:

דבר העורכים: אחוות "נקודתיים" וטשטוש הגבולות

In נקודתיים: 7 on 8 ביולי 2011 at 00:00

קוראים יקרים,

עברו כמעט שבע שנים מאז ראה אור הגליון האחרון של "נקודתיים" בשפתנו העברית. במשך כל השנים הללו נשמעו מפעם לפעם קולותיכם מלאי הגעגוע הקוראים לנו להחיות את כתב העת. וכמה שאנחנו עצמנו התגעגענו אליו!

להוצאת כתב עת רשתי עצמאי בהעדר כל תמיכה מבחוץ וכל תקציב שהוא יש יתרונות רבים, אך גם מספר חסרונות קטנים, למשל: היא לא תמיד אפשרית. בשעה שהגליונות הרוסיים המשיכו להופיע בפורמט החדש בסדירות-מה לאורך השנים, העברית, שדורשת מאתנו השקעה תכנית נוספת ומאמצים שהם בחלקם מעבר ליכולתנו, נשארה בתחום החלומות והאיחולים בלבד. אבל איננו מתיימרים להיות המשוגעים היחידים המוכנים ליהנות מעבודה לשם עבודה וכדאי לזכור שלפעמים קורים גם נסים. והנה התברכנו בעזרתו של רועי כנען שלקח על עצמו את עבודת העריכה הלשונית והפך את הבלתי-אפשרי לאפשרי.

 והנה לפניכם גליון עברי חדש. הוא נוצר כאילו מעצמו והקונצפציה שלו התגבשה יחד אתו. הוא ממשיך את הקו שאיפיין את "נקודתיים" גם בעבר. אפשר לקרוא לו, בעירבון מוקבל, הקו הניאו-רומנטי, וכדאי לומר עליו כמה מלים, תוך התייחסות לטקסטים שהתחברו כאן הפעם.

"נקודתיים" ייחס מאז ומעולם חשיבות רבה ביותר למושג הרומנטי של החברוּת, ההשתייכות לחוג ידידים יוצרים, ואף למסדר סודי, שבהיותו בלתי תלוי, יצירתי ואזוטרי, בכל מובן של המלה, עומד כנגד הסביבה הפיליסטרית האדישה, דוגמת "אחוות סראפיון", המצאתו של א.ת.א. הופמן, שנוכחותו היתה מתבקשת בגליון (פרק א' של "צאכס הקטן" בתרגום עברי ראשון של רועי כנען). דילגנו על קבוצת "האחים סראפיון" ששאלה את שמה מגדול הרומנטיקנים בשנות ה-20 ברוסיה הסובייטית, אבל פנינו לבני ארצם וזמנם, קבוצת "צִ'ינַרִי" (בעלי הטקס) שהקשר שלה עם הרומנטיזם היה פחות דקלרטיבי והרבה פחות שטחי. שני טקסטים של אחד מבעלי הטקס, ליאוניד ליפבסקי, מופיעים לראשונה בתרגום לעברית בגליון זה. הם כתובים בז'אנר הדיאלוגים, האהוב על החוגים השואפים לראיה רב-ממדית, ובאותו ז'אנר עצמו כתוב גם הטקסט של דמיטרי דייץ', המחזיר אותנו למקורו – לדיאלוגים של אפלטון. הגרוטסק הרומנטי, ההבנה העמוקה של טשטוש הגבולות שבין מציאותנו האגדית לדמיון פרוע, מאפיין את רוב היצירות שאתם מוזמנים לקרוא כאן, דוגמת חצי השקיפות המתעתעת בשיר של גלי-דנה זינגר או הכפילות במחזה של יונתן לוי. עיוות הגוף של צאכס הקטן, דרך חיי הגוף המכיל את כל היקום בשיריו של אלכס אוורבוך, מגיע עד לחיים העצמאיים של עצמים דוממים, מרקמים ונוזלים אצל ליפבסקי, של ראשים אצל מיכאל קורול, ולגוף האידיאלי ללא אברים (קידה לז'יל דלז) של האבן המדברת אצל רועי חן. גם החלל והזמן מתעוותים, לפעמים בתזוזה קלה הנתפסת רק בחוש השישי, כמו בסיפורה של נינה חיימץ; לפעמים בגעגועים לגן עדן האבוד, שעל פי יונתן לוי נמצא עדיין בין הפרת לחידקל, או בארצנו כשמסתכלים עליה דרך קמרה אובסקורה נוסח פטיה פתאח; לפעמים בהפיכות חדות, כמו בטקסטים של ידידנו ממוסקבה אלכסנדר איליצ'בסקי ושל נקודא זינגר. האחרון, ויחד אתו גם דייץ' וגם קורול, מחיים את הדמויות הקלאסיות: היהודי הנודד, גיבורי התנ"ך וסוקראטס, ולו רק כדי להביא למותם.

צאו וראו בעצמכם, וזכרו: העיקר לא לפחד כלל…

איננו יכולים להבטיח לכם ולעצמנו לא קביעות בהוצאת "נקודתיים" ולא תדירות גבוהה, אבל פנינו להמשך העשייה.

שלכם,

גלי-דנה זינגר
נקודא זינגר

מודעות פרסומת