגי באותם מהלכי הטבע שבהם מחוגו כמו קופץ מדרגה לדרגה; למשל, בהתחלפותם של יום ולילה, בעליית הירח מעל האופק. אז משתתק אפילו קל-הדעת ושוקע במחשבה אודות משהו לא-ידוע, וכולם מתבוננים בים המחשיך ומחַכים: הנה-הנה תופיע סירה קטנה, תעגון ליד הכבש, יצא ממנה אדון עולם לבן-הזקן ויאמר: "אני רואה כי האורחים מחכים לי עד בוש. סלחו לי על העיכוב הלא-מכוון. אבל עכשיו הגיע עת לחשוף בפניכם את ההפתעות, אשר הכנתי עבורכם".
אך הדבר לעולם אינו קורה.
ליד אחד השולחנות נפגשו אנשים אחדים וניהלו שיחה בנושאים המובאים כאן.
כמה יפה היא שיחה חסרת פנייה! איש אינו מבקש דבר מחברו, וכל אחד אומר מה שירצה ומתי שירצה. היא דומה לנהר: איננה ממהרת וזורמת לכיוון הים לעתים לאט, לעתים מהר, לעתים ישר, לעתים מתפתלת ימינה או שמאלה. שתי אֵלות עומדות מאחורי בני-השיח: אלת החופש ואלת הרצינות. הן מביטות באנשים ברצון ובכבוד, הן מקשיבות לשיחה בעניין.

7

בנוגע לתחושות אימה, תיעוב, אהבה, שמחה וכדומה, בדיון אודותן עושים תמיד את שלוש השגיאות הבאות.
השגיאה הראשונה טמונה בפירוש התועלתי שלהן. נגיד, אנשים פוחדים מנחשים מפני שהם מסוכנים. בתגובה על הטענה הסותרת, כי מנחשים פוחדים גם אלה שאינם יודעים שהם מסוכנים, משיבים בהסתמכות על האינסטינקט, על ירושת הפחד מדברים מסוימים. כל זה מלאכותי ונאיבי, פשוט אווילי. ישנם דברים בלתי-מזיקים רבים, המעוררים פחד, והמון דברים מסוכנים ומזיקים, שאינם מעוררים אותו. וגם תופעת הפחד כשלעצמה בכלל אינה כל-כך מועילה לשמירה על החיים: פחד מחליש, משתק או שולל שֹכל ישיר, סוחט את כל בכוחות בזמן הקצר ביותר. מעניין, איזו תועלת מביא לשפן הפחד שכובל אותו תחת מבטו של הנחש? או לקנגורו, אשר מת בשבץ לב מבהלה פתאומית? כל זה מדבר בעד ההנחה כי הפחד נוצר לא כמנגנון תועלתי, הוא ראשוני, מצוי בכל מקום ועצמאי, ורק בחלקו הקטן מנוצל באופן מועיל, לצורך זהירות מפני סכנות רבות של החיים. ניצול זה נעשה אפשרי מפני שבמקום פנימי עמוק כלשהו האימה בכל זאת קשורה במגמות קודרות והרסניות לגבי החיים האינדיבידואליים. אבל, כמו כל מגמה, הדבר נכון מבחינה סטטיסטית בלבד – בדרך כלל, ולא לגבי כל מקרה.
השגיאה השנייה קשורה בראשונה וטמונה בקביעת הסובייקטיביות של תחושות. אם הדבר מפחיד מפני שהוא מזיק לנו, ברור שהוא מפחיד לא ברשות עצמו, זאת תחושתנו הסובייקטיבית כלפיו: את מי שהוא לא מזיק לו הוא גם לא מפחיד. אלא שמבחינתנו הנוראיות, כלומר, היכולת להטיל אימה על יצורים חיים, היא סגולה אובייקטיבית של העצם, של המרקם שלו, של מתארו, של תנועתו וכו'. כמו שאפשר לומר על עצם או על חומר שהוא מוצק או רך, בהיר או כהה, כך גם אפשר לומר אם הוא מפחיד או לא.
ולבסוף, השגיאה השלישית, הקשורה בשתי קודמותיה, טמונה בכך שהנוראיות מתפרשת כסגולה מצערת, כמדור שבו נכנסים דברים מסוגים שונים לחלוטין. רעם, למשל, מפחיד מסיבה אחת, עכבר – מסיבה אחרת לגמרי, פאן – מסיבה שלישית. פחד, אם כן, הינו שם קיבוצי. אלא שלפי דעתנו פחד הוא שם פרטי. ישנו בעולם רק פחד אחד בלבד, עקרון אחד ויחיד, המתבטא בצורות ונוסחים שונים.
כל שנאמר על תחושת הפחד נכון גם לגבי תחושות אחרות.

8

מפחיד כל מה שמאיים עלינו בהצרה (כאב, צרוֹת, כליון). זה הוא פחד יחסי, פחד באמצעות. אך קיימים גם אירועים ועצמים שהם מפחידים בפני עצמם.
אפשר להביא לכך דוגמאות רבות.
ג'לי.
ילד מפוחד בוכה לאחר שראה ג'לי רועד בקערה. נדנוד העיסה האמורפית והקפיצית גם יחד הפחיד אותו. מדוע? אולי מפני שחשב אותה לחיה? אבל יצורים חיים רבים אחרים, לעתים מסוכנים באמת, אינם מעוררים בו פחד. אולי מפני שהחיים כאן כוזבים? אבל, אילו הג'לי היה חי באמת, הוא לא היה מפחיד פחות.
מה שמפחיד כאן, אפוא, אינו החיוּת אמיתית או חיקויה, אלא מין חיות לא-חוקית או לא-טבעית. לחיים אורגניים הולמים ריכוז והפרדה, ואילו כאן – עיסה בלתי ברורה, אמורפית, אך יחד עם זאת גמישה, קפיצית ומתיכה, כמעט חיים לא-אורגניים.
זה הוא פחד מפני המרקם צמיגית, מפני קולואידים ואמולסיה. פחד מפני האחידות שבה מופיעות דחיסויות, מתיחויות, חוטים של מתח, של עצמאות רופפת, של מבנה.
דוגמאות לחומרים ולמצעים, אשר מעוררים פחד או תיעוב, יכולים לשמש: בוץ, רפש, שומן – בעיקר שומנים מתיכים, כמו שמן-דג או שמן-קיק, – ליחה, ריר, דם, כול תוצרי הבלוטות, כולל זרע, פרוטופלזמה בכלל.
על הדבר האחרון כדאי להתעכב.
לא בעלמא מעוררת הפלזמה החיה סלידה. החיים הם ביסודם צמיגות ודליחות. חומר חי הוא זה שאי-אפשר לומר עליו אם הוא יצור אחד או כמה יצורים. לרגע יש בפלזמה קשר אחד, ובמשנהו כבר שניים. היא מתנדנדת בין קביעות וחוסר קביעות, בין אינדיבידואליות ואינדיבידואליזציה. זו היא מהותה.
בדרגות העליונות של החיים האורגניים יכול הדבר להסתוות, אבל לעולם לא יעלם. ממנו נובע, ראשית כל, כי בכל יצור חי מסתתר משהו מגעיל, ושנית, כי המון יצורים חיים מגעילים באופן מובהק ומעוררים פחד חסר-סיבה.
בנוגע לדבר הראשון, מעבר לכל הנמנה, מגעילים כל הקרבים בכלל: מוח, מעיים, ריאות, לב, אפילו בשר חי, כל
נוזלי הגוף בכלל.
בנוגע לדבר השני, כל האורגניזמים הפשוטים, בעיקר חסרי חוליות, יצורי ים למשל, מגעילים למגע. במיוחד בולט הדבר אצל טפילים, אשר עברו פישוט חוזר, דהינו, למעלה מן המידה. פשפשים ותולעים טפילות מגעילים במרקמם שלהם, בהיותם כמעט נוזלים.
למרקם יכול להתקשר גם הצבע האופייני, שגם הוא מעורר פחד: עכור-שקוף, תכופות לבן-צהבהב. צבע כזה יש, למשל, לכיני בגדים. זה הוא צבעו של תחליב.

9

ביסודו של הפחד מפני המרקם והצבע מונח פחד מפני חיים שפוכים, לא-מרוכזים. לחיים שכאלה צריכים להלום גם קולות מיוחדים: לעיסה ממצמצת, בליעה, מציצה טובענית – כלומר, הקולות הנגרמים על-ידי דילול ולחיצה. אבל החיים הם שקטים בעיקרון, וקשה לדון בקולותיהם.
צורה בחלל אופיינית להם הרבה יותר וזה הוא הפחד העיקרי השני: הראשון – מפני המרקם , השני – מפני הצורה.
השתפכותם של החיים מתבטאת בהתפשטותם שוות-המידות לכל הצדדים, כלומר, בהעדרו של כיוון מועדף, דהיינו: של סימטריה.
סימטרית החיים יכולה להתממש בשלוש צורות: בועה, בליטות לכל עבר, שורה (סגמנטים). במקרים רבים מאוד הצורות הללו מתלוות זו אל זו.
עכביש, פשפש, כינה, תמנון (בועה + בליטות רגליים); קרפדה, צפרדע (בועה); זחל (בועה, סגמנטים, בליטות); סרטן, סרטן-ים (סגמנטים, בליטות); מרבי-רגליים, נדלים (סגמנטים, בליטות); בטן, עכוז, שָד, תפיחה, אבעבועה (בועה).
בנוגע לבועתיוּת. זו היא הצורה העיקרית של מרקם החיים. אבל בדרך כלל לא ניתן להשיגה מפאת העדר אחידותה של הסביבה (כוח המשיכה הארצי, גבוליותם של הארץ והאוויר, תנועה קדימה). בהתאם לכל אלה הבועתיות הופכת למה שאפשר להגדיר כ"זרימוּת". אבל בכל מקום שבו רקמה חייה נשארת בלתי-יעילה, חסרת ספציאליזציה ונאמנה לעצמה היא מתקרבת לצורה של בועה. ובה היא, כידוע, ארוטית ביותר.
הפחד מפני בועתיות אינו כוזב. בה באמת משתקף חוסר האינדיבידואליות של החיים. למעשה, הרבייה מתבטאת בכך שבבועה נוצרת מחיצה וממנה מתבדלת בועה חדשה.
בנוגע לבליטות. כוונתנו לריסים, קרני-משוש, מחושים, ריבוי רגליים קטנטנות, שערות דקיקות על פני הגוף. הפחד מהן אינו כוזב: בהן באמת קיימת עצמאות חיים כלשהי – רגל תלושה של תמנון, של עכביש קוצר וכו'.
בנוגע לטבעות. גם בהן קיימת עצמאיות החיים: גנגליונים בכל סגמנט. תולעת אדמה לאחר שהיא נחתכת לשתיים, זוחלת לשני הצדדים, והדבר אינו הגון במידה שאין למעלה ממנה.

10

דוגמה דרסטית, אם כי מלאכותית, של הפחד הנובע מחיים נטולי אינדיבידואליות היא הרושם שנוצר מניסיונות החייאה של איברים מובדלים: אצבע שגדלה בתמיסה פיסיולוגית, ראש כלב שחושף שיניים וכו'.
מאותה סיבה כל-כך לא נעימות המחשבות כי למת עדיין גדלות הציפורניים, נמשכים חייהם של תאים נפרדים.
בכלל, פחד מפני המת הוא פחד מפני האפשרות שהוא, אולי, עדיין חי. מה רע בזה שהוא חי? הוא חי לא על-פי דרכנו, חי חיים אפלים, אשר עדיין תוססים בגופו, ועוד חיים נוספים – ריקבון. ומפחיד לחשוב כי כוחות אלה ירימו אותו, הוא יקום ויצעד כאחוז-שיגעון.
בזה מפחידים גם סומנמבולות, סהרורים, אידיוטים וכו'.
הפחד הראשון הוא מפני מרקם, השני – מפני צורה, השלישי – מפני תנועה.
תנועתנו השכיחה הינה מרוכזת: על קצה אחד מופעל מאמץ, והקצה השני משנה בהשפעתו את מקומו בחלל באופן סביל. זוהי תנועה לפי עקרון המנוף.
אבל עמוקה וקדומה מזאת היא תנועה מתנענעת של החיים, אשר אין בה חלוקה לאלמנטים פעילים וסבילים, כולם שווי-זכויות על-פי תורם. תנועה כזאת שמתגלגלת בגוף נקראת, על-פי תפקידה, פריסטלטיקה, עוויות, התכווצויות, פירוט ריסים או רגליים, פעימות, מיני זחילה. אבל מהותה היא אחת: חוסר בחלוקה למחזורים (צעדים) והעדר של מרכז הדחיפה. משום כך גועליים הרמשים. הרי תנועת הנחש היא תנועת מעי, וגם צורתו היא אותה צורה.
כידוע, תנועות ארוטיות הן מנענעות.
אותה תנועה בלתי-פוסקת ומשתפחת אפשר לראות אצל בורגי ומנופי מכונות, אשר לחלופין הבולטים ומתכנסים בחזרה אל יצועי המתכת המשומנים שלהם, לחילופין.
כך זב מבקבוק נוזל סמיך. כך גם משתטחת ממסרת הזחל של טרקטור או טנק, קצובה וחסרת רחמים.
כאן, בין היתר, טמונה אחת הסיבות לאימה הבלתי-הגיונית אשר טנק מטיל על אנשים.

12*

ריבוי רגליים אינו נעים כשהוא ברשות עצמו, אך הוא גועלי במיוחד כאשר הרגליים הללו מתחילות לנוע, בעל החיים כמו שורץ ברגליים. כאן מתחברים רשמי טבעתיות, ריבוי בליטות סימטריות ותנועה מתנדנדת. מהירות פירוטן של הרגליים אינה מאפשרת להבחין בצעדים נפרדים, הגו כאילו אינו משתתף בתנועה, ונוצרת מן הליכה קצובה. קצובה, אמנם, רק ההליכה עצמה, כנגד הליכתו של אדם או של סוס, למשל; אלא שהעצירות, ההפעלות ושינויי הכיוון יוצאים, מפאת ריבוי הרגליים, להיפך, חדים, עוויתיים ופתאומיים מאוד. יוצאת ריצה מפרכסת עם אתנחתאות וזיגזגים מפתיעים; כך, לדוגמה, סרטני-הים.
דווקא ריצה נרעדת זאת היא הגועלית ביותר.
מוזר ככל שיהא, ריצה עוויתית זו נהוגה גם אצל מספר יונקים, דהינו, אצל עכברים וחולדות. עכבר רץ כמו מכונן. ופוחדים דווקא מעכבר או חולדה רצה, מתרוצצת. די לדמיין כי לעכבר רגליים אחרות, כי הוא הולך כמו חיות אחרות, גדולות יותר – וכל הלא-נעים שבו נעלם.
מה הסיבה לכך, מדוע אופי תנועה שכזה נהוג דווקא אצל עכברים וחולדות, אינני יודע.

13

הארוטי בגוף האדם הוא המפחיד. ומפחידה היא העצמאות היחסית של חיי רקמותיו ואיבריו של הגוף; רגלי אישה, נגיד, אינן רק אמצעי תנועה, אלא גם מטרה בפני עצמה, הן חיות למען עצמן, ללא בושה. הדבר אינו נכון לגבי רגלי ילדה. ודווקא משום כך אין בהן יסוד משדל.
ישנו דבר-מה מושך ויחד עם זאת מגעיל בחלקות ותפיחות הגוף, בגמישותו וקפיציותו.
ככל שחֶלק הגוף מסתגל פחות למטרה ספציפית, ככל שהוא דומה פחות למנגנון פועל, כך מורגשים חייו העצמאיים יותר.
לכן גוף נשי מפחיד יותר מגוף גברי; רגליים מפחידות יותר מידיים, והדבר ניכר באצבעות הרגליים.

14

החיים מתגלים לנו בדמות התמונה הבאה.
עיסה לא-אורגנית חצי-נזילה, שבה מתרחשת תסיסה, נטווים ונעלמים מתחים, קשרי כוחות. היא תופחת בבועות, ואלה משנות, תוך כדי הסתגלות, את צורתן, נמתחות, מתפצלות לשפע של חוטים המתנענעים ללא סדר, לשרשראות של בועות. כל אלה גדלות, נמתחות, נעקרות, והחלקים הנעקרים הללו ממשיכים, כלא כלום, את תנועותיהם ושוב נמתחים וגדלים.

15

ביסוד האימה מונח תעוב. התעוב אינו תוצאה של דבר-מה חשוב במובן הפרקטי, הוא תופעה אסתטית. נמצא שכל אימה היא אסתטית, ובעצם, היא תמיד אחת ויחידה: האימה מפני העובדה כי הקֶצב האינדיבידואלי הוא תמיד שקרי, כי הוא תמיד נמצא רק על פני השטח, ותחתיו קיימים חיים סתמיים נטולי עצמיות, המדכאים ורומסים אותו. למה הדבר דומה? כאילו היינו מדברים עם חבר אהוב עלינו, נזכרים בדברים קרובים וחשובים לנו ביותר, ופתאום היה מבצבץ מבעד לתווי פניו פרצוף אחר, זר, פני אידיוט, ערומות ואכזריות כפני קוף. טעינו, אין הוא אותו אדם שחשבנו. אי-אפשר להידבר עם אחד כזה, מפני שהוא אפילו אינו מבין מלים, כולו בנוי בצורה לא-שלנו.
אין הוא זה, אלא "גלגול".
וכל פחד הוא הפחד מפני "גלגול".

16

נחיל פחדים מרחף מעלי, כמו זבובים מעל נבלה, לא נותן לי מנוח. אני מזהה בינם את המוכרים לי מזמן: פחד החשיכה, והדוחק, והריק.
פחד החשיכה. כשאדם הולך בלילה ביער הפחד הזה מובן. אפילו ילד מודע לכך שאין מה לפחד מחשיכה בחדר. ובכל זאת הוא מפחד.
כשאני מתבונן באותו פחד אני מגלה בו: תוגת בידול או בדידות; ציפיית איומים לא ידועים; תוגת רקע חדגוני.
האחרונה בהירה לי. האם לא עליה דיברתי כאשר סיפרתי על הפחד של אחר הצהריים? חדגוניות – היא משמידה זמן, אירועים, אינדיבידואליות. די לנו בצפירה ארוכה כדי להרגיש כי כל העולם נסוג לאחור על כל עניינינו – נגיעת האי-קיום.
אותה תוגה עצמה נגרמת בחשיכה, בשלג או בערפל. אדם נקלע לאמצע אגם בערפל. מסביבו הכול אותו דבר: לובן. ובעל כורחו נוצר ספק, לא רק הספק אם העולם באמת קיים, אלא גם אם היה קיים אי-מתי.
יש דבר-מה בכיתור מוחלט זה אשר חובק, עוצר שעונים, חודר לעצמות, עוצר את הנשימה ופעימות הלב.
ישנה בתחושת הבידוד תוגה מיוחדת של איגוף מוחלט ומוצק, כיבוי תקוות, כפי שאנחנו מבינים היטב.
יתכן שדווקא זה הוא המביא לידי כניעתם הקפואה והמוחלטת של בעלי החיים שנגיעה או ליטוף קל גורמים להם לקטלפסיה.
בבידול שכזה אתה חש במיוחד צורך בפני אנוש, בקול, אם לא אנושי, אז לפחות של יצור חי כלשהו.
כך ילדים מבקשים בחשיכה: "תשב אתי!"
מדוע כל-כך קשה לנו לשאת בדידות? משום מה כל התענוגות ומעשי הגבורה נעשים תפלים וריקים אם אין עם מי לחלוק אותם, אם איש לא יידע אודותם? אפילו איש קהה-חושים כרובינזון קרוזו חש מועקה מבדידותו.
הלא מוזר הוא הדבר כי הן משמעות האירוע והן משמעותינו אנו, רוכשות עבורנו את חשיבותן רק לאחר שהן משתקפות בעיני אחרים או, לפחות, שקיימת אפשרות כזאת.
כך יוצרות שתי מראות, הניצבות זו מול זו, הרגשה של אינסופיות רבגונית. ומעניין אותנו אך ורק דבר-מה שאחריו מורגש המשך לא-ברור, אינסופי…
ובכן, ממה נובע פחד הבדידות?
בערפל, בחשיכה אנו חשים את התשובה בכל עצמותינו. אדם אחר פורץ, בנוכחותו בלבד, את המצור המחניק והזר, את חדגוניות-המוות.
בסופו של דבר, אינדיבידואליות היא האירוע הגדול ביותר, לא קיימים אירועים אחרים, לא יכולים להיות. ואם מופיע אירוע, קם לתחייה הזמן, ויחד אתו – כל השאר, חיינו הקטנים.
בסופו של דבר, חושים ותחושות הם הדברים הודאיים היחידים בעולם, אין בו, כנראה, שום דבר אחר. אבל חושים ותחושות חסרי אינדיבידואליות הם כל-כך זרים לנו עד שאיננו יכולים לחיות על-פיהם.
משמע שהאירוע עבורנו הוא רק מה שאפשר להשתתף ברגשות כלפיו: החיים השכנים.
החיים השכנים מורגשים בצורה עזה ביותר בשילוב גופני. בכך התבטאה חומרת המנזרים: שלילתו של שילוב גופני וכל הקשור בו.
ואם מנתקים אותך מכל החיים השכנים נחשב הדבר לעונש הקשה ביותר: מעצר יחיד.
ואם מוסיפים לזה עוד את חדגוניותה של החשיכה, נעשה הדבר גרוע עוד יותר: צינוק. כי אז נעלמים אפילו רמזים על חיים אינדיבידואליים – החפצים. נוצר מצור מוחלט…
אבל דיברתי גם על כך שבערפל ובחשיכה נוצרת ציפייה של סכנות בלתי ידועות. וגם אותה צריך להסביר.
זוהי אותה הרגשה כמו שבילדות פחדת להוציא ראש מתחת לשמיכה, כי נדמה לך שלידך עומד שודד, או רוח רפאים, או מישהו עוד, זר לחלוטין. ופחדת לא כל-כך ממנו, אלא מהפחד שיציף אותך ולא תוכל לשאתו.
הרגשה זאת, אמרתי, מופיעה גם במקרה שתישאר פנים אל פנים עם גופת המת, אפילו באור יום. וגם אז אתה זקוק כל-כך למישהו, לנפש חייה.
גם פה וגם שם הסיבה לכך היא אחת: פחד מפני חיים לא-שלנו, נטולי עצמיות. החשיכה עצמה נראית כחיה. ואם לחשוב, הדבר אינו חסר טעם. מהי חשיכה? היא אותו תחום סביבנו, אשר ביום אנו רואים אותו מחולק, על-פי סימנים פרקטיים, לעצמים שונים, בעלי צבעים שונים, אך בלילה הוא נראה כרצוף ושחור. החשיכה קיימת. ומי יאמר לי מה משמעות המלה "קיימת" אם לא "חיה"?
משמע, פחד החשיכה הוא הפחד מפני "גלגול".

17

פחד הריק, במלים אחרות – פחד הנפילה.
אדם שקופץ עם מצנח ממגדל הקפיצה יודע בוודאות שלא יתרסק, שלא נשקפת לו שום סכנה. ובכל זאת הוא חש פחד.
אם מותר כאן להסתמך על הדמיון, מובן לחלוטין כי לפחד מפני חללים ריקים, חלולים, מפני תהום, אין שום יסוד.
פחד זה מלווה בסחרחורת.
לאדם אשר מעולם לא חווה סחרחורת קשה מאוד להסביר מה היא. מפני שלמעשה שום סחרור עצמים אינו נצפה, מוטב לומר שישנה הפלגה. אבל, בעצם, גם הפלגה איננה, כי שום דבר אינו משנה את מקומו בחלל.
מעניין כי לזה, כנראה, מעולם לא שמו לב.
נביא דוגמה לכך. אדם על סחרחרת או על גלגל ענק רואה סביבו את סיבובו האמיתי של העולם, את מעבר העצמים מול עיניו על-פי תורם. אבל אין זאת עדיין סחרחורת, דרוש עוד דבר-מה שונה. ודבר שונה זה אינו מחייב את סיבוב העולם: הוא יכול להופיע גם על סחרחרת, גם אחריה, וגם בלעדיה בכלל, נאמר, בעת שכרון או בחילת חולשה.
אני מתכוון לכך שסיבוב הינו תנועה, ולכל תנועה יש כיוון ומהותו בשינוי מקום בחלל.
עם זאת, במקרה של סחרחורת תתכן תחושה של תנועה ללא תחושת הכיוון שלה.
"הכול הסתובב לפניו" – שאלו אותו לאיזה כיוון הכול הסתובב, ויתברר כי אין הוא מסוגל להשיב על השאלה. קירות שטים לפני עיניו של שיכור, אך לשיט אין כיוון מדויק. למאבד ההכרה נדמה שהוא עף לכיוון לא-מוגדר, למעלה או למטה.
והעיקר, אין שינוי מקום בחלל, אין מעבר עצמים מול העיניים על-פי תורם. אם אתה מסתכל על תנור, ככל שראשך יסחרר, תראה כל הזמן את אותו תנור עצמו, ולא קודם תנור ואחר-כך קיר, דלת, חלון וכו'.
בקיצור: במקרה של סחרחורת ישנה הרגשה של מין תנועת-כזב מיוחדת, "חסרת תנועה". לתחושה עיקרית זאת נוספות לפעמים תחושות תנועה רגילות (כיוון, התחלפות עצמים מפאת תנועות עיניים הבאות מאליהן וכו') ולפעמים לא.
התחושה של תנועת-כזב נוצרת, לדעתי, באופן הבא: תנועה של עצם מלווה תמיד בטשטוש מתארו – החל ממזערי וכלה בטשטוש כזה שהעצם הופך לפס עכור דהוי. טשטוש העצם נובע מכך שאיננו מספיקים לקבוע אותו בחלל במדויק, לתפוס אותו בעין.
מהות הסחרחורת הינה רפיון, תנודת קביעה, טשטוש מתאר, היוצרים את תחושת התנועה, למרות שהדבר האופייני והנחוץ ביותר לתנועה דווקא חסר – "תנועה חסרת תנועה". את אותה תחושה כמעט אפשר לקבל אם מסתכלים בהשתקפות במים זורמים: גם כאן ישנו טשטוש מתאר ללא תזוזתו.
אבל קביעה חזותית הינה בסופו של דבר קביעה שרירית, קביעה באמצעות מישוש דמיוני, בהחזקה בידיים. שיבושה של קביעה חזותית הינו תוצאת שיבושה של קביעה שרירית בכללותה.
לכן סחרחורת מורגשת גם כשהעיניים עצומות. גופנו המתארך לכל עבר, ידינו הדמיוניות, המוטלות, מתחילות כמו לרעוד, נחלשות, וכבר אינן יכולות להחזיק עצמים בחוזקה: העולם נשמט מהן.
העולם היה תפוס באגרוף, אך האצבעות איבדו את כוחן, והעולם, אשר קודם היה קמוץ כגוש מוצק, החל לזחול, לזוב, להשתפך ולאבד דיוק.
אובדן קביעותם של העצמים, תחושת רפיונם, השתפכותם – היא הסחרחורת.

* סעיף 11 חסר בכתב ידו של ל.ל.

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת