:

דמיטרי דייץ': המוזיקאי (מתוך "פרלודות ופנטזיות")

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 15:03

סוקראטס: צהרי היום עוד רחוקים, אבל אתם כבר כאן, ידידיי! את מי הבאתם אליי היום, אנשי תֶבֶּס חביבים?
סימיוס: אני תקווה שלא תשליחנו, סוקראטס! שומר הסף פתח את שערי הכלא לפני המועד, ואנו שמחים כי נוכל לבלות במחיצתך יותר זמן מהרגיל. אבל, אם אתה עסוק…
סוקראטס: בדיוק סיימתי.
קבט: אנשים אחדים כבר שאלו אותי על שיריך.
סוקראטס: עליהם להתאפק. סבורני כי לא נשאר הרבה זמן לחכות: בימים אלה האונייה מדלוס אמורה לחזור. וכאשר זה יקרה, יהרגו אותי.
סימיוס: אתה מדבר כאילו הדבר מקובל ביותר.
סוקראטס: אכן הוא מקובל – בשביל פילוסוף. אך לא בשביל אשת הפילוסוף. מאז שאנשי אתונה חייבו אותי בדין אני מעביר את זמני יפה – באזיקים, בחיבור האפיגרמות, ואילו הנטל הקשה ביותר אינו אלא ביאתה היומיומית של קסנטיפה, על זעקותיה והתקפי אהבתה. אני מבקש מכם, ידידיי, אם היא תבוא היום, אל תכניסו אותה אליי!
קבט: חוששני כי בקשתך, סוקרטס, אינה בת ביצוע…
סימיוס: הדבר היה בלתי צודק – לשלול מהאישה את גילוי הרגש החוקי.
סוקראטס: בוגדים! מה היה אומר פילולאוס בהישמע דברים כאלה?
סימיוס: סוקראטס, אתה נאנח?
קבט: אתה בא בטענות?
סוקראטס: כאשר אני רואה אתכם, אני מתחיל להטיל ספק בתועלת המעשית של פילוסופיה.
סימיוס: לבו של סוקראטס בל עמו. דומני כי עלינו לעזוב.
סוקראטס: לא גיליתם לי מיהו הנער הזה, אשר מסתתר מאחורי גבכם. אמות מסקרנות בטרם יגיע העונש החוקי, וסוהריי יצטערו עד מאוד.
סימיוס: זה הוא פדונד, בן ארצנו. הוא כמונו מבקר אצל פילולאוס, אבל אינו בקיא בפילוסופיה. לעומת זאת, הוא ידוע בעיר כמוזיקאי. הוא הביא איתו קתרוס.
סוקראטס: אני שמח בלב שלם, פדונד. איני בטוח כי ירשו לנו כאן לעסוק במוזיקה, אך בכל מקרה מודה אני לפניך על כך שהחלטת לבקר עבריין.
פדונד: איני סבור שהמוזה חייבת את אישור הסוהרים, ואם יהיה רצונך, אנגן היום בחפץ לב.
סוקראטס: אני מתאווה לכך. אך לפני שתוציא את הקתרוס שלך, פדונד, חפץ אני לדעת מדוע חבריך מניחים שאינך בקיא בפילוסופיה?
פדונד: הרי זאת אמת לאמתה, סוקראטס. אני בא אצל פילולאוס כדי לשמוע. קולו הוא טוב.
סוקראטס: יוצה מזה שדי לך במוזיקה ואין צורך להשתמש בדיבור על מנת לשפוך לבך?
פדונד: אמת. איני אוהב לדבר.
סוקראטס: בכל זאת, ברצוני לדבר איתך. אני מקווה שלא תסרב לאדם אשר עליו למות בקרוב?
פדונד: על מה ברצונך לדבר?
סוקראטס: ספר לי על מוזיקה.
פדונד: מוטב לי לנגן.
סוקראטס: האמן לי, פדונד חביבי, אני מבקש ממך לדבר לא במטרה לערוך תחרות. לאורך כל חיי בא אליי לעתים קרובות אותו החלום. אמנם לא תמיד ראיתי אותו דבר, אך שמעתי את אותן המילים: "סוקראטס, צוֹר ועמל בכַּר המוזות". בימים עברו סברתי כי זוהי קריאה לעשות את מה שעשיתי, כי העליונה שבאמנויות היא פילוסופיה, ובה עסקתי. אך כעת, לאחר המשפט, כאשר חג האל דחה את סופי, הגעתי להחלטה כי ייתכן שהחלום ציווה עליי לעסוק באמנות רגילה, וצריך לא להתנגד לקולו אלא להישמע. והנה, בגשתי אל השירה הבנתי כי על המשורר ליצור מיתוסים ולא שיקולים. אך מעבר לשירה יש גם מוזיקה, גם מחול, יש אמנויות אחרות. צר לי כי כל אלה נשארו עבורי לא ידועות. הייתי רוצה להבין מה מרגיש מוזיקאי כאשר הוא מנגן, מה הוא סודו, אך חוששני כי לא נשאר לי זמן לדעת את זה מנסיון אישי, משום כך אני שואל אותך.
פדונד: סברתי תמיד כי דיבורים על אודות מוזיקה – הבל הבלים.
סוקראטס: יוצא מזה שהמוזיקה חכמה דיה כדי לדבר בעצמה. תאר לעצמך שהמוזיקה חפצה לומר אותם הדברים שהיא אומרת תמיד, אך הפעם תשתמש במילים ובשמות לוואי של בני אנוש, בלשון שלך. הלוואי שדיבורך יפסיק לחשוב על עצמו ולהשוות את עצמו לדיבורם של פילוסופים. אין זה מעניין אותנו עד כמה מאומן אתה בדיבורך, אלא מה אתה מסוגל לומר. אם וכאשר תתעה בדרכך, פנה במחשבותיך אל המוזה, והיא תלחש לך את המילים הדרושות.
פדונד: אני מוכן לנסות את מזלי, סוקראטס, אם הדבר יגרום לך שמחה.
סוקראטס: אזי נפתח בדבר החשוב ביותר. הנכון הוא כי למוזיקה טבע אלוהי וכי היא ניתנה לבשר ודם לנחמה ולטהרה?
פדונד: איני חושב כך.
סוקראטס: הפתיחה מבטיחה רבות. הבה ננסה לברר במה דווקא אתה לא מסכים.
פדונד: הבה. מה לדעתך פירוש הדבר אלוהי ומה הוא בשר ודם?
סוקראטס: דומני כי אלוהי נוצר על מנת לשלוט ולהנהיג, ואילו בשר ודם – על מנת להיכנע ולהשתעבד.
פדונד: פילולאוס היה מסכים לדעתך.
סימיוס: פילולאוס בתֶבֶּס. דבר מעצמך, פדונד.
פדונד: איני בטוח כי אלוהי ובשר ודם שונים, ודווקא מוזיקה לימדה אותי את הדעה הזאת.
קבט: זאוס שׂהד לנו, פדונד, מעולם לא שמעתי מפיך דבר דומה לזה!
סוקראטס: וזה כיוון שלא עלה בדעתך כי מוזיקאי יכול לדבר בבירור. חוששני כי גם אני סברתי כך במשך זמן רב, אך כעת אני רואה כי טעיתי… ובכל זאת, פדונד, כיצד אלוהי ובשר ודם יכולים לא להישנות? הייתכן שרצונך לומר כי אינך רואה הבדל בין בני אנוש לאלים?
פדונד: הבדל זה בולט וגלוי לעין יתר על המידה, כדי להיות אמת. דומה כי הגוף שייך לחלק בר תמותה של היצור, ואילו הנשמה – לחלק האלוהי, הלוא כן, סוקראטס?
סוקראטס: אמת. הנפש דומה לנצחי, בר הכר בשכל, תואם צורה, יציב ובלתי משתנה, ואילו הגוף – לבר חלוף, רב צורות, בלתי יציב ובר הכר לא בשכל.
פדונד: אם כן, הבה נברר באיזה מובן, באיזה אופן הגוף מוכר "לא בשכל", כפי שאמרת זה עתה. על מנת להבין זאת הבה נפנה אל מוזיקה.
סוקראטס: ברצון.
פדונד: האם נכון לומר כי בזמן שמוזיקה מושכת את תשומת לבנו, הראשון שעונה לקולותיה הוא הגוף? האם שמת לב, סוקראטס, כי לעתים אתה חושב על דבר מה משלך, ובעת ובעונה אחת אתה נוקש ריתמוס בידך או בעקב רגלך בנוכחותם של מוזיקאים מנגנים?
סוקראטס: שמתי לב, ולא אחת.
פדונד: ומה גורם לגוף לעשות את כל אותן התנועות המוזרות, אם הנפש, אשר לדבריך נוצרה על מנת להנהיג, עסוקה בדבר אחר?
סוקראטס: אני סבור כי הנפש גורמת לגוף לנוע באופן זה בתשובה לקולות המוזיקה.
פדונד: יוצא מזה כי הנפש עושה זאת בלי דעת? היכן הוא, אם כן, היסוד האלוהי שלה, המסוגל לאחוז בכל?
סוקראטס: כל עוד אדם חי, נשמתו כבולה בגופו ודבקה בו, היא מוכרחה לראות ולדעת הכול לא בכוח עצמה אלא דרך הגוף, כאילו מעבר לסורגי הכלא, וכך היא טובעת בבורות עמוקה מאוד מאוד. לכן היא אינה מסוגלת להכיר את עצמה, פדונד.
פדונד: לדעתך, הגוף הוא כלא של הנפש, ומוות לבדו מוציא אותה לחופשי?
סוקראטס: זוהי תקוותי – תקוות פילוסוף ואדם, אשר מתכונן למוות.
פדונד: איני חפץ לשלול תקוותך, סוקראטס.
סוקראטס: אתה מדבר כאילו יודע בבירור שאיני צודק.
פדונד: אני יודע רק את הדברים שאומרת לי מוזיקה.
סוקראטס: המשך, בבקשה ממך. צר לי שלא הכרתיך קודם.
פדונד: מוזיקה אומרת לי כי הגוף והנפש חד הם.
סוקראטס: האם זאת אומרת כי הנפש היא גופנית?
פדונד: זאת אומרת כי הגוף אינו נטל או כלא של הנפש, אלא חלק הכרחי שלה: הדבר דומה לאצבע של מוזיקאי, אשר יכולה להיראות למישהו איבר נפרד, אך למעשה היא תלויה בהכרח בקיומה של היד וספק אם הייתה משיגה את המיתר אילו היו חסרות לי אמה או זרוע…
סימיוס: …או ראש. המוזיקה מסרה לך את כל זה?
פדונד: היא גם מסרה לי כי מי שדואג לנפשו בעוד הוא מזלזל בגופו – מאבד ולא רוכש. שמעתי מפילולאוס (דומני כי אתה מסכים איתו, סוקראטס) כי פילוסוף אמיתי משליך מעצמו משעלות גופו, מתאפק ואינו מוותר לו בשום פנים ואופן, ואינו מפחד מפני הידלדלות ועוני, יגון ומחסור.
סוקראטס: אמרת יפה, פדונד.
פדונד: ואתה, בוודאי, רואה גופך כנטל וסבור כי הנפש חייבת לחיות תוך טיפוח שאיפותיה הנפרדות מאלה של הגוף, ולאחר המוות – לעבור למה שקרוב אליה ולהיפטר לעולם מקשייו של אדם.
סוקראטס: אמת. אני עצמי לא יכול לומר יפה יותר.
פדונד: אם כן, מה הטעם לחיות חיי אדם ולכלוא הנפש באזיקי הגוף? אם נכון הדבר שהגוף גורם לנפש הפסד כה גדול, הלוא מוטב היה לה לא להיוולד כלל בצורת אדם, אלא לשכון בסביבה העדיפה עליה ולא לזום לבר חלוף ובשר ודם?
סוקראטס: אני נשבע בזאוס, שאלתך טובה. אך לא אשיב עליה, כיוון שאני כבר רואה כי אתה עצמך מוכן להשיב.
פדונד: חוששני, סוקראטס, כי עליי לאכזב אותך, כיוון שאתנהג כעת באופן שאינו ראוי לפילוסוף. הצדקתי היחידה היא שלא ביקשתי להיות בן שיחך, ואין זו אשמתי שאני קולט דברים באופן שונה, לא בצורה אשר לה הורגלת.
סוקראטס: דבר נא, פדונד!
פדונד: מה שאגיד כעת מסרה לי המוזיקה, וכל הוכחות, אם היו ברשותי, לא היו משכנעות אותי יותר. שמע, סוקראטס: הנפש מתגשמת בגוף על מנת להפיח בו רוח. הגוף בשום פנים אינו מטלה לנפש אלא מדריכהּ. עלינו לחיות בצוותא עם הגוף, צריך לעשותו כלי נאמן לנפש – כך שבעת פרידה ממנו נעזוב אותו ללא עצב, אך לא מחמת מיאוס, אלא כיוון שהוא נשתנה ועם זאת השלים מלאכתו הארצית. אך הנה הדבר אשר אינו נכנע לתפיסה והבנה, לכן, דומני, אינו יכול להיות לעצם הדיון: אני רואה כי הגוף והנפש חד הם ועצמותם אחידה. יוצא מזה, למרות כל בינתם של בני אנוש: היכן שאנו רואים שניים ומדברים על שני דברים שונים, יש לראות אחד. יתרה מזו, מה שנדמה לנו עשוי מחומרים שונים – הגוף והנפש – חד הם. ובמותנו, בהוציאנו לחופשי את נפשנו, אנו משליחים איתה יחד את גופנו – הנחרת בנפש אחד ולתמיד, יחד עם גופיה האחרים, הקודמים. אך כל זה איני מסוגל לא להסביר, לא כל שכן להוכיח.
סוקראטס: בחוכמה רבה שללת ממני זכות להשיב לך בתור פילוסוף: הרי איני יודע לדבר אחרת. אבל אתה צודק, אני עצמי נצמדתי אליך להיות לך לבן שיח, לכן אני מוכן לקבל דבריך ללא שום הסבר והוכחה שכלית – כמו דבר שבא אליך מיד בצורה מוכנה ומוגמרת. אתה אומר שהמוזיקה מסרה לך אותו. אני מאמין שאתה איש משוכנע, ודי לי בכך. ובכל זאת אשאל אותך אי אלה שאלות, על מנת להבין אותך היטב, ואני תקווה כי לא תשלול ממני תשובה.
פדונד: שאל.
סוקראטס: האם לדעתך הנפש, כאשר היא שותפה לגוף בהשקפותיו ובטעמיו, מוכרחה לקבל את כלליו ואת הרגליו?
פדונד: דומני כי כך זה תמיד קורה בהתחלה: זכור נא כמה אכזריים היינו בילדותינו ונהגנו בחוסר שיקול דעת בהיותינו נכנעים לדרישות הגוף. אך במרוצת הזמן החיים מביאים אותנו למצב שבו הנפש חודרת לגוף ומספיגה אותו במהותה – בדומה לשורשו של אילן, אשר חודר לאדמה, ואין הנפש מקבלת את הרגלי הגוף, אלא הגוף נעשה רוחני ודומה לנפש בכול וכול. מוזיקה ומחול דווקא שייכים לאמנויות אשר מסוגלות לקרבנו לזה.
סוקראטס: אך אם הנפש מלכתחילה עולה במידותיה על הגוף הגס, מה היא יכולה ללמוד בפעולה משותפת עמו?
פדונד: אנו מכינים כלי נגינה מעץ מת ושוקט, אך על ידי פעילות גופנית ונפשית מביאים את אותו הכלי למצב שבו הוא מסוגל לצלול וללמד אותנו מוזיקה. כך גם הנפש, בקנייתה את מדע הגוף, לומדת את אמנות הימצאותה בעולם, אבל אם הנפש חושבת את הגוף לרע ולבלתי ראוי, זה קרוב למוזיקאי אשר חושב את הכלי שלו לפחות, מזו בלבד שחסרו לו אהבה ואורך רוח כדי ללמוד מוזיקה.
סוקראטס: אף על פי שדבריך נשמעים מוזרים, ובייחוד בחלק אשר בו אתה מדבר על אחידות מהותם של הנפש והגוף, אנו מסכימים בעיקר הדברים: אלים דואגים לנו, ולכן אנו, בני אנוש – חלק של נחלה אלוהית. דבריך מביאים תקווה: אם לנפש לא הספיק הזמן ללמוד שימוש בגוף בחיים האלה, היא בוודאי תעשה זאת בחיים הבאים. ועתה, אם הדיבורים האלה לא עייפו אותך, הייתי חפץ לשמוע איך אתה מנגן.
סימיוס: שומר הסף אומר כי הגיעה האונייה מדלוס.
סוקראטס: משמע שמחר ירעילו אותי. ובוודאי מחר יתאספו כאן כל אלה שמכירים ואוהבים אותי. לכן עוד יהי זמן לדיבורים. אלא שהיום חפץ אני להקשיב למוזיקה ולא לומר עוד מילה.

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת