:

א.ת.א. הופמן: צאכס הקטן הנקרא צינובר

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 11:26

פרק ראשון

 

החלופי הקטן סכנה דחופה לאפו של הכומר כיצד הביא הנסיך פפנוטיוס את הנאורות לארצו והפיה רוזבלוורדה נכנסה למנזר.

לא הרחק מכפר נאה, על אם הדרך, השתרעה אשת איכרים עניה ומרופטת אפים ארצה על האדמה שנצרבה בחום השמש. מעונה מרעב, עורגת מצמא, מיוסרת כולה, כרעה האומללה תחת משאם של ענפי עצים מצומקים שנערמו מגוּבָּהים בסל נצרים, ענפים אותם אספה בעמלה ביער, מתחת לעצים ולשיחים, ומכיון שבקושי יכלה לנשום, לא האמינה עוד אלא בכך שתמות במהרה וכך לפחות יבוא קץ פתאומי למצוקתה חסרת התקווה. בכל זאת אספה במהרה די כוח כדי להתיר את החבל שהצמיד את סל העצים אל גבה ולהגרר באיטיות אל פסת דשא שצמחה בקרבת מקום, שם פרצה בקינה קולנית: "האם," קוננה "האם חייבים אני ובעלי המסכן לעמוד לבדנו מול כל צרה ומצוקה? האם איננו היחידים בכפר כולו הנותרים, על אף כל העבודה, כל הזעה המרה הנשכחת, בעוני מרוד והמשתכרים, בקושי, רק את הנדרש כדי להשקיט את רעבוננו? – לפני שלש שנים, כשמצא בעלי בחפירות גננו מטבעות זהב באדמה, כן, אז האמנו שהמזל עצר סוף-סוף בביתנו ושעתה יבואו הימים הטובים; אך מה התרחש! גנבים שדדו את הזהב, בית ואסם נשרפו מעל ראשינו, את התבואה בשדה רמסה הקרה וכדי לגדוש את סאת צרותינו עד תומה הענישו אותנו השמים בחלופי[1] הקטן הזה שאני נושאת לבזיון ולקלס הכפר כולו – ביום לורנץ הקדוש מלאו לילד שלש וחצי שנים והוא אינו יכול לעמוד או ללכת על רגלי העכביש הקטנות שלו, רק נוהם ומילל במקום לדבר, ממש כחתול. וחלף זאת הנפל האומלל זולל כבן השמונה החסון ביותר מבלי שהדבר יוכר בו ולו במקצת. ירחם האל עליו ועלינו, שאנו חייבים לפטם את הילד לכאבנו ולמצוקתינו הגדולים; שכן תמיד יבקש הקטן לאכול ולשתות עוד ועוד, אך לעבוד למחייתו לא יעבוד. לא, לא, אדם לא יוכל לסבול כך על האדמה הזאת! – לו רק יכולתי למות –  רק למות!" והמסכנה החלה לבכות וליבב עד שנרדמה לבסוף, תשושה כולה תחת עול הכאב.

בצדק יכלה האשה לקונן על החלופי הנתעב אותו ילדה שלש וחצי שנים לפני כן. הדבר, שבמבט ראשון ניתן היה לראות בו בנקל חתיכת עץ מסוחסת ומוזרה, היה למעשה ילד מעוות צורה, לא יותר מאמתיים גובהו, שזחל מהסל בו היה מונח ושעתה התגלגל בדשא וגרגר. הראש היה תקוע לו לדבר עמוק בין הכתפיים, במקום הגב צמח גידול דמוי דלעת, ומיד מתחת לחזה התדלדלו

הרגליים הקטנות והדקיקות כענפי לוז, ששיוו לילד מראה של צנון מנוקד. בפָּנים לא יכלה עין כהה לגלות הרבה, אך מבט בוחן יותר היה חושף אף מחודד וארוך שבלט מסבך שער שחור ופרוע וזוג עיניים קטנות, בורקות בשחרוריותן שגילו, במיוחד לנוכח תווי הפנים הזקנים למדי והמתולמים, דודאון[2] קטן.

האשה הנעצבת שקעה, כאמור, בשינה עמוקה וילדונה הזדחל סביבה, וכך ארע שהעלמה פון רוזנשן, אם המנזר הסמוך, חזרה הביתה מטיול ודרכה התפתלה עד לשם. העלמה נעמדה דום ולמראה היסורים שנתגלה לעיניה, היא, שמטבעה היתה אדוקה ורחמנית, נסערה מאוד. "הו שמים קדושים," פתחה, "כמה מצוקה ומחסור יש על האדמה הזאת – האשה האומללה – אני יודעת שאך בקושי היא נהנית מהחיים היקרים, שהרי היא עובדת עד למעלה מכוחותיה ושוקעת תחת הרעב והמכאוב! –  עד כמה אני מיטיבה כעת לחוש את עוניי וחולשתי! אח, לו רק יכולתי לעזור כפי שאני מבקשת! – אך במה שעדיין נשאר לי, במתנות המועטות שהאסון הרע לא שדד ממני, לא יכל להרוס, במה שעדיין עומד לפקודתי, בו ברצוני להשתמש בכח ובתבונה כדי להרחיק את הצער. זהב, גם לו היה לי להעניקו, לא היה מועיל לך כלל, אשה מסכנה, אלא אולי עוד מרע את מצבך. לך ולבעלך לא נכתב העושר ומי שהעושר לא נכתב לו, יעלמו המטבעות מארנקו, הוא בעצמו לא ידע כיצד, דבר מלבד צער גדול לא יהיה לו מכך, וככל שיותר זהב יזרום לכיסו, יוָרש יותר ויותר. אבל אני יודעת שיותר מכל העוני, יותר מכל צורך, מכרסמת בלבך המחשבה שילדת את המפלצונת הקטנה הזאת, שתלויה עליך כמו נטל רע ומאיים, ושעלייך לשאתה כל חייך. –  גדול – יפה – חזק – נבון, כן, כל אלה לא יוכל הילד להיות, אבל אולי עוד אוכל לעזור לו בדרך אחרת."

והעלמה ישבה תחתיה בדשא ולקחה את הקטן אל חיקה. הדודאון המרושע נאבק ופרכס, נהם וניסה לנשוך את אצבעותיה של העלמה שאמרה לו: "שקט, שקט, חיפושית קטנה!" וליטפה את ראשו בשלווה ובעדינות בכף ידה, מהמצח ועד הצוואר. בהדרגה החליקו הליטופים את שערו הפרוע של הקטן עד שנחצה והוצמד למצחו בתלתלים יפים ורכים, שהתנחשלו כלפי מטה אל הכתפיים הגבוהות ואל גב הדלעת. הקטן נרגע והשתתק עד ששקע לבסוף בשינה עמוקה. אז השכיבה אותו העלמה רוזנשן בזהירות לצד אמו, בדשא, הזתה עליו מים קדושים מבקבוק חומץ שהוציאה מתיקה והתרחקה בצעדים מהירים.

כשהתעוררה האשה, מיד אחרי כן, חשה עצמה רעננה ומחוזקת בדרך נס, כאילו זללה ארוחה גדולה ושתתה מנת יין נאה. "אי, "קראה, "איך זכיתי, בשינה מועטה, לנחמה רבה כל כך, לכל כך הרבה אושר – אבל השמש כבר כמעט ירדה מאחורי ההרים, עכשיו מהר הביתה!" והיא רצתה להעמיס את הסל, אך נרתעה כשהציצה פנימה והבחינה בהעדרו של הקטן, שבאותו רגע עצמו התרומם מהדשא וחרק בקול בכייני. עכשיו חקרה אותו האם במבטה, ספקה כפיה בתדהמה זו אל זו וקראה: "צאכס – צאכס הקטן, מיהו שסרק, בינתיים, כה יפה את שערך! – צאכס –  צאכס הקטן, כמה היו הולמים אותך תלתליך, אילו רק לא היית ילד מרושע ומחריד כל כך! עכשיו, רק בוא, בוא! – לכאן אל הסל!" היא רצתה לתופסו ולהניחו על העצים אך צאכס הקטן רקע ברגליו, חייך אל האם חיוך רחב וילל בבהירות רבה: "אין אני רוצה" "צאכס – צאכס הקטן!" קראה האשה, יוצאת מגדרה, "מי לימד אותך, בינתיים, לדבר? עכשיו! כששערך מסורק יפה כל כך, כשאתה מדבר ברהיטות כה רבה, תוכל גם תוכל לרוץ." האשה הניפה את הסל אל גבה, צאכס הקטן נתלה בסינורה, וכך הלכו לעבר הכפר.

חייבת היתה לעבור לפני בית הכומר ושם ארע שהכומר ועמו בנו הקטן ביותר, ילד יפהפה בן שלש ולו תלתלי זהב, עמד לפני פתח ביתו. כשראה את האשה עם סל העצים הכבד ועם צאכס הקטן, שהתנדנד על סינורה, קרבה אליו, קרא לעברה: "ערב טוב, גברת ליזה, מה שלומך –  אכן משא כבד את סוחבת, ודאי אין את יכולה להמשיך, בואי נא לכאן, הרגעי נא מעט על הספסל שלפני דלתי, והמשרתת שלי תגיש לך משקה טרי" – גברת ליזה לא חיכתה להזמנה נוספת, היא הניחה את סלה ורצתה לפתוח את פיה ולבכות בפני האדון הנכבד את כל מכאובה ומצוקתה כשצאכס הקטן, שאיבד, בגלל תנועתה החדה של האם את שיווי משקלו, התעופף ונחת לפני רגליו של הכומר. הלה התכופף תחתיו, אסף אליו את הקטן ואז אמר: "אי, גברת ליזה, גברת ליזה, איזה ילד יפהפה ומקסים מכּל יש לך! אכן זוהי ברכת שמים אמיתית, להיות אם לילד יפה ונפלא כל כך." והוא לקח את הילד בזרועותיו ונישק אותו באהבה ולא נראה היה כלל שהוא מבחין שהאצבעוני הסורר נהם וילל כחיה ואף רצה לנשוך את האדון הנכבד באפו. גברת ליזה עמדה נדהמת כולה לפני הכוהן ובהתה בו בעיניים פעורות ולא ידעה עוד מה עליה לחשוב. "אח, אדון כומר אהוב," פתחה לבסוף בקול בכייני, "איש אלהים כמוך, מוטב שלא ישלח את לעגו באשה אומללה ועניה שהשמים, הוא בעצמו אולי יודע למה, הענישוה בחלופי המחריד הזה." "מה את אומרת," ענה הכוהן ברצינות רבה, "אילו דברים מטורפים את אומרת, אשה יקרה! לעגו – חלופי – עונש מהשמים – איני מבין אותך כלל ויודע רק שחייבת את להיות עיוורת אם אינך אוהבת באמת ובתמים את בנך היפה  -נשק אותי, איש קטן ונחמד!" הכומר אימץ את הקטן אל לבו אבל צאכס נהם: "אין אני רוצה!" ושוב נאחז באף הכמרי – "ראו את החיה הרעה!" קראה ליזה בבהלה;  אך באותו רגע דיבר ילדו של הכומר: "אח, אב אהוב, כה טוב אתה, כה מיטיב אתה עם הילדים, שצריכים כולם לאהוב אותך מעומק לבם!" "הו, שמעי נא," קרא הכומר שעיניו נצצו משמחה, "הו, שמעי נא, גברת ליזה, את הילד היפה והנבון, צאכס האהוב שלך, שעינך כה צרה בו. כבר הבחנתי שלעולם לא תהיי מרוצה מהילד, יהיה יפה או נבון ככל שיהיה. שמעי, גברת ליזה, השאירי את ילדך המבטיח לדאגתי ולחינוכי. לך, בעונייך המצמית, הילד הוא רק לנטל ואני אשמח לחנך אותו כמו את בני שלי!"

מרוב תדהמה לא יכלה ליזה למשול ברוחה ופעם אחר פעם קראה: "אבל, אדון כומר יקר – אדון כומר יקר, האם באמת ובתמים כוונתך היא שתרצה לקחת אליך את המעוות הקטן ולחנכו ולשחרר אותי מהטרדה שהחלופי גורם לי?" –  ואמנם, ככל שאמו של הכיעור הקטן הרבתה לגדף את הדודאון שלה בפני הכומר, כך התעקש הלז והתלהב לקבוע שהיא, בעוורונה המטורף, אינה ראויה כלל להתברך במתנת שמים מופלאה כל כך כילד הפלאים שלה, עד שלבסוף רץ אל הבית, זועם כולו וצאכס הקטן בזרועותיו, והבריח את הדלת אחריו.

הגב ליזה עמדה כמאובנת לפני דלת ביתו של הכומר ולא ידעה עוד מה עליה לחשוב על כל זה. "מה בשם שמים," אמרה לעצמה, "מהו שקרה לאדון הכומר הנעלה שלנו שהתאהב לפני ולפנים בצאכס הקטן שלי והוא רואה בפרחח חסר הדעת ילד נבון ויפה? כעת! אלהים יעזור לאדון היקר, הוא הסיר את העול מעל כתפי והעמיס אותו על עצמו, אולי יראה עכשיו כיצד הוא נושא אותו! הי! כמה קל נהיה סל העצים, כשצאכס הקטן אינו יושב בו עוד ועמו הדאגה שאין כבדה ממנה!" והגברת ליזה צעדה, סל העצים על כתפיה, ודרכה עליזה וטובה קדימה!

גם לו הייתי רוצה לשתוק עכשיו על כך לגמרי, היית אתה, קורא יקר, חוזה כי לפרשת האחות פון רוזנשן, או בשמה האחר, רוזנגרונשן, חייב להיות הסבר מיוחד במינו. כי היא ולא אחרת, בפעולתם הסודית של ליטופי הראש והחלקות השער, היא שגרמה לצאכס הקטן להראות בעיני הכומר המיטיב ילד יפה וחכם ולהפוך בשר מבשרו ממש. אך אתה, קורא יקר, יכול, למרות כל חריפותה של הבנתך, לשגות בהנחות מוטעות או לדלג, לחסרונו הגדול של הסיפור, על דפים רבים, רק כדי ללמוד במהרה יותר על הנזירה המסתורית, מוטב יהיה אם אספר לך כבר עכשיו כל מה שאני יודע בעצמי על הגבירה הנעלה.

העלמה פון רוזנשן גדולת ממדים היתה, בעלת קומה אצילית ומלכותית וטבע מצווה וגאה משהו. פניה, אף שבמבט ראשון לא היתה ברירה אלא לומר שהם יפים להפליא, עשו, במיוחד כשהתבוננה נכוחה, כהרגלה, ברצינות נוקשה, רושם מוזר וכמעט מטריד, אותו ניתן היה לייחס לתו המיוחד במינו שבין גבותיה, שאיש לא ידע האם, לאמיתו של דבר, יכולה נזירה לשאת כדוגמתו על מצחה. אבל עם כל זאת היו במבטה, במיוחד בעונת הורדים, כשמזג האויר היה בהיר ויפה, חן וחסד רבים כל כך, עד שהכל חשו מובכים לנוכח הקסם המתוק שאין לעמוד בפניו. כשהיה לי העונג להתבונן בַּיקרה, בפעם הראשונה והאחרונה, היא נראתה כגברת ברגע הלבלוב העילאי והמושלם ביותר של פריחתה, בזנית תקופת המעבר, וחשבתי שזכיתי לאושר גדול לחזות בגבירה כשהיא עדיין בשיאה זה ולהבהל, במידת מה, מיופיה המופלא, שודאי לא תוכל לשאתו עוד בתוך זמן קצר. טעות היתה בידי. האנשים הזקנים ביותר בכפר הבטיחו נאמנה שהכירו את העלמה היקרה זמן רב ככל שיכלו לזכור ושהגבירה לא נראתה מעולם אחרת, לא מבוגרת יותר, לא צעירה יותר, לא מכוערת יותר, לא יפה יותר משהיתה עכשיו. נראה שלזמן לא היתה שליטה עליה ודבר זה לבדו יכול היה להראות מופלא דיו. אבל עוד דברים חברו אליו שכל אדם ששקלם ברצינות יתרה אנוס היה לתהות עליהם באותה מידה ממש, ומהתדהמה שהיה נכרך בה, לבסוף, לא היה עולה בידו כלל להשתחרר. ראשית, נחשפה בבהירות יתרה קרבתה של העלמה לפרחים שאת שמם נשאה. לא רק שאף אדם על פני האדמה לא יכול היה לגדל ורדי אלף-עלים נהדרים כמוה, אלא שמהדרדר הנבול והעיקש ביותר ששתלה באדמה היו מנצים אותם פרחים בשיא לבלובם ותפארתם. כן היה גלוי וידוע שהיא, כששוטטה לבדה ביער, ניהלה שיחות קולניות עם קולות נפלאים שנראה היה כי הם בוקעים מהעצים, מהשיחים, מהמעיינות ומהפלגים. אכן, ציד צעיר צותת ושמע פעם כיצד, כשעמדה בלב החורש הסבוך ביותר, ריחפו מסביב לה ציפורים מוזרות ולהן פלומה זוהרת וצבעונית, ציפורים שכלל אינן מקננות בארץ, והן נישקו אותה בחיבה, ונראה היה שהן מספרות לה בשירה ובציוץ מבדחים מיני דברים של אושר והיא, בתגובה, חייכה ושמחה. כך גם קרה שהעלמה פון רוזנשן, בימים בהם נכנסה למנזר, עוררה מיד את התעניינותם של כל האנשים בסביבה. על כניסתה למנזר ציווה הנסיך, והברון פְּרֵטֶקְסְטָטוּס פון מונדשיין, בעל האחוזה שבקרבתה נמצא אותו מנזר ושכיהן כמפקחו, לא יכול היה להתנגד לכך, למרות שספקות מבעיתים עינו אותו. לשווא התאמץ למצוא את השם רוזנגרונשן בספר הטורנירים של ריקסנר[3] ובכרוניקות אחרות ובצדק פקפק משום כך ביכולת הנזירות של העלמה, שכן לא יכלה להתגדר באילן יוחסין ובו שלשים ושנים אבות קדומים, ובקש ממנה לבסוף, אחוז יגון, דמעות בורקות בעיניו, להקרא למצער, למען האל הטוב, לא רוזנגרונשן אלא רוזנשן[4], כי בשם הזה היתה עוד לפחות תבונה איזשהי ואיזו אפשרות לאב קדמון. היא עשתה לו את החסד הזה, אך אולי נטר פרטקסטטוס הפגוע בכל זאת טינה לעלמה חסרת היוחסין והוא שפתח פתח בפני הרכילות המרושעת שהלכה והתפשטה בכפר. לאותן שיחות קסומות ביער, שאמנם לא היה בהן ולא כלום, התווספו כמה מקרים תמוהים אחרים שהילכו מפה לפה ושהעמידו את עצם טבעה של העלמה באור די מפוקפק. אמא אנה, אשתו של השוּלצֶה[5], קבעה נחרצות שכשהעלמה מתעטשת בחוזקה אל מחוץ לחלון, מיד מחמיץ החלב בכפר כולו. בקושי אומת הדבר והנה התרחש מעשה נורא. מיכֶל של המורה כרסם במטבח המנזר תפוחי אדמה מטוגנים והתגלה על ידי העלמה בעודו עושה זאת והיא חייכה ואיימה עליו באצבעה. כך נותר הנער ולועו פעור לרווחה, ממש כאילו היה תפוח אדמה מטוגן ולוהט יושב שם לצמיתות ומכאן ואילך היה מחויב לחבוש כובע ולו שוליים רחבים ובולטים, שכן אחרת היה הגשם חודר לפיו של המסכן. במהרה נראה היה בבירור שהעלמה מבינה ויודעת לשוחח עם אש ומים, לקרוא לסערה ולענני הברד יחדיו, לשזור זנבות-חזיר[6] וכולי ואיש לא הטיל עוד ספק בעדותו של רועה הכבשים שראה בשעת חצות, בחיל וברעדה, כיצד העלמה ממריאה לה באויר על מטאטא, ולפניה חיפושית מקרינה ענקית שבין קרניה נצנצו גבוה להבות כחולות. כעת היה הכפר כמרקחה, הבריות ביקשו להניח את ידיהן על המכשפה, ובית הדין של הכפר קבע כי יש לקחת את העלמה מהמנזר ולהשליכה למים, לא פחות מכך, שם תעמוד למבחן המכשפות הרגיל. הברון פרטקסטטוס לא עצר את שטף המאורעות ואמר לעצמו בחיוך: "זהו גורלם של אנשים פשוטים ללא אילן יוחסין, אנשים שאין להם שם עתיק וטוב כמונדשיין." העלמה, שלמדה מראש על מצב הדברים המאיים, נמלטה אל הארמון, ועד מהרה קיבל הברון פרטקסטטוס צו-קבינט מנסיך הארץ שבאמצעותו הודיעו דבר כי אין מכשפות בנמצא וציוהו להשליך למגדל את בית הדין של הכפר בשל להיטותו עזת המצח לבחון את אמנות השחיה של נזירה ואף לרמוז ליתרת האיכרים ולנשותיהם, בעזרת עונשי גוף כאובים, שאין לחשוב רעות על העלמה רוזנשן. אלה נמלכו בהם, נבהלו מהעונש המאיים וחשבו, מכאן ואילך, טובות על העלמה, דבר שהביא לשניהם, לכפר ולגבירה רוזנשן, תוצאות מבורכות.

בקבינט של הנסיך ידעו הכל ידוע היטב שהעלמה פון רוזנשן היתה לא אחרת מהפיה המהוללת והנודעת בשערים רוזָבֶּלְוֶורְדֵה. הסברו של הדבר היה כדלקמן:

בכל העולם הרחב לא ניתן היה למצוא ארץ יפה כמו הנסיכות הקטנה בה שכנו נכסיו של הברון פרטקסטטוס פון מונדשיין, בה התגוררה העלמה פון רוזנשן, בקצרה, בה התרחש כל זאת, כל שאני, קורא יקר, עומד לספר לך עליו בהרחבה.

מוקפת ברכס הרים גבוה דמתה הארץ הקטנה, על יערותיה הירוקים, המבושמים, על נאות האחו הפורחים שבה, על נהרותיה הקוצפים ועינותיה המבעבעים בחדווה, לגן נהדר ומרהיב בו שוטטו התושבים להנאתם, חופשיים ממשאם הכבד של החיים, ומה גם שלא היו בה ערים כלל אלא רק כפרים ידידותיים וכן, פה ושם, ארמון שעמד לו יחידי. הכל ידעו שהנסיך דמטריוס היה אדוניה של הארץ, איש לא הבחין, ולו מעט שבמעט, בממשל, והכל שמחו

בכך שמחה רבה. בריות שהעריכו חופש מלא, מחוז יפה ואקלים מתון, לא יכלו לבחור מקום טוב יותר לשהות בו מהנסיכות וכך ארע שהתמקמו שם, בין היתר, כמה פֵיות מצוינות מהסוג הטוב המעדיפות, כידוע, חום וחופש על פני כל דבר אחר. להן ניתן לייחס את התרחשותם התכופה מאוד של מעשי הניסים החביבים ביותר, כמעט בכל כפר, ובמיוחד ביערות, ואת זאת שכל מי שהעליצות, שהעונג של פלאים אלו אפפוהו, האמין בקסם אמונה שלמה ובדיוק משום כך, אף כי לא ידע זאת בעצמו, היה מאושר ועל כן אזרח טוב. הפיות הטובות, שחיו את חייהם בגחמנות חופשית ג'יניסטאנית למדי, היו מעניקות בשמחה חיי נצח לדמטריוס המצוין אלא שכוחן לא עמד להן לכך. דמטריוס מת, ובעקבותיו עלה לשלטון פפנוטיוס הצעיר. פפנוטיוס טיפח, עוד בימי חייו של אדונו אביו, חרדה פנימית שקטה לעם ולמדינה שהוזנחו, לדעתו, בדרך-לא-דרך ושסופם אבדון. הוא גמר בדעתו למשול ומינה מיד לשר הראשון של הממלכה את משרתו האישי אנדרס שהלווה לו פעם, כשהותיר את ארנקו באכסניה שמאחורי ההרים, ששה דוקטים וכך חילץ אותו מצרה גדולה. "משול אמשול, יקירי!" צרח לו פפנוטיוס. אנדרס קרא במבטו של אדונו מה מתרחש בתוכו, השליך עצמו לרגליו ואמר בלהט: "אדון! השעה הגדולה הנה זה באה! – עמך תעלה ממלכה זוהרת מתוהו אימתני קדימה!  אדון! הצמית הנאמן ביותר מעתיר כאן, אלף קולות של האומללים העניים ביותר עולים מחזה ומגרון! – אדון! הב לנו נאורות!" פפנוטיוס חש עצמו נרעש לפני ולפנים ממחשבותיו הנעלות של שרו. הוא הרימו, אימץ אותו בסערה אל חזו ואמר ביפחה: "שר – אנדרס  -חייב אני לך ששה דוקאטים – עוד יותר – אושרי – ממלכתי! – הו, משרת מסור וצנוע!"

פפנוטיוס רצה להדפיס מיד צו באותיות של קידוש לבנה ולהודיע בכל פינה שמכאן ואילך תונהג הנאורות ושעל הכל לשים לכך את לבם. "אדון נעלה!"  קרא אז אנדרס, "אדון נעלה! כך זה לא ילך!" "אז איך זה ילך, יקירי?"  אמר פפנוטיוס, נטל את שרו בדש בגדו ומשך אותו אל תוך הקבינט שאת דלתו סגר.

"רואה אתה," החל אנדרס, לאחר שהתיישב על שרפרף קטן אחד אל מול נסיכו, "רואה אתה, אדון רב חסד! –  פעולתם של צוויך הנסיכיים בזכות הנאורות עלולה לעלות על שרטון, אם לא נכרוך בה חוק, שאמנם נראה נוקשה, אך התבונה מחייבת להתקינו בכל זאת.  – לפני שנצעד קדימה עם הנאורות, דהיינו, לפני שנכרות את היערות, נהפוך את הנהרות לראויים לשיט, נגדל תפוחי אדמה, נשפר את בתי הספר הכפריים, נשתול עצי שיטה וצפצפות, נזמר לנערים שיר בוקר וערב בשני קולות, נסלול דרכים ונחסן מפני אבעבועות-הפרות, מן ההכרח שכל האנשים המחזיקים בדעות מסוכנות, שאינם מטים אוזן לקול התבונה, המפתים את העם בשטויות מוחלטות, יגורשו מהמדינה – קראת את אלף לילה ולילה, נסיך יקר ביותר, שכן אני יודע שכבוד מעלת פאפא שלך המנוח, ישלחו לו השמים מנוחה מתוקה בקברו, אהב ספרים מטרידים מעין אלה ועל כן הניח אותו בידיך עוד כששיחקת בסוס עץ וזללת עוגיות זנגביל מוזהבות. ובכן! – מִסֶפֶר פזור נפש עד לזרא זה הכרת, אדון רב חסד ביותר, הכר היטב את המתקראות פיות, אך בוודאי לא יכולת לחזות כי כמה מבריות מסוכנות אלה השתכנו להן בארצך האהובה ממש, בקרבת מקום לארמונך וכי הן מחוללות כאן מיני מעשי קונדס. הכיצד? –  מה הוא אומר?  אנדרס! שר! – פיות – כאן בארצי שלי?" כך קרא הנסיך כשהוא שוקע, חיוור לגמרי, לאחורי מושבו. "הרגע, אדון רב חסד," המשיך אנדרס, "נוכל להִוָתר רגועים, כל עוד נאבק בתבונה כנגד כל אויבי הנאורות. כן! אויבות הנאורות מכנה אני אותן שכן רק הן, שניצלו את טוּב האדון פאפא המנוח, אשמות בכך, שהמדינה האהובה שרויה עדיין בחשיכה גמורה. עסק מסוכן היה להן עם מעשי קסמים ולא התביישו להפיץ, בשם השירה, רעל נפתל שהפך את הבריות לבלתי כשירים לעמוד בשירות הנאורות. ובנוסף, נהוגים בידן מנהגים מרגיזים, השנואים על המשטרה, שלא היו נסבלים בשום מדינה מפותחת. כך למשל, החצופות אינן מתביישות, במידה ועולה הרצון מלפניהן, ללכת ולטייל באוויר עם יונים רתומות, ברבורים, כן אפילו סוסים מכונפים. וכעת שואל אני, אדון רב חסד, האם שווה הדבר במאמץ, לתכנן ולהשית מס בלו ממולח כשיש במדינה בריות המסוגלות, אם רק ירצו, להטיל דרך הארובה את המטלטלין החייבים במס של כל אזרח נקלה? – ולפיכך, אדון רב חסד – מיד לכשתוכרז הנאורות, הלאה הפיות! ארמונותיהן יוקפו בידי המשטרה, נכסיהן המסוכנים ילקחו להן והן ישלחו כנוודים אל ארץ מולדתן הלא היא, כידוע לך, אדון רב חסד, מאלף לילה ולילה, ארץ ג'יניסטאן הקטנה." "היגיע הדואר לארץ הזו, אנדרס?" כך שאל הנסיך, "כעת לא," השיב אנדרס, "אך אולי יהיה הדבר למועיל להסדיר שם ז'ורנלירה[7] לאחר שתכון הנאורות." "אבל אנדרס," המשיך הנסיך ואמר, "האם לא תהיה תכניתנו כנגד הפיות נוקשה בעיני הבריות? –  האם העם המפונק הזה לא יזדעק?" "גם כנגד כך," אמר אנדרס, "גם כנגד כך יש בידי פתרון. לא את כל הפיות, אדון רב חסד, ברצוננו לשלוח אל ג'יניסטאן, על כמה נשמור בארץ, אלא שנגזול מהן כל אמצעי שבכוחו להזיק לנאורות ובמקום זאת ניישם אמצעים מועילים שיהפכו אותן לחברות יעילות במדינתנו הנאורה. אם לא ירצו לחבור אל נישואין יציבים, יוכלו לקחת לעצמן, תחת השגחה חמורה, עיסוק מועיל כלשהו, סריגת גרביים לצבא בעת מלחמה וכדומה. תן דעתך, אדון רב חסד, שהאנשים יחדלו בתוך זמן קצר להאמין לפיות משישתנו אלה לנגד עיניהם וכך טוב ביותר. כך יגוועו כל הטרוניות המקריות בעצמן. – אגב, מה שישאר מהאמצעים הכרוכים בפיות ימצא לעצמו בית באוצר הנסיכות, היונים והברבורים יסופקו כמטעמי צלי למטבח הנסיכותי, את הסוסים המאולפים ניתן יהיה עוד אולי לנסות לתרבת ולאלף כחיות מועילות, אם יכרתו מעליהם הכנפיים והם יוכנסו לאורוות, אותן נבנה, יש לקוות, כשנכונן את הנאורות."

פפנוטיוס שמח שמחה גדולה בכל הצעותיו של שרו וכבר למחרת בוצע כל מה שסוכם.

בכל הפינות התנוסס הצו המודיע על כינון הנאורות ובה בעת פרצה המשטרה אל ארמונותיהן של הפיות, החרימה את כל רכושן ושלחה אותן למעצר.

אולי רק השמים יודעים איך קרה הדבר שהפיה רוזבלוורדה היתה היחידה מכולן שדבר על הנאורות נגלה לאוזניה שעה קלה לפני שזו פרצה והיא ניצלה את הזמן, שחררה את ברבוריה לחופשי והטמינה את מטה הוורד הקסום שלה ועוד חפצים שאין להם ערוך. יותר מכך, היא ידעה שנבחרה להשאר בארץ ולכך, אף כי מתוך דחיה עמוקה, הסכינה.

ככלל, לא יכלו לא פפנוטיוס ולא אנדרס להבין, מדוע הפגינו הפיות שהועברו לג'יניסטאן שמחה מופרזת שכזו ומדוע הבטיחו פעם אחר פעם שרכושן, אותו נאלצו להשאיר מאחוריהן, לא הטריד אותן כהוא זה. "סוף דבר," אמר פפנוטיוס במרירות, "סוף דבר ג'יניסטאן היא מדינה יפה בהרבה מזו שלי והן צוחקות עלי עם צווי ונאורותי, שמכאן ואילך תשגשג ותלך לה!"

הוטל על הגיאוגרף ועל הסטוריון הממלכה לספק דין וחשבון מפורט.

שניהם הסכימו שג'יניסטאן ארץ נכאת רוח היא, ללא תרבות, נאורות, למדנות, עצי שיטה ואבעבועות הפרה, ולמעשה אין היא קיימת כלל. לא היה לאדם או לארץ גורל גרוע יותר מאשר שלא להתקיים כלל.

פפנוטיוס חש הקלה.

משנכרתה החורשה הפורחת והיפה בה שכן ארמונה הנטוש של הפיה רוזבלוורדה ומשהעניק פפנוטיוס עצמו דוגמא אישית וחיסן את כל שוטי הכפר הסמוך כנגד אבעבועות הפרה, הבחינה הפיה בנסיך ביער, כשעבר בו עם השר אנדרס בדרכם לשוב אל הארמון. אז דחקה אותו, בעזרת אי אילו ניבים, ובמיוחד בכמה להטוטים מטרידים שהסתירה מפני המשטרה, לפינה, עד כדי כך שביקש ממנה להסתפק, בשם שמים, במָקום במנזר היחיד, ומתוך כך הטוב ביותר, בכל הארץ, בו תוכל לשלוט ולמשול כתאוות לבה, מבלי שצו הנאורות יטריד אותה.

הפיה רוזבלוורדה קיבלה את ההצעה ובדרך זו נכנסה למנזר בו נקראה, כפי שכבר סופר, העלמה פון רוזנגרונשן ואז, מכוח הפצרותיו הבהולות של הברון פרטקסטטוס פון מונדשיין, העלמה פון רוזנשן.


[1] חלופי – ילד מכוער, שפיות או רוחות רעות הניחו בעריסה במקום ילד יפה.

[2] דודאון – לפי האמונה העממית, שד בעל צורת אדם שמקורו בשורש הדודא.

[3] ספר הטורנירים של ריקסנר – ספר המתאר את שלטי הגיבורים של משפחות האצולה הגרמניות החשובות (1530).

[4] רוזנשן – יופי-ורדים; רוזנגרונשן – יופי-ירוק-ורדים

[5] שולצה – האחראי על אכיפת החוק בישוב או במחוז

[6] זנבות חזיר –  שיער מסולסל בגלל כינים. האמונה העממית יחסה את התופעה לויכטלים (מעין גובלינים קטנים).

[7] ז'ורנלירה – עגלת דואר סדירה (יומית, לרוב)

מגרמנית: רועי כנען

איור: נטליה קוליקובה

דבר המתרגם

הסיפור "צאכס הקטן הנקרא צינובר" נכתב בידי א.ת.א הופמן ב-1819. זוהי אגדה אמנותית (kunstmärchen), סיפור שיש בו מוטיבים של אגדת עם (פיות, דודאים, מסרקי קסם), אולם, בשונה מאגדה רגילה, לא רשמוהו מפיו של זקן בבקתה מטה לנפול אלא מקורו בדמיונו של המחבר. על אף הצהרותיו של הופמן כי הסיפור נכתב בדמדומי חום ואינו אלא שעשוע ששורבט כלאחר יד, מכיל הסיפור ביקורת ארסית למדי על מוסדות תקופתו – הממשל, האקדמיה, הפקידות וכו'. יותר מכך, ברקעו של "צאכס הקטן" עומדת אימה גדולה מהתהליך, שהמהפיכה התעשייתית שכללה והאדירה, של אובדן המקור והחלפתו בהעתקים רבים מספור ואולי אף נבואה לאחריתו של תהליך זה, לכשיופנם בידי החברה.

לפניכם הפרק הראשון מתוך עשרה. הסיפור ייצא לאור בעברית בהוצאת "אפרוח".

רועי כנען

מודעות פרסומת
  1. […] הראשון שפורסם כאן, בנקודותיים. הספר יצא לאור בהוצאת אפרוח הביתית ולכן אי אפשר לרכוש […]

התגובות סגורות.