:

אלכסנדר איליצ'בסקי: קו תנועת הזכוכית

In נקודתיים: 7 on 9 ביולי 2011 at 15:11

בגלל חוסר ההתפתחות של מכונת שיווי המשקל שלי, האוטובוס בילדותי דמה לקרוסלת העינוי – "הסעה" = "הקאה" – לפחות פעם אחת בדרך הייתי מקיא לתוך השקית המוכנה מראש כממחטה, שבלעדיה, כמו בלי כרטיס נסיעה, בכלל לא עליתי על אוטובוס; במיוחד בסתיו, במסע שליחות של בית ספרנו לשדות הגזר-כרוב-שמיר בפאתי מוסקבה, עם יללת הבנות, "הנה עוד פנייה, מה היא מבי-י-יאה", ברור מה: התקף החולשה והבושה ארב לי ונגס במוח המוארך, בכל כרבולת של שקעים בכביש, בכל החלקה מתנודדת של "מוביל הבהמה" הרעוע. (הו, לוחות השנה היפניים על הזגוגית האחורית של תא הנהג, הלפיפה העבה של ההגה, המדבקות האליפטיות עם הכוסיות תוצרת יוגוסלביה על לוח המחוונים, הו הדגלונים ופיסות הגומאוויר הגדושים בתווים של בירות ופסטיבלים, אגודות ותחרויות – בצפיפות המזכירה את חזהו המשוריין בעטורי הכבוד של מזכ"ל המפלגה.)
ברור שיש קווים וקווים. למשל, בקו 157 (אוניברסיטת מוסקבה – קוּנְצֶבוֹ) שדדו אותי צבועי הקומסומול שבדקו את הנוסעים "בדבר המצאות כרטיסי נסיעה". הלכתי איתם מכות ונמסרתי לידי שוטר מהורהר שלא מיהר לשחרר אותי עד שסיפר לי עד הסוף, בדרך לתחנת המשטרה כביכול, איך הוא בילדותו, באזור פְלוּשְצִ'יחָה, פיתה ומשך אליו את היונים משובכיה של דֵבִיצְ'יֶה פוֹלֶה, ועל החטא הזה כמעט נשרף יחד עם גזלו בכוך שלו מעל המוסך: ניסה להציל את הרכוש המכונף שכבר נבער – ציפורי החול היו מתחבטות, נופלות, חורכות את שערו, ידיו ופניו. ובקו 665, לא רחוק מפוֹליזַ'יֵיבְסְקַיָה, לשם הזדמנתי לאחר שברחתי בדוברה אקראית מעבר לנהר מלהקת כלבי רועים אפגאניים שהתנפלה עלי בפארק פִילִי, ראיתי איך אישה שיכורה במושב הסמוך ילדה חיונת; ירד גשם שוטף, האישה יללה, הנהג דהר אל בית החולים.
אבל החיזיון הופיע לפני שבע שנים, בקו שֶרֵמֶטיֵיבוֹ – רֶצְ'נוֹי, משום-מה בדרך מקליפורניה, משם הגעתי להלוויה.
היה שלג נמס, הרגליים הרטובות קפאו מקור, נהגי המוניות בתחנה סובבו אותי כצוענים ורטנו, "בחייך, לא תצא מכאן".
בתחנת הדלק, מעבר לזגוגית, שניים במעילים שחורים בעטו באיש זריז.
לבסוף האיש התגלגל הצידה, קם, הדליק סיגריה והתחיל לעשן, מחזיק את הסיגריה בתוך אגרופו. המעילים נכנסו לרכב, הדליקו אור, אבל הרכב לא זז ממקומו.
האוטובוס שלי יצא לדרך, ואז חשבתי שאני מתחיל להתייחס למתרחש בהתבוננות יתרה.
אחר כך גם נזפתי בעצמי על ההתבוננות היתרה הזאת, וכדי לחזור למוטב החלטתי להתיישב כאן באוטובוס ישיבת קבע. ומיד התמלאה אפלולית האוטובוס, כמו בתיאטרון, בנפח, החל לרדת שלג, ואילו אני מצאתי את עצמי בחוץ. נלחצתי אל הזכוכית, עשיתי את ידיי כאשנב והתחלתי לסקור בדריכות מה מתרחש בפנים. אני רואה איך הילדים חוזרים ממגלשת-הקרח, שמבעד למסך העפר הגרגרי של השלג והאפילה הממשמשת ובאה אפשר לבלבל בינה לבין מורד השמים. שְֹבעים מהגלישה, הם גוררים אחריהם בעייפות את המזחלות. השיירה הארוכה של הילדוּת שהספיקה להימאס. הראשונים עוצרים ליד החלון, האחרים עדיין מתקרבים. הילדים עצובים משום-מה, פניהם חמורות. אני מתפלא: הרי הם יום שלם – עד עצירת הנשימה – גלשו בין לבן לתכלת. רגוע וחלק יורד השלג. פתאום אני שֹם לב שעל מזחלת אחת שוכבת אוֹלֵנְקָה סְבֵטְלוֹבָה, ערומה. גם הילדים שמו לב אליה והשפילו את עיניהם, מופתעים. ואני לא השפלתי, המשכתי להסתכל על אולנקה הערומה. היא חיבקה את עצמה וחייכה. הפטמות מעוררות הרחמים צצו לה מבעד המרפקים. כנראה מאוד לא נוח היה לה. נדמה היה שבמבטה היא מבקשת אהדה למצב הזה שלה. אחר כך הילדים התרגלו למראה והחלו לשפוך עליה שלג מהערימה. כדי להינצל הופכת אולנקה לבובה, ובה מתאהב הילד שעל המזחלת שלו היא נסעה. ליבו נדחס. החושך עולה והראיה הולכת ופוחתת. אני נלחץ אל הזגוגית עוד יותר ולפתע שם לב שהאוטובוס מאיץ את נסיעתו. אני מתאמץ כדי לא לפגר אחריו. הילד לוקח את אולה בידיו, נלחץ אל עצמו… אחר כך אני רואה חדר נוח וחם, רבוע השולחן המכוסה במפה לבנה אשונה, עליו כוס חלב חם, ובו שֹמים פרוסונת חמאה על קצה הסכין. החמאה שטה כחלמון מפרפר בערפל בהיר ונמסה. אולנקה הערומה יושבת ליד השולחן ומורחת בשבילי דבש על פרוסת לחם. לאט ובהנאה אני אוכל את הכריך, שותה את החלב. היא ניגשת אלי, מגישה לי את השד הקטן שלה. אני לוקח אותו בשפתיים כחלחלות מחלב. אחר כך היא מלטפת את ראשי, עוזרת לי עם הצווארון הצר של הסוודר, פורמת ומורידה את החולצה, כורעת ברך ובמשיכה מסירה ממני את המכנסיים הרטובים מהשלג, ועוזרת לי לעלות על הכיסא, ואני מחבק את צווארה ועובר מהכיסא אל הכתפיים שלה. אני פונה לאחור: החלב לא נגמר, פניו כוסו בקרום צהוב מקומט.
היא מוציאה את הילד מהחדר. הכוס, לאחר שהיא עומדת זמן-מה, מתחילה להסתובב בפראות. הכוח הצנטריפוגלי קורע את הקרום, המשפך יורד עד לקרקעית. החלב עולה על גדותיו, פורץ החוצה, מציף את החדר, ניתז על הזגוגית. בגללו אני מפסיק לראות – ומוצא את עצמי בפנים.
בתחנה הבאה נכנסים שני ברנשים זהים, עם רצועות אדומות על שרוולים של מעילי עור. אבל התור שלי לא בא. לטרוליבוס שנוסע לפנינו בצומת יורד משושן של פַּנטוגרף מהמסילה החשמלית, המוט הנמתח כקשת קופץ, מתווה מחצית הרקיע, חוזר, מפזר זיקים, עוצר בהינפו את התחבורה הזוחלת. יש כאלה שנשארים וממתינים לחידוש התנועה, אבל הרוב יורד – הרי יעדם כבר לא רחוק. אני יורד אחרון, מפני שעוד זמן-מה אני מקווה להישאר לנצח בתוך האוטובוס.

מרוסית: נקודא זינגר

מודעות פרסומת