נינה חיימץ: שוק הציפורים

לאירה צ'רסקה

הכול היה מוכן לקראת המלחמה, נשאר רק דבר אחד – למצוא את החתולה. היא לא נמצאה בשום מקום. הקרטון במרתף היה ריק, ואף שיער לא נראה במגבת המצע. וגם האוכל שהבאנו נשאר שלם ולא נגוע, כאילו שהחתולה, גם לאחר שהיא נעלמה, שמרה לעצמה את כל החלל הזה – החדר הטחוב עם האשנבים מתחת לתקרה, עם רצפת הבטון המאובקת. ואף אחד לא בא לכאן יותר – לא חתולות רחוב, אפילו לא עכברים. אף אחד לא התקרב לקערה שלה, לא זמם. לנו היה ברור שצריך להמשיך בחיפושים. "אני אחראית על החתולה הזאת", אמרה לוּדְקָה. ואחר כך הביטה בי בצמצום עיניים ודייקה , "אנחנו אחראיות".

והכול בגלל שוק הציפורים הזה, בשביל מה נסענו לשם בכלל!
היה זה יום שגרתי לחלוטין בסוף פברואר. ההתחממות החלה כמעט לפני שבוע, והשלג כבר היה כמו במרץ – דביק, שקוע, מכוסה בקרום שחור. ואף-על-פי-כן הורו לנו לבוא לבית הספר עם מגלשיים, ובהפסקה המורה לספורט נכנסה לכיתה שלנו והודיעה שאנחנו הולכים להתאמן במגלשיים בפַרק אִיזְמַיילוֹב. כולם שמחו – לפרק נוסעים בחשמלית, וחוץ מזה, יותר מעניין להתאמן שם ולא בחצר בית הספר.
"ואתן, בנות, למה אין לכן בגדי ספורט?" המורה פנתה אלי ואל לוּדְקָה. אמרתי לה שהייתי חולה בשפעת, ולוּדְקָה אמרה שהביינדינג של המגלש שלה התקלקל.
"לא משנה, תיסעו יחד אתנו", קבעה המורה, "לא ניכנס עמוק, הכיתה תגלוש לאורך הכביש, מוְלַדימירְסְקַיָה-'ג' ועד נוֹבוֹגִירֵייבְסְקַיָה, וחזרה. ואתן תעמדו ותחכו".

הגענו לתחנה, ומיד – איזה מזל – הגיע הקרון. וכל הילדים מהכיתה שלנו, כיתה 'ד', התקהלו מול הדלתות שנפתחו."לא לדחוף! את המגלשיים עם המקלות להחזיק עוקצים כלפי מעלה!" דאגה המורה, ואני חשבתי שמרחוק אנחנו דומים לקיפוד שמן שמנסה להידחף למאורה.

אני ולוּדְקָה היינו ממש אחרונות. כבר עמדנו שתינו על המדרגה. ואז זה קרה. פתאום. לא היה לנו שום תיאום מראש. כשהדלתות החלו להיסגר החלפנו מבטים וקפצנו למטה. הקרון צילצל וזז. אני ולוּדְקָה עמדנו במבוכה. אף אחד לא נשאר בתחנה חוץ מאתנו. גם אנחנו לא היינו אמורות להיות שם. לא באותו רגע. סדר הדברים השתבש, וברור היה שמעכשיו מתחילים לפעול חוקים שונים. ואחר כך ראינו ילד אחד מהכיתה. הוא איחר וחש אל התחנה. "הי! חכו לי!" צעק לעברנו, "איפה כולם? אני אתכן!" ואנחנו ברחנו ממנו. לא רצינו אותו לצדנו. לא רצינו אף אחד. כאילו מצאנו את עצמנו בתוך כדור ענקי נפוח באוויר דליל. ושם, בפנים, שררו שמחה ואי-שקט. ונדמה היה שהכול בו – כל העצים הערומים, הבתים עם נטיפי הקרח המשתלשלים מהתקרות, הקרונות העוברים – הכול צעק, לחש, בישר לנו, "אתן חופשיות! אסור לכן להיות כאן!"

הגענו בריצה ל"שדרות הגן" עצרנו שם כדי לקנות גלידה. אני בחרתי בגלידת פירות ולוּדְקָה קנתה לה גלידת שוקולד.
"זה בסדר שאת אוכלת גלידה? היתה לך שפעת, לא?" שאלה לוּדְקָה.
"ולך התקלקל הביינדינג של המגלש!" עניתי. ושתינו פרצנו בצחוק.
ואז אמרתי, "תשמעי, בואי ניסע לשוק הציפורים*. נראה את דגי הנוי".
ונסענו.

הנסיעה היתה ארוכה, בשני טרוליבוסים**. נעשה קר, השמש שהפציעה בבוקר שוב כוסתה בעננים. חכינו בתחנת המעבר כל-כך הרבה זמן שאני אפילו הצעתי לחזור הביתה. אבל לוּדְקָה לא אמרה דבר. ונסענו הלאה. הכרתי את הדרך. הייתי שם פעמיים עם אחותי. אבל לא נכנסנו אז לשוק עצמו – קנינו מזון דגים בחנות חיות מחמד בסמטה הצמודה לשוק וחזרנו.
"יש שם דגים כל-כך יפים", סיפרתי ללוּדְקָה, "ליתר דיוק, לא ראיתי אותם, אבל אומרים שאין עוד כזה מבחר דגים בשום מקום אחר במוסקבה".
סוף-סוף הטרוליבוס הגיע לתחנת השוק, ושם ירדנו.

כמות כזאת של דגי נוי באמת לא היתה בשום מקום אחר. גוּפּים, קורידורס, קרפיונים, בוטיות, דגי זהב, סיפנים ועוד עשרות סוגים לא מוכרים לי, בכל מיני צורות וגוונים. דומה היה שהם ספגו את כל הצבעים של אותו יום סגרירי, לקחו אותם והשאירו לחוצות רק שני צבעים: אפור וחום. לא רציתי להסיר מהם עיניים. לעולם.
“נו, אתן קונות מַשהוּ, בנות?" נשמע קולו של המוכר. "אתן רק מסתירות לי ת'סחורה".
אז הלכנו הלאה. לא היתה שום אפשרות לבחור מסלול כי ההמון יצר מן מערבולת, ואנחנו תוך שתי דקות כבר היינו בלבה, בלב ההמון.
"חתלתולים! מי רוצה חתלתולים! פרסיים, סיאמיים, בואו לבחור!"
החיות דמו לצעצועים. אבל לא התחשק לקחת אותן בידיים. התחשק לברוח משם, לא לראות, לעלות על טרוליבוס, להשאיר מאחור את האנשים ואת כל הקולות האלה – הציוצים, היללות, נביחות הכלבים.
"בנות, קנו כלבלב!"
זה היה הצד האחורי של המתרחש בבתים, בעשרות אלפי בתים, אולי במיליונים. שם גרו חיות מחמד אשר ישנו על שטיחונים או על מיטות בעליהם, הם קיבלו שמות חיבה, סיפרו עליהם סיפורים מצחיקים לאורחים, ובקיץ לקחו אותם לבלות בטבע. והכול היה מתחיל כאן, במערבולת הזאת. כאן נקבע גורלו של כל אחד, כאן כולם היו אלמוניים.
הרגשתי מבוישת. לא יכולתי להישאר עוד. אבל גם לעזוב לא יכולתי. וידעתי, הייתי ממש בטוחה שאותו דבר קורה גם ללוּדְקָה.
ופתאום שמענו שמישהי קוראת לנו.
"תקנו חתולה, בנות. אני כבר מזמן מסתכלת עליכן. אני מרגישה שתעזרו לי".
עצרנו. עמדה לפנינו אישה לבושה במעיל צמר משופשף וחובשת קובע סרוג. לחייה היו מכוסות ברשת גידים דקים וסגולים. הכפתורים העליונים של המעיל שלה היו פתוחים ומחיקה הציצה החתולה.
"קנו אצלי חתולה", המשיכה האישה, "למה שהיא תסבול? אני לא יכולה להשאיר אותה בבית – לבת שלי התפתחה אסטמה. כבר שעתיים אני עומדת פה, אף אחד לא רוצה לקנות".
"את מבינה", ניסיתי להסביר לה, "אנחנו לא יכולות לקנות את החתולה שלך בשום אופן. לי יש כבר כלב ודגים. החתולה תתחיל לטרוף אותם, וגם עם הכלב היא לא תסתדר. וללוּדָה אין חיות, אבל אימא שלה לא מרשה לה להחזיק אף אחת. וגם הכסף – יש לנו רק רובל וחצי, בטח לא מספיק בשביל החתולה שלך".
היה לי רובל אחד, חסכתי לחיילי-בדיל מ'עולם הילד'***, וללוּדְקָה היו חמישים קופיקות. היא אמרה לי כשקנינו גלידה.
ולוּדְקָה עמדה לידי ושתקה. ואחר כך פתאום אמרה, "זה בסדר, אימא תרשה לי. תביאי את החתולה. אבל באמת יש לנו רק מעט כסף".
"איך עזרתן לי, בנות!" האישה נחפזה. "קחו אותה! חתולה טובה, חביבה. ולגבי הכסף… תנו לי רובל אחד – כדי שתסתדר בבית החדש. יש כזאת אמונה. וכל השאר שיהיה לכן בשביל הנסיעה בחזרה. הרי אתן גרות רחוק מפה?" פתאום היא הסתכלה עלינו בחשדנות.
חיש-מהר שילמנו לה, לקחנו את החתולה וקבענו שנישא אותה בתור. הייתי ראשונה. החתולה הסתתרה מתחת למעיל שלי. נדמה היה ששינוי הבעלים לא עשה עליה רושם גדול. היא היתה חמימה וזרה.

ואחר כך ראינו כלבה. נכון יותר, אדם עם כלבה. הכלבה היתה גדולה, בצבע בז'. והאדם היה גבוה, רזה, לובש מכנסי ספורט ומעיל מכוסה כתמים. היה לו חתך על האוזן. הוא בדיוק מצא קונה והיה מסכם אתו.
" אחי, אני אומר לך, יש לך מזל. אני נותן לך כלבה כזאתי רק בעשרה! גזעית! רק תסתכל, היא לברדור אמיתי. אני מה זה זקוק לכסף, אחרת בחיי לא הייתי מוכר כלבה כזאתי".
הקונה הביט בו בספקנות. בסוף הוא הגיע להחלטה ומסר כסף לאיש עם האוזן הפצועה. ההוא תחב במהירות את הרצועה לידו של הקונה ונעלם לתוך ההמון. הכלבה לא זזה. היא הסבה את ראשה והתבוננה בדריכות באותו מקום ששם בפעם האחרונה נצנץ המעיל של בעלה.
"נו, נלך, בכר!" בעלה החדש משך בחבל בחוסר בטחון.
הכלבה לא הגיבה. היא המשיכה להתבונן בהמון.

ואז לוּדְקָה אמרה את זה. היה רעש מסביב, אבל שמעתי אותה טוב מאוד. רק שתי מלים, בקול שקט ובוטח מאוד. היא אמרה, "תהיה מלחמה".

***
הטרוליבוס היה חצי-ריק. ועכשיו לוּדְקָה החזיקה את החתולה. החתולה היתה רכה, אפורה עם פסים חומים ושחורים. לוּדְקָה שתקה ואני חשבתי על מה שהיא אמרה שם, בשוּק. היא לא היתה אומרת דברים כאלה סתם, הייתי בטוחה. הנה, למשל, כשקוֹלְקָה אַרְטיוֹמוֹב קרא לה 'מטומטמת', היא ענתה לו, "אולי אני מטומטמת, אבל אתה תסתלק מפה לחודש שלם, ואף אחד לא ישים לב שאתה בכלל לא פה". ובאמת – ממש כעבור שבוע התברר שאבא ואימא של קוֹלְקָה מתגרשים ושולחים אותו לסבתא. והוא חזר בדיוק אחרי חודש. נו, אולי קצת קודם. וכשילד אחר מהכיתה, יוּרָה קוֹנְדְרַטייב, הכה אותה בסרגל על האצבעות, היא צעקה לו,"עכשיו אתה כבר לא תרים יד על אף אחד!" ומה אתם חושבים? כעבור ארבעה ימים קוֹנְדְרַטייב נפל, שבר את זרועו הימנית ובמשך שלושה שבועות הלך עם גבס. האמת, היינו מקנאים בו, כי הוא ישב בכיתה ולא כתב שום דבר. ולא עשה עבודות בית. הכול היה מותר לו.
לכן כדאי היה לשים לב למלים של לוּדְקָה.
"לוּד", שאלתי, "למה את חושבת שתהיה מלחמה?"
"לא יודעת. פשוט חשבתי שאם הוא ימכור את הכלבה תהיה מלחמה. והנה, בבקשה, תהיה מלחמה", היא חזרה ואמרה בהחלטיות.
"ומי יתנפל עלינו, מה את חושבת? שוב הגרמנים?"
"יכול להיות", אמרה לוּדְקָה, "ויכול להיות שהאמריקאים. מה זה משנה בכלל? מה זה משנה מי האויב שלך".
"אם תהיה מלחמה, ישלחו את אבא לחזית", חשבתי. "ועוד, אימא פעם אמרה לי שבזמן המלחמה הגרמנים הרגו את כל היהודים. סבא ניצל ויש לו מדליות. אבל דוד ליאו, אח של סבתא, נעדר".
מצב הרוח שלי התקלקל לגמרי. ודומה היה שאותו דבר קרה ללוּדְקָה. ואחר כך היא אמרה: "את יודעת, כל זה לא סתם. כל היום הזה. וזה שנסענו לשוק הציפורים. והחתולה. למה האישה הזאת פנתה דווקא אלינו? לא, כל זה לא פתאום. זאת שליחות. מבינה? אנחנו חייבות להציל את החתולה הזאת. להגן עליה מפני המלחמה. חתולה", היא פנתה אל הראש המנומנם, "אנחנו נשמור עליך. אני לוקחת אותך אלי".
נפרדנו בתחנה שלנו. ובערב לוּדְקָה טלפנה ואמרה שאימא שלה לא מסכימה ודורשת להוציא את החתולה מהבית – מיד.

צריך היה לעשות משהו, ואנחנו מצאנו את הפתרון. בבנין שלוּדְקָה גרה בו המרתף לא ננעל. מעתה היה עליו לשמש מקלט לחתולה. אספנו קופסת קרטון ליד המכולת, שמנו בה מגבת נקיה והבאנו אותה לשם. "המרתף זה אפילו לטובה", התעודדה לוּדְקָה, "אם תהיה הפצצה יהיו יותר סיכויים שהחתולה תנצל". אחר כך הבאנו למרתף קערת מים גדולה, נקניקיה שלוּדְקָה לקחה בחשאי מהמקרר וצנימים. האמת היא שטורפים לא אוכלים צנימים, אבל הגענו למסכנה שאם יהיה רעב החתולה לא תהיה בררנית. בסוף, אחרי שסיימנו את כל ההכנות, הבאנו למרתף את החתולה. ישבנו איתה קצת כדי שלא תתעצב. ואחר כך הצעתי שאביא מהבית עציץ של אספרגוס, כדי שיהיו לחתולה ויטמינים. והלכנו אלי הביתה. וכשחזרנו עם העציץ החתולה כבר לא היתה במרתף.

"זה הסוף", אמרה לוּדְקָה, "לא עמדנו במשימה. חייה של החתולה תלויים בנו, ואנחנו סתם ככה איבדנו אותה. אנחנו צריכות למצאו אותה, את שומעת? מה שלא יהיה!"
אז יצאנו לחיפושים. לחתולה בינתיים לא היה שם, לכן לא יכולנו לקרא לה. פתאום נהיינו אילמות. הסתובבנו בכל החצרות, הסתכלנו בחלונות המרתפים. כך עברו כמה ימים.

בסוף הבנו שלא נשאר לנו אלא להיכנס לאותו בניין, לחפש שם. זה היה הסיכוי האחרון. הבניין היה מבנה עזוב ומוזנח עם חלונות שחורים. מעולם לא היה לנו אומץ להיכנס אליו. נדמה היה ששם אורבת לנו סכנה. איזו סכנה בדיוק – לא היה ברור. וזה הפחיד אותנו עוד יותר. אבל עכשיו היינו צריכות להשלים את השליחות. וזה היה המגן שלנו. דחפנו את הדלת העשויה קרשים ונכנסנו. חתיכות טפטים טחובים השתלשלו מן הקירות. המסדרון הוביל לחדר יחידי צר. כשנכנסנו לשם ראינו שמישהו גר בחדר. שמיכות מלוכלכות על הרצפה, שרפרף באמצע ועליו צנצנת מלאה בבדילי סיגריות. על הקיר, מעל שמיכה אחת, הודבקו תמונות – בחורה מחייכת בבגד-ים ובחור עם פנים אסיאתיות ומבט מתוח. הבחור היה חצי ערום. לוּדְקָה אמרה שזהו ברוס לי ושהוא ממש גדול בלהרביץ. היה להם וידיאו בבית, אז היא התמצאה. ופתאום נדמה לנו ששמענו צעדים. מישהו התקרב אלינו, צעד במסדרון. טיפסנו על אדן החלון, משם קפצנו על האדמה הרטובה ורצנו בכל כוחותינו.
"לוּדְקָה", אמרתי כשעצרנו כדי לקחת טיפת אוויר, "אולי החתולה כבר מזמן חזרה לאישה הזאת? כמו האַנַאלוֹסְטַנית המלכותית?**** אולי אנחנו מחפשות אותה לשווא".
"כבר", אמרה לוּדְקָה, "חזרה. נסעה בטרוליבוס. בדיוק".
אבל מה לעשות הלאה היה לגמרי לא ברור.

ולמחרת לוּדְקָה לא באה לבית הספר. התקשרתי אליה בערב, אבל אימא שלה אמרה שלוּדָה לא יכולה לגשת לטלפון וגם לא תצא לטייל. וסגרה. וכעבור יומיים נוספים נכנסה לכיתה שלנו סגנית המנהל. היא אמרה, "ילדים. לוּדָה קוֹבַליוֹבָה חולה בחזזית. מחלה זו ניתנת לריפוי, אבל היא מדבקת עד מאוד. היא נפוצה אצל בעלי חיים ובני אדם. מסרו להוריכם שבמידה ויימצאו עליכם כתמים חשודים יש מיד לפנות למרפאה ולהודיע להנהלת בית הספר".

אחרי השיעורים הלכתי ללוּדְקָה. כל הדרך סקרתי את הסביבה ואפילו כמה פעמים הסתכלתי בחלונות המרתפים – אולי החתולה בכל זאת תימצא. לוּדְקָה היתה לבד בבית. היא היתה מגולחת לגמרי והראש שלה נמרח ביוד. היה לה איזה מן מבט שונה – מודאג ועוקצני.
"אה, זאת את. תיכנסי", אמרה. הטלוויזיה בחדר היתה דלוקה. שידרו החלקה אמנותית. התיישבתי בכורסה. ולוּדְקָה ישבה על הספה. שתקנו.
"מעניין", סוף-סוף אמרה לוּדְקָה, "למה דווקא אני חליתי ולא את?" היא עדיין לא הביטה עליי.
"לוּד", הרגשתי לא נוח, " את עוד תבריאי, השיער שלך יגדל. אנחנו שוב נלך לחפש את החתולה. אנחנו נמצא אותה, את תראי. את יודעת, בינתיים, כשאת חולה, אני אפילו אחפש אותה לבד".
"תעשי מה שבא לך", לוּדְקָה משכה בכתפיים, "לכי תחפשי את החתולה שלך. אם את כל-כך אוהבת אותה".
היה לי רושם שאת המשפט הזה אמר מישהו אחר, לא לוּדְקָה. כאילו יש לנו פה סרט בשפה זרה, ואיזה מתרגם טיפש מדבב אותו ככה.
"ומה עם המלחמה?" שאלתי.
"מה, את קוקו לגמרי?" אמרה לוּדְקָה.
על המסך הופיע מחליקן לבוש בסרבל שחור. הוא עשה כמה תנועות קצובות בטוחות, כאילו בחן את כוחו, הזכיר אותו לעצמו. אחר כך הוא הריץ את עצמו – דרך כל השדה המכוסה בקרח לבן, על פני פרצופי הצופים שהתמזגו לכתם אחד רבגוני – קפץ והסתובב באוויר.
"לוּד, אני אלך. יש לי חוג ציור בעוד חצי שעה".
"אין בעיה", אמרה לוּדְקָה, "תלכי לחוג".
כעבור מספר שניות היא הוסיפה, "חכי לי בחדר הכניסה, אני אלווה אותך. אימא לא תדע שיצאתי".
הלכתי לחדר הכניסה האפלולי. ליד הדלת היה ראי.
"ואני, הרי, יפה", חשבתי פתאום. התחשק לי לבחון את ההשתקפות שלי ביסודיות. ועוד רציתי לשכוח את מה שחשבתי עכשיו.

יצאנו מהבית ופנינו לרחוב. לוּדְקָה משכה את הכובע ממש על העיניים. הלכנו יד ביד. מעולם לא הלכנו ככה. לוּדְקָה הביטה קדימה והלכה עם השפתיים קצת מכווצות. מפעם לפעם זרקתי עליה מבטים בחשאי. כמעט לא היו עוברי דרך. השלג כבר הפשיר, וזה נראה כאילו עוד מעט יבוא מישהו ויסיר מכסים אפורים מהאדמה ומהעצים, והם יחזרו סוף-סוף לעצמם ויהיו ירוקים וחביבים.

הלכנו יד ביד, וברור היה שכך יימשך לעולם ושהכול ייגמר מהר מאוד.
והכול יקרה מעצמו. ולא אחרת.

מרוסית: נקודא זינגר

* "שוק הציפורים" – שוק במרכז מוסקבה שבו נמכרו חיות מחמד ודגי נוי.
** טרוליבוס – רחב המונע בחשמל על-ידי שני תלים עיליים וללא פסים.
*** 'עולם הילד' – רשת הסופרמרקטים שבהם נמכרו מוצרים המיועדים לילדים ולנוער.
**** האנאלוסטנית המלכותית – חתולה, גבורת הסיפור שווה-השם מאת ארנסט סטון-תומפסון.